לפניכם ב”פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי” שלנו אחד מהסיפורים התנכיים המצויינים של הסופרת גיל הראבן שפורסמו בספר מיניאטורות מקראיות,מוסד ביאליק, 2018

כריכת ״מיניאטורות מקראיות״ של גיל הראבן

גיל הראבן ממשיכה מסורת משפחתית כבתה של שולמית הראבן, שפירסמה סיפורים תנכיים משל עצמה ואת אחד מהם “הנביא מגבעון”, על ימי כיבוש הארץ בידי יהושע, פירסמנו כאן.

אז הנה גרסתה של גיל הראבן לסיפור העל טבעי המצמרר ביותר בתנ”ך כולו, סיפור המלך שאול ובעלת האוב. בתנ”ך יש מעט מאוד סיפורי אימה, וזהו הסיפור היחיד העוסק ברוחות רפאים ומפגש בין חיים ומתים. מרגע שקראת אותו אי אפשר לשכוח אותו.

פרשיה זאת התפרסמה עד כה הודות לפואמה המפורסמת של שאול טשרניחובסקי “בעין דור”, שגם אותה אנו מביאים כאן במקביל בגירסה המקורית בעברית ועם שני תרגומים באנגלית.

אבל הגירסה של גיל הראבן היא שונה. בעוד שטשרניחובסקי מספר את הסיפור מנקודת מבטו של המלך שאול, הראבן מביאה את נקודת המבט של בעלת האוב שהיא כמובן שונה.

Witch of Endor by Nikolai Ge, 1857 ויקיפדיה

… וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ …  וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת־מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד … וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ־לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ … (שמואל א כח, ג-ז).

בעלת האוב

בעלת האוב Martynov, Dmitry Nikiforovich, 1857 ויקיפדיה

היא לא הייתה מכשפה. לא מכשפה ולא יידעונית, הדגישו. יידעונית, אמרו, הייתה מכירה את המלך המחופש. מכשפה הייתה חוזה את בואו בגחלים הפוכות או במעוף החסידות בשמיים. האישה שבמערה לא חזתה ולא הכירה.

לאיש חסדה שעלה אליה למחרת מהכפר סיפרה כי נביחות הכלבים הקיצו אותה. לולא הכלבים שדבקו בה כפי שהקוצים דבקים בהם, לא הייתה מקיצה.

כותלי המערה הבהבו באש המדורה. פס ראשון של תכלת נמתח במזרח, ושלושה הלכו ובאו משם.

צלליותיהם של הקרבים לא נחצו בקווי חניתות, היא העידה. גם גבנונים של צרורות לא ראתה. ידי השלושה היו ריקות, ואף שעיניה אינן טובות עוד כפי שהיו, ממרחקים הבחינה שפניהם נשואות אל מערתה.

האם פחדה פחד גדול?

לא, לא גדול, היא השיבה.

הכלבים, שהוסיפו לנבח, דהרו לקראת ההולכים, ותכף כשהגיעו אל צידם – סבו ונסוגו. לא בעטו בהם, איש לא נופף לעברם באגרוף ואיש לא צעק, ובכל זאת נסוגו. כשקרבו השלושה עוד, ידעה מה הסיג את הכלבים.

‘עצב’, אמרה האישה לאיש חסדה אפור השׂיער. ‘העיצבון הרטיט סביבם את האוויר כמו נחיל של דבורים’.

ועוד אמרה לו: ‘את עיצבונם ראיתי עוד בטרם ראיתי את פניהם, והעצוב שבהם היה זה שבתווך. האיש נשא את גופו כמו משא זר’.

בעלת האוב הייתה מורגלת באנשים עצובים, שהרי השמחים, שטוב חלקם, אינם נוטים לשאול אובות.

אנשים עצובים דורשים בה, אמרה לאיש, אבל עיצבונו של זה… אתה מביט בעיניו וכאילו נפלת לבור, ואין סביבך נפש. רק צעקתך איתך.

*          *           *

אפור השׂיער עוד היה ילד כשבאה האישה לעין דור, וכעת אין הוא יודע אם ראה אותה בהגיעה, או שהוא זוכר סיפור ששמע.

בעגלה היא באה. צמד עיזים רץ מאחוריה, בעצמה נהגה בחמור, ותכף כשחנתה, קפצה, רקעה ברגליה, וכמו גבר דרשה שייקחו אותה אל הגברים.

מה אמרה כשהוכנסה אליהם ומה אמרו לה – אביו, שישב שם, לא גילה, אך עם רדת השמש, בשעה שנאספו הילדים אל הבית, ראו אותה יוצאת אל עגלתה. האישה עמסה צרורות על ראשה, התירה את העיזים שיעקבו אחריה, והלכה למערה. הלכה, ואת העגלה ואת החמור השאירה לגברים מתנה.

אביו – עד יום מותו שמר את סודה: מאין באה, ומה היה לה שכך, כלא־אישה היא מיטלטלת לבד. ימים לא רבים אחרי שהתיישבה במערה לקח האב חריץ גבינה ולחם והלך והביא לה – ‘שלא תרעב, העלובה’, הוא אמר – ומעט אחר כך שלח לה את גרזינו.

האישה חטבה עצים, העמידה גדר, הציבה סמוכות לגפן הפרא, וקולות ההולם נשמעו עד לבתים.

האב לא גילה מה דיברה איתו. הוא לא אמר אלא ‘עלובה’, אבל אחרים דיברו, ובחצר סיפרו כל מיני דברים. אמרו שהרגה איש, שהאיש היה בעלה, ושבשוגג הרגה אותו. סיפרו שחודש ימים או יותר חסתה באחת מערי המקלט, ועזבה כי לא מצאה דרך לכלכל את עצמה שם. סיפרו שאמרה כי מוטב לה למות – ביד גואל הדם או בכף דוב ביער – מלהיות זונתו של איש.

באביב הראשון לבואה הרבו לדבר בה, אחר כך מעטו הדיבורים. האישה שתולה במערתה כמו אלון על התבור, ומה יגידו?

עד ימות הגשם דומה היה שגם הדמיון לא ימציא עוד דבר לספר, ואז באו ילדים וסיפרו: ליד המערה הם ראו בור חפור. צפצופים עלו מהבור. האישה כיסתה אותו בענפים.

ולמחרת: זר כרע איתה ליד הבור. גם הפעם שמעו צפצופים, כאילו שבט ציפורים כלוא שם בעומק. הבור מצפצף, הזר מליט את פניו, האישה לידו, בבוץ, מלחשת.

מה לחשה – הקטנים לא שמעו. מתוך הסבך הרטוב הם ריגלו אחריה ועצמותיהם רחפו.

בפעם הזאת, כשהלך האב אל האישה, הוא לקח איתו את בנו. השניים חלפו יחד על פני תל אדמה בוצי. יחד בחנו את מרבד הענפים שלצידו – שתי וערב האישה הניחה אותם – אך אל פנים המערה האב נכנס לבד. הוא הורה לילד שיעמוד לצד הפתח ושלא יקרב אל הבור, ושעה ארוכה השתהה בפנים.

ציפורים צייצו בסבך. משהו זחל בסמוך ורשרש. הבור המכוסה דמם. האב והאישה דיברו חרש, וקולות דיבורם לא הגיעו אל החוץ. לולא חזקה עליו מצוותו של האב, היה הבן פורץ למערה.

כששב אביו והגיח הוא לא מיהר לדבר אליו, אך במחצית הדרך לבית עצר, נשען על כתפו ושאל לדעתו – מה דין האישה הזאת?

לימים, בבגרותו, האיש העיד על עצמו כי בוש בתשובה המהירה שהשיב אז, ולבנו החביב עליו סיפר כי יותר משבוש בתשובתו הוא בוש בביטחונו שאביו ישבח אותו עליה.

‘ומכשפה לא תחיו’, הוא פסק.

אל הבית הם חזרו רק עם אור אחרון. האב עיכב את הבן על הדרך ודיבר אליו ארוכות. לקח רב כזה לא הרעיף עליו מיום שנולד.

‘איש איש וחלקו בעולם’, אמר האב. ‘יש מי שהתברכו בחוכמה ובבנים חכמים, ויש שלא זכו בברכה הזאת… כחול אשר על שפת הים אנשים על הארץ, ובקרב ההמון – גם נפשות ששומעות את קולות המתים יש. אם ברכה היא להן או קללה – אלוהים לבדו יודע’.

לוּ היו הימים ימי ראשית מלכותו של שאול, העת הראשונה שבה הכרית את הבעלים ואת העשתורות וכל חשד לעבודה זרה – לוּ אלה היו הימים, הוא היה מורה לאישה לנטוש את מערתה ויועץ לה לברוח אל המדבר.

אלא שהעיתים משתנות. שאול במלחמותיו, ומתוך שהוא רצוץ בהן, איננו נאבק עוד בקוסמים ובקסם. מיכל בִּתו, אומרים, בִּתו עצמו ובשרו, מילאה את חדרה תרפים.

אם אמת השמועה שמלכנו חמל על אגג, אמר האב, אם על מלך עמלק חמל, ודאי היה חומל כעת גם על אישה אלמנה ששומעת מתים. הרי לא לאורך ימים תוכל לכלכל את בשרה בפרי השדה ובחלב שתי עיזים.

‘זכור, כמו שהוא מרחם ככה תרחם גם אתה’.

בעודו משתהה עם בנו ומאריך בדברים לא דייק האב במילים שהשמיע. הוא לא פירש לילד רחמיו של מי צריכים להיות לו למופת. אבל אף שאביו לא דייק, ורק הידק את אחיזתו בכתפו, הבן זכר לימים הן את הלקח הן את אחיזתה של היד.

משמת האב, נעשה הוא מְגינהּ של האישה, והאישה הייתה בטוב. הבאים לדרוש במתיהם שילמו את שכרה – זה במטבע יצוק, זה בעגל וזה בגדי. בחלוף הזמן אספה לה עדר, והוא ושכניו, שהיו סוחרים עם הבאים ומוכרים להם צידה או גדי או עגל, גם הם הלכו וראו בטוב.

בארץ לא פסקו המלחמות, אך שדותיהן היו רחוקים. אל מול התבור לא נשפך אלא דמן של יולדות, ובכי לא נשמע שם לבד מבכי עוללים.

קלי דעת אומרים כי נוחים היו הימים ההם. יש מלך בישראל – וכאילו אין.

ראו: אומרים על אישה כי מכשפה היא, האישה פוסקת ‘אינני’, ודי בדברה. אין מזהירים אותה ואין מאיימים עליה בשיבור עצמות, ואין מבררים דבר.

*           *           *

המלך מת. המלך נפל על חרבו. נושא כליו היה איתו. הוא ביקש מהנער שימית אותו, והנער סירב. שאול המלך מת. קודם שיצא לקרב הלך אל בעלת אוב, והמכשפה ניבאה כי ימות. רבבות נפלו בגלבוע, ומלכנו – על חרבו הוא נפל.

השמועה חזרה ותכפה ומלאה, וביום השמיני, כשלא היה עוד ספק כי אמת היא, האיש, שלא היה צעיר עוד, הלך אל האישה שבמערה.

הנשים שבביתו קוננו, זעקו, הִכו על חזותיהן, תלשו שׂיער, ובעלת האוב הזקנה – היא אף לא פכרה את ידיה. לימים סיפר האיש לבנו כי במערה ריחף ריח טוב של בשר ושל לחם נאפה, ריח טורד של חג, ושהאישה, רכונה לפנים, אצבעותיה פשוקות על ירכיה, השיבה לו על כל אשר שאל. הכל היא סיפרה לו, ולא כיסתה דבר: בה מדברים, אליה בא המלך.

בבית ייבבו המקוננות וחזרו על מילות הקינה של דוד: ‘אל תגידו בגת… מדם חללים מֵחֵלֶב גִּבּורים… מֵאריות גֵָּברו… בנות ישראל אל שאול בכֶינה…’ והיא, שהמילים לא הגיעו אל פתחה ולא נודעו לה, היא רכנה לעברו והשמיעה דברים אחרים.

‘שחטתי לו עגל’, אמרה. ‘הוא מיאן  לאכול. הפצרתי בו שיאכל’.

וכשהוסיפה ודיברה דומה היה שלא על שאול היא מקוננת אלא על עיצבונו, על עצב שדבר לא יפיג, ואיזו נפש תכיל?

עלוב היה, אמרה, ומראשית הייתה עליו גזֵרה. נער היה. הלך לחפש אתונות ונפלה עליו מלוכה. יום אחד הוא דואג לאביו שמא ידאג לו, ולמחרת היום שמואל הרואה, איש שונא, גורר אותו מן הכלים. שמואל… גם מהקבר עולות תימרות שנאתו. בעיניה חזתה בהן.

ראה, אמרה האישה לאיש. ראה את שאול. רגע הוא הולך בארץ צוף, מבקש אתונות אבודות, רבע שקל כסף אין בידו, ואז כמו עוף דורס יורדת עליו רוח האלוהים.

ראה את הנער, אמרה, איך הוא מפרכס אז תחת הרוח. עד אתמול רגליו היו שלו, ידיו היו שלו, ופיו, ולשונו. והיום הוא כעבד, מפרכס תחת שוט. נבל, תוף, וחליל וכינור רועשים כמו בשמחה, כלי נגינה רועשים כאילו כלה מובאת אל הבית, והוא, הבחור, בתוך חבל הנביאים, מפרכס.

אתה הלוא יודע, אמרה, בין הנשים – יש כמוהו. רבות. לקום על אדונן ולמרוד בו לא יעזו, אך בחשאי הן ממרות. האיש אומר ‘בשלי לי עדשים’, והאישה מגישה לו כוסמין. הוא מורה לה ‘שחטי עוף’, והיא – העוף מנקר את ידה ובורח. בכל פעם שאין רצונו של האיש נעשה הוא מכה את אשתו. איך לא יכה? הוא מרוצץ את אפה. אוזניה מצלצלות. המכות הולכות ותוכפות, עד שאיננה יודעת עוד אם עדשים אמר או כוסמין. נהפכה לשוטה, ושוטה היא. כעת, גם אם תכוון העלובה בכל ליבה לעשות את רצונו של הבעל – לא תשכיל לעשותו: עצמותיה רוחפות, דעתה משובשת. האיש לוקח לו אישה שנייה, ואת הראשונה יוסיף להכות עד מוות.

כל זאת אמרה האישה שבמערה לאיש חסדה ומְגינהּ, בנו של מְגינהּ, בעת שבא להזהיר אותה, ואת כל הדברים המתמיהים שאמרה לו הוא נצר בלבו עד שזקן.

*           *           *

היא הייתה חכמה מכל הנשים שהכיר. עוד בטרם הלבין שְׂערה הייתה חכמה כגבר, וגם חוכמת־זהירות לא חסרה. כששמה הלך לפניה, קרה ששלחו לקרוא אותה אל אישה שהתקשתה ללדת. הפצירו בה שתזדרז ותבוא, הציעו צרור של כסף, והיא לא הלכה. ‘אינני אלא בעלת אוב’, התעקשה.

לבִתו, שבאה אליה והתחננה שתעשה בקסמיה ותעיר לה אהבה בליבו של אחד הגוזזים, היא סטרה על הלחי – הבת שבה הביתה בלחי סמוקה ובכתה – וכשהוא עצמו ביקש שתגאל אותו מכאב שיניים, פטרה אותו ב’התפלל אל מי שברא כאב ושיניים’.

שנים השכילה להישמר לנפשה. תמיד מיהרה להבין, והנה הוא בא אליה, והיא, כמו ילד תם, איננה מבינה את פשרם של דברים. הוא חוזר ואומר לה – המלך מת ונערו איתו, נפלו על חרבותיהם כדי שלא ליפול חיים ביד פלִשתים, והיא מעווה את פניה כאילו אכלה לענה, ותכף יורקת ואומרת כי דומה שפגשה את הנער: קטן קומה היה ועקום רגליים, פחד מהכלבים.

באחרית ימיו סיפר האיש לבנו כי השתומם עליה, שפחד לא אחז בה. אומרים לה ‘שאול מת’, והיא במקומה, מאריכה בדברים שבשולי הדברים ואיננה נחפזת. אחר במקומו היה שולח יד ומטלטל אותה בשְׂערה.

לבסוף קם והלך ממנה, הלך בלי שהורה לה מה תעשה. בקומו ללכת לא אמר אלא ‘דוד יהיה המלך’, ו’המלך’ שהגה בקול תקיף הדהד מקירות המערה.

*           *           *

אין יודע מתי עזבה בעלת האוב. אומרים כי עוד באותו הלילה ברחה, אלא שהירח היה במילואו אז, אולי חיכתה עד שנגרע.

כך או כך, כשבאו אנשיו של דוד הם מצאו גדר צאן קרועה ומערה ריקה. שני כלבים שפרצו מתוכה וברחו לא היו אלא כלבים בני כלבים, אין ספק. אלא שספק לא היה גם אשר לטיבו של הבור שגילו מכוסה מחצלת ומרבד ענפים.

תושבים שנחקרו אמרו פה אחד כי לא ראו דבר ולא שמעו דבר, ומקץ שלושה ימים הניחו החיילים לחקירה ופנו לדרכם. מלחמה מתפשטת, אמר הקצין. המלך דוד בחברון. אבנר בן נר במחניים, המליך את מפיבושת. בעת אחרת ירדפו אחר המכשפה. בעלת אוב נבערת. השמועה אומרת שאף להכיר את שאול בבואו לא השכילה.

החיילים עזבו. שניים מבניו של האיש הסתפחו אליהם. בכורו חבר למחנה מפיבושת.

והאישה – לאן ברחה ואיפה מצאה לה מסתור? גם את זאת אין יודעים.

יש אומרים שמצאה את דרכה לנקיק סלעים במדבר, ושהאריכה ימים שם.

ויש אומרים כי מפחד שישיגו אותה הרודפים ויתעללו בה, היא, במו ידה, שמה קץ לחייה.

קראו גם את הבלדה ״בעין דור״ של טשרניחובסקי בעברית ובאנגלית

שאול רוחו של שמואל ובעלת האוב צייר סלטורה רוזה. ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 5 =