הסיפור שלפניכם הוא אחד הסיפורים הראשונים בספרות העולמית על מה שאנו מכנים היום “טרור ביולוגי” או “לוחמה בקטריולוגית”, השימוש בחיידקים ונגיפים כאמצעי טרור ולוחמה.

“החיידק שנגנב” עוסק באנרכיסט בלונדון הויקטוריאנית, שגונב ממדען תרביות חיידקים, על מנת להביא למגיפה איומה. האם אפשר יהיה לעצור אותו בזמן?

הסופר המפורסם ה.ג. וולס (1866-1946) נחשב לאחד מהאבות והיוצרים הגדולים ביותר של סוגת המדע הבדיוני, ידוע כסופר הראשון שכתב על מכונת זמן, על פלישה לכדור הארץ, ועוד תמות שנעשו מקובלות במדע הבדיוני. הוא פירסם את הסיפור הזה עוד בשנת 1894, כשעוד לא היה ידוע כלל.

וולס ביטא מן הסתם חששות שונים שעליהם שמע וחשב בעת שלמד ביולוגיה. הוא כתב את הסיפור על רקע התקפות של אנרכיסטים, שביצעו אז מעשי טרור במקומות שונים באנגליה, צרפת, רוסיה, ומקומות אחרים באירופה.

וולס הסטודנט המוכשר לביולוגיה הרהר אז כמה צעדים קדימה: מה עלול לקרות אם אנרכיסטים ישימו את ידיהם על אמצעים מתוחכמים הרבה יותר, כמו חיידקים ונגיפים מפיצי מחלות?

מאז כל החששות האלו רק התחזקו הרבה יותר, ובמאה ה-21 אנו שומעים אותם בכל מקום, ובמיוחד על רקע מגפות כמו הקורונה והאבולה.

הסיפור פורסם במקור ב
 Pall Mall Budget on 21 June 1894 וזה היה הסיפור הראשון שוולס פירסם תחת שמו.

הסיפור פורסם כבר בעברית תחת השם “החיידק הגנוב” בקובץ “כתבי ה.ג. וולס” שפורסם בהוצאת כרמי את נאור ב-1959.

הנה הוא שוב לפניכם בתרגום חדש ועדכני של אבי גולדברג.

.

החיידק שנגנב

“הנה נסה פעם נוספת”, אמר המיקרוביולוג, בעודו מחליק את משטח הזכוכית אל מתחת למיקרוסקופ, “אם כן, זוהי תרבית מוכנה של חיידקי הכולרה – נגיף מחלת הכולרה”.

האיש חיוור הפנים נעץ עינו אל תוך עינית המיקרוסקופ, ניכר היה בעליל כי אינו מורגל בכך, ידו החיוורת הרפויה האהילה על העין שלו שהייתה נעוצה בעינית. “אני רואה מעט מאוד” אמר.

 “כוונן את הבורג הזה,” אמר המיקרוביולוג, בעודו מתאים את משטח הזכוכית אל מתחת למיקרוסקופ. ״אולי העדשה אינה מאופסת דיה עבורך. הראייה שונה כול כך אצל כל מתבונן, די בשבריר של סיבוב בכיוון הזה או לכיוון הנגדי”.

הוא הזדקף, והסיט את משטח הזכוכית מהמיקרוסקופ, החזיק אותו בידו, מפנה אותו אל עבר החלון. “בקושי אפשר לראות אותם” אמר, בעודו בוחן את המשטח. הוא היסס לרגע ושאל  “האם הם חיים האם הם מסוכנים עכשיו אלה… האם הם מסוכנים ברגע זה?”

“באלה כבר טיפלנו והם הושמדו”, אמר המיקרוביולוג ,”הלוואי, והיינו יכולים לטפל ולהשמיד כול פרט מהם הנמצא  ביקום.”

“אני מניח,” אמר האיש החיוור כשחיוך קטן על פניו  “שלא באמת אכפת לך שיהיו לך תרביות כאלה בחיים, במצב פעיל?”

המדען חצה את החדר והוציא מתוך ארון את אחת המבחנות האטומות.

“הנה כאן מתקיימים חיידקים חיים, זוהי תרבית של החיידק, זוהי למעשה בקטריה של המחלה.״ הוא היסס.

  “כולרה מבוקבקת אפשר לקרוא לזה”

ניצוץ קל של סיפוק הופיע לרגע על פניו של האיש החיוור.

“אתה מחזיק בדבר קטלני ברשותך” אמר האורח, כשהוא בולע בעיניו את השפופרת הקטנה. המיקרוביולוג התבונן בפניו של המבקר שנהרו בהנאה חולנית. האיש הזה, שביקר אותו עכשיו בשעות אחר הצהריים, הגיע אליו באמצעות מכתב המלצה מחבר וותיק. הוא גילה עניין באורח, ובניגוד הבולט שבינהם. דמותו של האורח  משכה את תשומת ליבו. שערו בגוון השחור האפור, ועיניו השקועות האפורות. היתה בהתנהגותו עצבנות יתר, וחוסר מעצורים.

הדרך בה גילה עניין בחיידקים היה בה חולשת דעת, אך גם התלהבות, שהיוותה שינוי לאדישות שהפגין עוזרו המדעי של המיקרוביולוג, עמו חלק את שגרת היום. היה זה אך טבעי, שהאורח המזדמן התרשם כל כך מטבעו הקטלני של החיידק, נשוא מחקרו של המיקרוביולוג, והתרשם עמוקות מההיבט המיוחד של החיידק הקטלני.    

הוא הביט במבחנה שבידו במבט מהורהר: “כן, הרי לך מגיפה כלואה בשפופרת כה קטנה. די לשבור שפופרת קטנה זו וליצוק תכולתה אל מאגר מי השתייה של העיר, לאמר לחלקיקים זעירים אלו, כאלה שאינם נראים אלא בעזרת המיקרוסקופ, שכדי לראותם יש להוסיף להם גוון, חיידקים שאי אפשר להריחם או לטעום מהם, להגיד להם ׳לכו לדרכיכם, פרו ורבו והשריצו במאגרי המים, התפזרו לכול כנפות העיר ועוטו על קרבנותיכם׳ ומוות – מוות מסתורי, מוות נטול עקבות, מוות מהיר ונורא, מוות מלא כאב והשפלה – ישוחרר על העיר הזאת.

כאן הוא גוזל את הבעל מאשתו, כאן את הילד מאמו, כאן הוא נוטל מהמדינאי את משרתו הרמה וגואל אותו מתלאות תפקידו. והחיידק ימשיך לעקוב אחר מהלך המים, מתגנב לאורך הרחובות, בוחר ומעניש בבית זה או בבית אחר שדייריו לא הרתיחו בו את מי השתייה שלהם, מתגנב לתוך בארות המים המינרליים, נשטף מתוכם לתוך הסלט, וישכב רדום בתוך קוביות קרח. הוא ישכב בציפייה בשוקת מים של סוסים, ובמזרקות הציבוריות מהן לוגמים ילדים חסרי דאגה.. הוא ייספג באדמה, ויצוץ במי מעיינות ובבארות ובאלף מקומות בלתי צפויים. ולפני שנוכל להתעשת ולתפוס אותו שוב, הוא יכחיד את המטרופולין”.

הוא עצר בפתאומיות את שטף דיבורו. כבר  נאמר לו שהרטוריקה היא חולשתו.

 “אבל הוא די בטוח כאן במעבדה , אתה מבין -די בטוח.” אמר המיקרוביולוג.

האיש החיוור הנהן. עיניו הזדהרו. הוא כחכח בגרונו ואמר “האנרכיסטים האלה, הם נבלים,” אמר, “בסך הכול הם כסילים, טיפשים, ועיוורים – כדי להשתמש בפצצות כאשר סוג זה של נשק כזה  קיים. אני חושב—-”

דפיקה חלשה, הקשה קלה של ציפורני האצבעות, נשמעה מכיוון הדלת. המיקרוביולוג פתח אותה.  

“רק רגע, יקירי,” לחשה אשתו. כאשר שב למעבדתו, העיף המבקר מבטו בשעון. “לא היה לי מושג שבזבזתי שעה מזמנך,” הוא אמר.

“עכשיו שתיים עשרה דקות לארבע והייתי צריך לעזוב כבר בשלוש וחצי, אלא שדבריך היו כה מעניינים. בכול אופן, אני חייב לזוז, איני יכול להישאר ולו לרגע נוסף, יש לי פגישה בארבע.”

הוא יצא מהחדר וחזר על התודות, והמיקרוביולוג ליווה אותו אל הדלת, ואז חזר מהורהר לאורך המסדרון למעבדתו. הוא תהה על מוצאו של האורח. ברור היה לו שהאיש לא היה טיפוס גרמני וגם לא ממוצא לטיני. “מוצא חולני, בכל מקרה, אני חושש,” אמר המיקרוביולוג לעצמו.

“האופן שבו הוא השתלט על המבחנה עם תרביות החיידקים,” המחשבה על כך הטרידה אותו. הוא פנה אל הספסל ליד אמבט האדים, ואז מהר מאוד, הלך אל שולחן הכתיבה שלו. מיד החל למשש בחיפזון בכיסיו ואז מיהר אל הדלת. “אולי הנחתי אותו על שולחן במסדרון,” אמר.

“מיני!” הוא צעק בקול צרוד במסדרון.

 “כן, יקירי” הגיע קולה של מיני מרחוק.

“האם החזקתי משהו בידי כשפתחתי לך את הדלת יקירתי?”

שקט השתרר לרגע ואז היא השיבה: “כלום יקירי, בגלל שזכור לי….”

“הרס  כחול !” קרא המיקרוביולוג, ומיד רץ אל עבר דלת הכניסה ובמורד מדרגות ביתו אל הרחוב. לשמע  טריקת הדלת העזה, מיהרה מיני אל החלון, וראתה במורד הרחוב גבר רזה נכנס לכרכרה. המיקרוביולוג, ללא כובע לראשו, ובנעלי הבית שלו, רץ ומנפנף בפראות, מאותת בידיו לעבר הכרכרה. נעל אחת נשרה מרגלו, אך הוא לא עצר.

“הוא השתגע!” אמר מיני; “זה המחקר  הנורא שלו”;

היא פתחה את החלון, רצתה לקרוא לו. האדם הכחוש שישב בכרכרה, הציץ לפתע סביבו, והגיע אף הוא למסקנה כי מדובר בהפרעה נפשית של המיקרוביולוג. הוא הצביע והראה לרכב את המיקרוביולוג וציווה עליו להזדרז ולצאת לדרכו. כיסוי הגג של המרכבה הורד, השוט צלף, פרסות הסוס נקשו במרצפות הכביש, והמיקרוביולוג פרץ במרדף רץ בעקבות הכרכרה. הוא התרחק מהנוף הניבט מחלון הבית, ונעלם מסביב לפינה. מיני נשארה ליד החלון לרגע, ואז הסיטה את ראשה חזרה אל החדר. היא הייתה המומה.

“כמובן שהוא מוזר,” חלפה מחשבה בראשה, “אבל לרוץ כך ברחבי לונדון – בשיא העונה בגרביים שלו!”

לפתע עלה רעיון בראשה. היא חבשה את המצנפת שלה בחיפזון, נטלה את נעליו, הורידה את כובעו ואת מעילו הקל מהקולב, עמדה על מפתן הדלת, והושיטה ידה, אותתה, לרכב כרכרה שחלף במקרה ברחוב.

“קח אותי במעלה הרחוב ומסביב אל היבלוק קרסנט, ונראה אם נוכל להשיג אדון אחד שרץ במעיל בית דמוי קטיפה וללא כובע.”

“מעיל קטיפה ובלי כובע, גבירתי, בסדר גמור.” הרכב הצליף בסוסו מיד, ארשת רצינית על פניו, כאילו נסע לכתובת זו כל יום בחייו.

כמה דקות מאוחר יותר, קבוצה קטנה של נהגי הכרכרות והולכי בטל, שהתאספה סביב תחנת הרכבים  בהאוורסטוק היל, נדהמה ממרכבה רתומה לסוס בצבע אדמוני כחלודה שדהר בפראות. הם התבוננו בשקט בזמן שהכרכרה חלפה על פניהם, ואז, לאחר שהיא נעלמה משם, שאל גבר מוצק שכינויו טוטלס הקשיש – “זה היה ארי ליקס, מה קרה לו?”

“הוא משתמש בשוט שלו, זו זכותו ,לא?”  השיב הנער הסייס.

 “הלו!” אמר טומי ביילס המסכן “הנה עוד תימהוני אחד משעשע, תהרוג אותי אם לא.”

“זה ג’ורג’ הזקן,” אמר טוטלס הזקן “והוא נוהג באמת כמו משוגע כפי שאתה אומר. הוא נאחז בציפורניו כשגופו גוחן החוצה מהכרכרה, מעניין מעניין אם הוא רודף אחר ארי ליקס”.

הקבוצה הקטנה שהתגודדה שם החלה לקרוא כמקהלה “קדימה ג’ורג’! זה מרוץ, הצלף בה, אתה תשיג אותו,”

והנער הסייס קרא “הסוסה שלך תנצח.”

“הנה עוד אחד מגיע, האם כל הכרכרות בהמפסטד השתגעו הבוקר?”

“זו ׳נערת השדה׳ הפעם,” אמר הנער הסייס.

“היא נמצאת מאחור,” אמר טוטלס הזקן.

 “בדרך כלל זה להיפך, מה יש לו בתוך הכרכרה?”

“איזה מראה מלבב זה, אני מהמר שלוש לאחד על ג’ורג’ הזקן,” אמר הסייס הצעיר, ושאג ״נקסט!”

מרכבתה של מיני חלפה כששאון שאגות ומחיאות כפיים מלווה אותה. היא לא אהבה את זה, אבל היא הרגישה שהיא עושה את חובתה, והמרכבה הסתחררה במורד גבעת האוורסטוק והיי סטריט בקמדן טאון, כאשר מבטה מרוכז בגבו של הרכב ג’ורג’ הזקן, שנהג בעקבות בעלה, שנדד הרחק ממנה באופן פתאומי וחסר פשר.

האיש שישב בכרכרה הראשונה גחן בפינת המושב. ידיו התהדקו בכוח, ולפתו את המבחנה הקטנה שהכילה כה הרבה אפשרויות של השמדה. מצב רוחו היה תערובת של פחד והתרגשות. בעיקר הוא חשש להיתפס לפני שיצליח לבצע את זממו, אך מעבר לכך היה משהו מעורפל וחזק יותר מהפחד להיתפס, זה היה פחד מהתוצאות הנוראות של מעשהו הנפשע. אך רגשתו והתלהבותו גברו על הפחד. אף אנרכיסט לא העלה על דעתו רעיון הרסני שכזה. רווקול, ווליאנט,* כל אותם אנרכיסטים בעלי שם שהוא קינא בם, עתה ייראו מעשיהם שוליים לעומתו, לאחר שהוא יגשים  את מטרתו.”

(*פרנסואה קלאודיוס קניגשטיין, הידוע בשם רווקול, ווליאנט אוגוסט, היו אנרכיסטים צרפתיים מפורסמים בסוף המאה התשע עשרה. המערכת).

כל שהיה עליו לעשות עכשיו הוא להגיע אל מאגר אספקת המים, לשבור את המבחנה הקטנה, ולשפוך את תכולתה אל תוך המאגר. באיזה תחכום הוא תכנן את מהלכיו, זייף את מכתב ההמלצה שהציג בפני המיקרוביולוג, ונכנס למעבדה. וכמה מבריק היה המהלך המהיר בו הוא תפס את המבחנה, וניצל את ההזדמנות שלו! העולם ישמע לבסוף על מעשיו, כל אותם אנשים שלעגו לו, דחו אותו, הזניחו אותו, העדיפו אנשים אחרים על פניו, ראו את חברתו כמשהו מיותר, לא רצוי. עכשיו לא יוכלו יותר להתעלם ממנו.

 מוות, מוות, מוות! הם תמיד התייחסו אליו כאל אדם חסר משמעות. כל העולם קשר קשר נגדו, קנוניה בכדי  לעצור אותו. הוא ילמד אותם עכשיו לקח מה משמעות יש לניסיונם לבודד אותו.

מהו הרחוב המוכר הזה, סנט אנדרו הגדול כמובן. מה הסיכויים למרדף אחריו? הוא חילץ עצמו ממקומו. המיקרוביולוג היה בקושי חמישים יארד מאחוריו, זה היה רע אם הוא ייתפס וייעצר דווקא עכשיו.

הוא גישש בכיסו ומצא חצי סובריין, הוא הזדקף, ודחף את המטבע בחריץ במחיצה החוצצת בינו לבין הרכב.

הוא צעק אל הרכב “הנה עוד כסף, סע הלאה, אם רק נצליח להסתלק מכאן.” הכסף נחטף מידו “אתה צודק,” השיב הרכב, והמחיצה שבה וירדה. הכרכרה התנודדה, והאנרכיסט, חצי עומד מתחת לכיסוי, הניח מידו את מבחנת הזכוכית הקטנה, והניחה על הכיסוי כדי לשמר את שיווי משקלו. הוא חש בכך שהמבחנה התגלגלה ונפלה דרך חרך בכיסוי האברזין, וחציה השבור השמיע צליל התרסקות על רצפת הכרכרה. הוא נפל בחזרה אל מושבו בעודו מקלל, ובהה בחוסר אונים בשתיים או שלוש הטיפות הלחות שהותזו על הכיסוי.

הוא הצטמרר במקומו. ובכן, נראה שאהיה הראשון! בכל אופן, אני אחשב לקדוש מעונה. גם זה משהו. אבל זה מוות מטונף, בכל זאת אני תוהה אם זה כואב בדיוק כמו שאומרים. ברגע זה עלתה בדעתו מחשבה – הוא מישש בין רגליו. טיפה קטנה הייתה עדיין בקצה השבור של המבחנה, והוא שתה את זה כדי להיות בטוח. בכל מקרה, הוא לא ייכשל. רק אז הבין כי אין צורך להימלט יותר מהמיקרוביולוג.

כשהגיעה הכרכרה לרחוב וולינגטון הוא הורה לרכב לעצור, ואז ירד מהמרכבה. הוא החליק על המדרגה וחש בראשו, זו הייתה פעולתו המהירה של חיידק הכולרה. חומר מהיר זה רעל הכולרה. הוא נופף בידו לרכב שנעלם, ונותר עומד על המדרכה כשזרועותיו משוכלות  על חזהו, ממתין לבואו של המיקרוביולוג. היה משהו טרגי בתנוחתו. תחושת המוות הממשמש ובא העניקה לו כבוד מסוים. הוא בירך את רודפו בצחוק מתריס.

“Vive l’Anarchie!” הוא קרא, “איחרת, ידידי. שתיתי את התכולה! הכולרה כבר בפעולה.”  

המיקרוביולוג ממרכבתו הביט בו בסקרנות מבעד למשקפיו “שתית את זה, אתה אנרכיסט. הבנתי עתה.” הוא רצה לומר דבר נוסף אך עצר בעדו. חיוך זחל אל קצות שפתיו. הוא פתח את דלת הכרכרה על מנת לצאת, אך האנרכיסט נופף לעברו לפרידה וצעד לעבר גשר ווטרלו, כשהוא מפנה את גופו קרוב עד כמה שאפשר לעבר העוברים והשבים. המיקרוביולוג היה כה מרוכז במעקב אחר המראה של האנרכיסט הצועד עד שלא עשה ולו מחווה אחד של פליאה כשהגיחה לפתע מיני על המדרכה לצידו אוחזת בכובעו, במעילו, ובנעליו.

 “יפה עשית שהבאת לי את חפצי” אמר, כשמבטו והרהוריו עדיין נתונים בדמות הנעלמת של האנרכיסט.  

“כדאי שתעלי” אמר, עדיין נועץ מבט אל מרחוק. מיני הייתה  משוכנעת לחלוטין כעת שהוא השתגע, והנחתה את רכב הכרכרה הביתה בעצמה. בעת שהכרכרה החלה להסתובב, הוא שאל “לנעול את נעלי?”

“בוודאי יקירי” השיבה בעוד הכרכרה  מסתירה את הדמות השחורה, המתרחקת, הצועדת ביוהרה, הולכת וקטנה במרחק, נעלמת מעיניו. ואז פתאום היכה בו הגיחוך שבמצב והוא פרץ בצחוק, ואז אמר

“זה באמת עניין מאוד רציני, אלמלי…את מבינה, האיש הזה בא אליי הביתה כדי לפגוש  אותי במעבדה, והוא  היה אנרכיסט, לא, אל תתעלפי, או שאני לא אמשיך לספר לך את השאר. רציתי להדהים אותו, לא ידעתי שהוא אנרכיסט, אז לקחתי תרבית מאותם זנים חדשים של חיידק אודותיו ספרתי לך, הזן שאני חושב שבגללו הופיעו כתמים כחולים על קופים שונים. וכטיפש, התרברבתי ואמרתי לו שזו תרבית של חיידקי כולרה אסייתית. ואז הוא חטף את המבחנה וברח כדי להרעיל את מי השתייה של לונדון. אלא שכל שיצא מכך הוא שדברים מסוימים עשויים להיראות כחולים בעיר התרבותית הזאת. ועכשיו כשהוא בלע את תוכנה של המבחנה, אני לא יכול לשער מה יארע לו, אבל את יודעת שהחיידק הזה הפך את החתלתולה שלנו לכחולה, וקישט את שלושת גורי הכלב בטלאים כחולים, ואת ציפור הדרור בכחול בהיר. אבל מה שמטריד אותי זה שעלי יהיה שוב לטרוח ולהוציא כסף בכדי להכין משטחי תרביות חדשים”.

“ללבוש את המעיל שלי! ביום הלוהט הזה, למה?”.

“כי אולי נפגוש את גברת ג’אבר יקירי,”

“אבל  גברת ג’אבר איננה רוח פרצים. אז למה שאלבש מעיל ביום חם בגלל גברת—–. הו!…..שיהיה”.

ה.ג. וולס הצעיר

קראו גם

“החיידק שנגנב” באנגלית

האזינו להקראה של “החיידק שנגנב”

האזינו להרצאה על “החיידק שנגנב” וחשיבותו

מאמר על הביו טרוריזם בספרות המאה ה-19

ה.ג. וולס בויקיפדיה

מכונת הזמן של ה.ג. וולס גירסת הקומיקס

האנשים הראשונים על הירח מאת ה.ג. וולס – גירסת הקומיקס

סופר מול רודן: ה.ג. וולס פוגש את סטלין

קראו עוד סיפור העוסק בטענות על קונספירציה להפצת מגיפה, הפעם בימי הביניים:

“כרוניקה ישנה” מאת יעקב חורגין

*

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 3 =