תקציר הספר
בשנת 2030 ישראל היא מדינה אחרת. ארבע שנים לפני כן, בנובמבר 2026, תאונת דרכים בכביש החוף מפגישה את ניר בן שדה, רפתן בן חמישים ממושב במרכז הארץ, ואת אתי ויסמן, אישה דתית לאומית בת ארבעים, יפת תואר, ואם לילדים. הוא חקלאי מופנם, היא פמיניסטית ומנהיגה. הוא איש תנועת העבודה, היא מובילה גרעיני התיישבות לגבעות השומרון. אשתו עזבה אותו לטובת מדריך טיולים צרפתי, בעלה הגנרל בוגד בה במשך שנים. ביום התאונה, ממשלה לאומית חדשה נבחרת בישראל ברוב גדול. מראשית ימיה הממשלה מחוקקת חוקים לאומניים, והעולם מגיב בגינוי וסנקציות. הארץ בוערת. פיגועים רצחניים רודפים זה את זה. דם נשפך, יהודי וערבי. כל פיגוע מביא אחריו נקמה. ותוך כדי כך, אתי וניר מתאהבים. אהבתם מתגברת על הטאבו הדתי, המרחק הפוליטי, והלחץ החברתי המופעל עליהם. הספר מוביל אותנו בקצב מהיר בין הפוליטי לאישי, בין הדם שנשפך ברחובות לחיבוק ולאהבה. ספר מרתק וסוחף זה נכתב כיום ומציג מציאות העלולה להתרחש בקרוב.
לצערנו היום כמעט לא נכתבים יותר ספרים שמציגים עתיד חיובי של מדינת ישראל, הרוב מציגים עתיד קודר ביותר, וספרו החדש של דני וינשטיין “2030″ (הוצאת עברית 2019) אינו יוצא מכלל זה.
דני וינשטיין היה ידוע עד היום כמחבר מותחנים כמו :
איש צוות ( שלגי 1995),
הברק ( שלגי 1996),
הפותחת בקלפים (נירם 1999),
חופשה איטלקית (נירם 2006), העסק במדריך טיולים ישראלי שיוצא בעקבות חפץ נוצרי קדוש נעלם באיטליה.
כעת הוא חוזר ברומן כמו עתידני שהוא שונה מאוד מספריו הקודמים. זהו ספר פוליטי במופגן, המתרחש בעתיד המיידי, רק בעוד עשר שנים מכתיבת רשימה זאת (ויש להניח 11-12 שנים מתאריך כתיבת הספר), והוא מבוסס על המגמות שהמחבר רואה סביבו.
ניתן לקרוא לספר זה “דיסטופיה”, כמו למשל “השלישי” של ישי שריד, שמתאר את מדינת ישראל בסביבות שנת 2050 כשהיא הפכה למממלכה מיליטריסטית קיצונית. אבל זה לא מדוייק כלל, מכיוון שלא מובא כאן תיאור החיים במשטר לא סימפטי, שזאת ההגדרה של דיסטופיה. זהו סיפור אהבה, ותיאור ההתדרדרות הפוליטית של מדינת ישראל בשנת 2030.
“2030” נקרא כהמשך הישיר של ספרו הדיסטופי של הדי בן עמר “בשם שמיים”, שמתרחש עד שנת 2016, ומתאר את השתלטות הימין הקיצוני על מדינת ישראל דרך פוליטיקאים המזכירים בהרבה יותר משמץ את בנימין נתניהו ואריה דרעי. הספר, שתיאר את חייה של משפחה אמיתית (משפחתו של המחבר) באותו עתיד, הסתיים עם השתלטות הימנים המשיחיים על המדינה, ובריחת המשפחה לחו”ל.
קראו על ספר זה כאן:
“2030” נראה כאילו הוא מתחיל מנקודת הסיום של הספר של בן עמר, וממשיך משם. הגיבור הוא חקלאי איש ארץ ישראל העובדת, נשוי לאישה שמנהלת רומן עם רופא צרפתי, ומתחיל לקיים רומן עם מתנחלת, שמגלה שבעלה האלוף בצה”ל בוגד בה.
תיאור הרומן והתפתחותו בין האישה הדתייה הלא קונבנציונאלית ובין איש ארץ ישראל העובדת, הוא יפה, איטי, ומשכנע. הוא מראה כיצד שני הצדדים, החשדניים מאוד אחד כלפי השני, ומלאים טינה אחד כלפי הצד של השנייה, מוצאים שבעצם יש להם הרבה מן המשותף, ושהם לא ידעו הרבה זה על הצד של זה.
אבל מה שבאמת חזק וחשוב בספר הוא התיאור ההדרגתי כיצד הממשלה הדתית הליכודניקית בישראל, שבראשה עומד איש ימין קיצוני (איזה מין גלגול של נפתלי בנט), מכריזה על חוקים לסיפוח השטחים למדינת ישראל, ובמהרה אנשי הממשלה הזאת מגלים לתדהמתם, הניראית כאמיתית, שכלל העולם אינו מסכים לסיפוח זה, והוא מגיב בצורה קשה ביותר כלפי ישראל. שוב אי אפשר לגייס כספים ותרומות בחו”ל, כל הדלתות בכל מקום נסגרות, היהודים בארה”ב וגם באירופה מתנתקים מישראל, חברות בינלאומיות עוזבות את מאחזיהם בישראל.
העולם מתנתק מישראל, וישראל שהופכת למדינה דו לאומית, מתנתקת מהעולם, תוך שהיא הופכת גם להלכה למדינת אפרטהייד.
התיאור הוא איטי ובמסגרת סיפור רומנטי כביכול (יש אפילו ,שומו שמיים, סצינת סקס בין הבחור החילוני והדתיה), ולכן דרמטי, משכנע, ומצמרר פי כמה וכמה. במיוחד עכשיו, כשברור שיש שוויון מוחלט בין מחנות הימין והשמאל במדינת ישראל, ובמחנה הימין יש גופים חזקים שקוראים ליצור מדינה מהסוג שאותו מתאר וינשטיין בספרו העתידני.
ספר ששווה קריאה ומחשבה. כי הוא מתאר מציאות מצמררת שלכאורה נראה שהיא הולכת ומתגשמת שלב אחרי שלב.
ולסיום הנה קטע מהספר :
״מהבוקר עד הערב אני שוברת את הראש מאיפה להביא כסף לבתי הספר. מהיכן לקצץ. הורדנו כבר עשרים אחוז משעות הלימוד בחינוך הממלכתי. בשבוע הבא אנחנו נצטרך לחתוך שעות גם אצלנו, בחינוך הממלכתי דתי, אפילו אצל החרדים הורדנו תקציב״.
״נעמי, אי אפשר לגייס כסף בחוץ לארץ? אין תרומות? אני זוכרת שנסעתי לארצות הברית להרצאות ולגיוס כספים למאחזים, תמיד היינו חוזרים עם כמה מיליונים. מה קורה עם היהודים באמריקה?״
״אף אחד לא מסכים לתת גרוש. היהודונים השמאלנים מניו יורק ומלוס אנג׳לס לא מתקרבים לשום דבר שיש עליו את המילה ישראל או סמל של המדינה״.
״אני לא מאמינה. הם לא תומכים במחנה הלאומי, אבל למדינת ישראל תמיד יש להם פינה חמה בלב, לא?״.
״זה היה פעם. עכשיו זה אחרת. אני אגיד לך את האמת? חלק מזה באשמתנו״.
״מה כבר עשינו לא טוב?״
״בוועידת אייפ״ק, השדולה למען ישראל, הייתה תקרית לא נעימה. שר החוץ, הגאון שלנו במירכאות כפולות, יצא מהאולם כשמקהלת בנות של בית הכנסת הרפורמי מסן פרנסיסקו החלה לשיר ׳ירושלים של זהב׳״.
״מה? נעמי, אלוהים ישמור. איך נתתם לו להיות שר חוץ? דווקא לרב קיצוני מחברון נותנים להיות שר חוץ? נו באמת״.
״לכנסים רשמיים של יהדות אמריקה באים רק אורתודוקסים וחרדים. הקונסרבטיבים, הרפורמים, והחילונים, ניתקו מגע. אנחנו לא מצליחים להזמין אותם למפגשים, הם מנתקים לנו את הטלפון בפנים״.
״ומה עם מדינות שתמכו בישראל לאורך כל השנים?״
״האירופאים מפנים לנו את הגב. אין לנו אדם בשיעור קומתו של שמעון פרס, מדינאי שנפתחות בפניו כל הדלתות, יום אחד בארמון האליזה, למחרת בבונדסטאג. כשהאירופאים עונים לבסוף לטלפון הם אומרים לנו: ׳רציתם מדינה אחת? בבקשה, קיבלתם. כסף אנחנו לא נותנים״.
השתררה שתיקה.
אתי הגבירה את הקול וניר התרכז בדברי הקריין שליוו את תמונות מפעל ׳אינטל׳ בקריית גת. שער הכניסה היה נעול וסביבו מאות עובדים זועמים.
״אתי! מה יש להם?״
״לא שמעת חדשות ברדיו היום? הנהלת אינטל העולמית החליטה לחסל את כל עסקיה בישראל ולהעביר את המפעלים לאירלנד״.
״אבל הם לא יכולים. יש הסכמים. הם קיבלו מיליונים מהמדינה״.
״עובדה, הם עוזבים״
עד כאן הקטע שווה לקרוא ולחשוב.
קראו גם בנושא זה :
יוסף אורן “הצופים לבית ישראל”: מאוטופיה לדיסטופיה בספרות העברית
אזהרה נכונה לגבי המגמות שאליהן ישראל מובילה את עצמה. על מדיניות הימין המטורפת הזוכה לשיתוף פעולה של כחול-לבן עוד נשלם היטב כפי שמוצג יפה בקטע המצוטט כאן.