רשמיה של תמי כץ לוריא מהמופעים הנפרדים של האחיות עידית הרמן ומיכל הרמן – רקדניות, יוצרות ומבצעות
שתי אחיות רקדניות, יוצרות, ופרפורמיות מצוינות, עידית הרמן ומיכל הרמן – מיכל, משתתפת, ויוצרת, ועידית, משתתפת, יוצרת ומנהלת אומנותית בתיאטרון 'קליפה' – יוצאות כל אחת ביצירה חדשה, מעולמותיהן השונים אך הדומים. כל אחת יצרה דואט עם יוצרת ופרפומרית נוספת, שותפה ליצירה, שתיהן באוגוסט האחרון.
שתיהן עוסקות בציר הזמן, ובודקות את גבולות הפנים והחוץ במובנים שונים.
מיכל הרמן יצרה ב'עד בלי די' דואט עם הרקדנית מור נרדימון, ועימה היא בודקת את ה"אז" – היצירה המוסיקלית המקורית שלפיה רקדה לפני 15 שנה, וה"עכשיו" – עיבוד היצירה הזו לדואט עכשווי עם נרדימון. ה"אז" וה"עכשיו" אינם רק בממד המוסיקלי והפיתוח של היצירה (חלקים מן היצירה המוזיקלית המקורית נשמרו, ונכתבו חדשים "עכשוויים" בידי המוזיקאי והיוצר יוני טל, שמנגן לייב בזמן המופע, על הבמה באמצעות מחשב, קלידים ואפקטים), אלא הם גם בממד הפיזי־גופני־תנועתי, של הגוף שרקד אז, ורוקד עכשיו, וכל הרצף התנועתי הזה הבלתי פוסק של הגוף, שממשיך ופועל וזז, עם השינויים ואף על פיהם, עד בלי די, עם הזיכרונות, ועם מהלכי החיים. או כפי שאומרת מיכל הרמן "עד בלי די – עד אין סוף, אין קץ, או עד שנצליח ליצור וריאציה מוסדרת וממוסגרת ב'עכשיו' בלי להצליח לחדול מלשמר את האובדן של מה שהיה… ודי."
היחסים בין שתי הרקדניות היוצרות, מיכל ומור, הם כמו מראה, או כפילות, זו של זו, וחלק גדול מהיצירה הן מבצעות את אותם משפטים תנועתיים. ישנם גם רגעים של בדיקת הגבולות בין גוף לגוף, בין אישיות לאישיות, האם אנחנו שתיים, או השתקפות של אותה אחת בזמנים שונים? התנועה היא אינטנסיבית, בלתי פוסקת, ולפי הרמן מאפיינים של התקפי חרדה כמו דופק חזק ומהיר, נשימות מהירות ושטוחות, הזעת יתר, רעד של השרירים, אובדן וחוסר שליטה, קרבה ומרחק בו זמניים, שימשו כדימויים בעבודה. מיכל הרמן מדברת ומתנשפת, היא ומור נרדימון כמעט לא עוצרות, אבל התנועה והאינטנסביות שלהן היא הדבר העיקרי. הביצוע מדוייק, מהוקצע, מיומן ומרגש, במיוחד של מיכל, שמוסיפה לביצוע מימדים נוספים של עומק.
עידית הרמן בעבודה 'מתכננת חופשה מעצמי. בודקת עלויות', היא הרקדנית המבצעת ביצירתה של אוריין יוחנן, יוצרת רב תחומית בקבוצת קליפה. זהו דיאלוג בימתי חשוף בין יוחנן להרמן, והיא יצירה שמתקיימת בתוך הריק הנפער כתוצאה מאובדן. עידית חושפת את שבר חייה:
"רגע לפני שהוא מת, כשהבנתי מה הולך לקרות, קפאתי. הכל המשיך לזוז סביבי כמו במציאות מדומה. אבל לא יכולתי לעשות כלום."
דימה טולפנוב, בן זוגה לחיים וליצירה של עידית הרמן, נפטר בטרם עת באופן פתאומי. היעדרו שמט את הקרקע מתחת לתפישות האמנותיות והשקפת העולם שלה. היוצרת אורין יוחנן שואלת: ״כיצד ניתן עוד להכיל את הריק?"
במופע זה התהפכו היוצרות, והרמן, אשר ליוותה עד כה את יוחנן ביצירותיה הקודמות, משתתפת ביצירה של יוחנן כחומר בידי היוצר.
בחלק הראשון של המופע כל אחת מהן לחוד מצהירה, שנמאס לה לרקוד, מסיבתה שלה. אוריין טוענת שהיא "מלאה מדי" בתנועות, לאחר חיים שלמים כרקדנית מבצעת, שמיצתה את גבולות הגוף והתנועה, ועידית טוענת שהיא "ריקה מדי" עקב האובדן, ואין לה מה לתת. עידית מכה ומתפלשת על הרצפה, אוריין רודה בה, מנחה אותה לפרוק את הכאב. אוריין הבוסית והכוראוגרפית.
הבמה מלאה התרחשויות וחושפת גם את כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים. במובן הטכני: סידור הבמה, תפאורה, תאורה, הוראות במה, התקנת והעברת אביזרים וכו, וגם את "מאחורי הקלעים" מבחינת משמעות העבודה: היוצרות חושפות את רגשותיהן ומניעיהן, תסכוליהן, קשייהן, ומערבות את הקהל במצבים מחייהן האישיים, מה שהופך את היצירה לאישית מאוד, ונוגעת.
השתיים משתמשות בעבודה ביריעות פצפצים (פלסטיק בועות). הפצפץ הוא גם אביזר, גם תפאורה, משמיע קול, מקבל נהדר תאורה ומאפשר תמונות נפלאות. גם על הכיסאות והספסלים של הקהל יש פצפצים, וברגע מסויים הקהל משתתף בהפעלתם, ואחד הרגעים היפהפיים במופע הוא כשיריעת הפצפץ הופכת לצינור אויר, ולבלון ענק, ועוד כהנה וכהנה המצאות ותמונות מקסימות. שתי תמונות מרגשות במיוחד: כשיריעת הפצפץ נהפכת להינומה של כלה על ראשה של עידית, וכאשר עידית מרימה מהרצפה בזרועותיה את היריעה הנפוחה, כמחזיקה את גופת בעלה המת.
המשמעות העמוקה יותר היא הפצפוץ עצמו, הפיצוץ, השבר, האויר היוצא, הריק שנשאר, בהקבלה לתחושת חייה של עידית.
קטע נפלא אחר במופע הוא כשאוריין עוזבת לרגע את תפקיד הבמאית ומחלקת ההוראות, וחושפת לפנינו את סיפורה שלה, את הגודש וה"מלאות מדי" שלה. "מלאה מדי" משמעו לגביה, ריבוי כל התנועות וצורותיהן, הרגשות, עודף האינפורמציה, שנאגרו בגוף עד כדי התפקעות, ובעצם זה דיבור על האישיות, המעורר דיון רב משמעי על צורות וסגנונות מחול, ופורש לפנינו את המחול על סגנונותיו השונים, בביצוע מהפנט ומיומן במיוחד של יוחנן, הרקדנית הנפלאה. בהמשך נודע לי מיודעי דבר, שהקטע הזה לא היה במופע בהופעות הראשונות. שם אוריין כמעט לא רקדה, רק דיברה והנחתה, והקטע הנפלא הזה צמח מתוך ההתפתחות והתגבשות המופע.
המופע התקיים בחלל חדש, נפלא, של תיאטרון 'קליפה', ברח' הרב קוק 38. חלל יפהפה במיקום נעים ונוח יותר, תרם גם הוא להנאה מירבית ממופע נפלא, מרגש ונוגע.
אולי החוט הקושר את שתי העבודות הנפלאות של האחיות הרמן הוא החיבור הזה לגוף, המכתיב לנו הכל: ריק, מלאות, נשימה, חיים ומוות. כפי שמיכל הרמן היא וריאציה נשית הלכודה בתוך מכונת גוף, שלא יכולה להפסיק מלפעול, כך גם הייתה אוריין יוחנן, זה מה שהיא מנסה לפרוץ, ועידית הרמן היא כל מה שבא אחרי. אבל המסקנה העמוקה מהערב היא שהריקוד, רוח הריקוד, ואם תרצו – רוח האמנות – מנצחת. כי ככל שתהיה היא הסיבה לפגע פיסי או נפשי, היא גם התרופה הכי טובה אליה.
ראו גם:
המלצה של חגית בת אליעעזר על מופע 'עד בלי די'