חגית בת־אליעזר, שגרירת 'יקום תרבות' לאירועים, ממליצה על
צילמה: אפרת מזור גולדברג
עבודת המחול I-Dare-U
אורין יוחנן היא רקדנית מוערכת, עטורת פרסים, המלמדת מחול במסגרות שונות, וביניהן – 'תיאטרון קליפה', 'להקת המחול הקיבוצית', וכן בתי ספר לאומנויות – 'תלמה ילין' בתל אביב ו'תיכון האקדמיה למוזיקה ולמחול' בירושלים. את עבודת המחול I-Dare-U היא יצרה במסגרת 'פסטיבל זירת מחול' של הזירה הבין־תחומית בירושלים בשנת 2016. ראיתיה באולם האינטימי של תאטרון קליפה ביולי 2018.
פתיחת היצירה עוצמתית: גוף בגבו אל הקהל מתקרב מעומק הבמה. הגוף נטול ראש, לבוש תחתונים לבנים מגושמים. הגב – מהכתפיים ומטה – גלוי במלואו, לא מופרע ברצועות בד, מזרים גלי שרירים מעוצבים תחת עור מושלם. בתנועת הגוף ללא ראש לעבר הקהל יש יופי ממכר, וגם האיום שבעל־טבעי, המזכיר את אימת יער בירנם הצועד לעבר מקבת.
כשאורין מסתובבת אל הקהל, פניה ופלג גופה העליון מוסתרים בשערה השופע. היא מסירה את התחתונים, אך תחתיהם עוד זוג. היא לבשה כמה זוגות זה על גבי זה, דבר המסביר את המראה התפוח. אורין משאירה את הזוג האחרון – העדין, השחור, ההולם את גופה הנאה.
אורין מפעילה במיומנות את גופה, ורוקמת עלילה אוטוביוגרפית, בה פרקי לימוד בלט קלאסי, עמידה בכאבים כתוצאה מפציעה, וכן מעצם העיסוק בריקוד, כפי שלמדתי מהסרט התיעודי 'הרקדן' על סרגיי פולונין.
לאורך כל העבודה נוכחת המחאה נגד אפליית נשים, וזו מתבטאת גם בביצוע הריקוד בחזה חשוף, מה שמצוין בתוכנייה 'ערום חלקי'.
שערה היפה רוקד איתה: מסתיר, כשמושלך לפנים, ואז נאסף לפקעת מהודרת על ראשה, נטבל בכסת דיו ומשמש לכתיבת ההכרזה רבת המשמעות – miss fit.
אורין יוחנן עושה שימוש יצירתי בנייר: את הגיליון הפרוש על הרצפה היא מקפלת לצורת אקדח, יורה בו, וגם נפגעת, פולטת מפיה רצועת נייר מפתיעה באורכה, שאותה היא מרימה בכף רגלה, מקופלת בצורת אקורדיון, כורכת כתר נייר לראשה מגיליון תלוי מהתקרה בעומק הבמה, ועל הגליונות התלויים האחרים היא מציירת וכותבת בדיו שחורה. לנייר יש אחיזה ביוגרפית: אורין היא אומנית רב תחומית, מציירת, מפסלת וכותבת שירים. שיריה התפרסמו בין היתר בכתבי העת 'הליקון' ו'הכיוון מזרח'.
עבודת המחול I Dare U ממחישה את קשיי הדרך של אישה אומנית, ורושמת הישג בולט של יצירתיות, תכנון, וביצוע.
את אורין יוחנן אפשר לראות במופע מחול חדש 'מתכננת חופשה, בודקת עלויות', שיצרה יחד עם עידית הרמן – כוריאוגרפית, במאית, והמנהלת האומנותית של תיאטרון קליפה – בתאריכים 11, 18, 30 באוגוסט ב'קליפה 37', במשכנה החדש ברחוב הרב קוק 37 בתל אביב.
חגית ממליצה גם על
צילם: יותם מיכאל יוגב
עבודת הריקוד עד בלי די
זאת עבודת מחול חדשה מאת מיכל הרמן, רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול, בביצוע שלה יחד עם הרקדנית מור נרדימון.
הבכורה התקיימה ביום חמישי 2 באוגוסט ב'תיאטרון קליפה'. הייתה אווירה חגיגית. באולם נכחו בני משפחתן של הרקדניות, כולל ילדים. הישיבה על ספסלים רצופים צפוף־צפוף, קרוב־קרוב, ליכדה את הקהל למשפחה שמחה אחת. בזמן הקידה אחרי ההופעה, נועם – בנה הקטן של מיכל הרמן – רץ לעבר אימו וחיבק אותה.
עבודת המחול 'עד בלי די' שומרת על קצב מהיר לכל אורכה לצלילי המוזיקה המקורית בהלחנתם של יוני טל ורועי בן סירה. תנועות הרקדניות מתואמות, משתלבות. יש משמעות להבדלים הקלים בתפקידי הרקדניות. הדיאלוג התנועתי שמתנהל ביניהן מעלה את השאלה עד כמה ניתן להבחין בין הגוף שלך לבין זה של האחר, מה הם יחסי הגומלין בין פנים לבין חוץ. הרקדניות לובשות ז׳קטים תואמים ובמהלך המופע פושטות אותם ועושות בהם שימוש יצירתי נרחב ביותר.
ניטשה כתב דברים נפלאים על המחול. רוחו. משמעותו.
חגית בת אליעזר מכיוון מאוד מקורי נוגעת דומה ברוח הדברים באופן ניטשאני.
כמי שחובבת מחול נהניתי במיוחד ונשכרתי מההמלצות שלך על עבודות מחול. תודה רבה, חגית, ותודה ליקום תרבות.
לאחרונה התחלתי להתפעל ממחול ורקדנים מצטיינים – עד עכשיו איני מבין איך אנשים יודעים לשלוט כך בגופם.
איני מתאר לעצמי שהייתי רוצה/יכול לעשות כך בעצמי – אך עתה כבר מאוחר.. גופי החליד מדי לכך.
לפחות אני נהנה מצפיה ברקדנים מעולים וגם קורא מאמר יפה של חגית בת אליעזר…