ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’ ממליץ על

הסרט ‘נורמנדי בעירום

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט ‘נורמנדי בעירום’ של הבימאי פיליפ לה גיי. צריך להגיד שאני לא מחבב כל כך קומדיות, אבל כשיש סרט שמככב בו השחקן הצרפתי המפורסם כיום פרנוסאה קלוזה, גיבור ‘מחוברים לחיים’ שכה אהבתי, וגם כשמדובר לא בקומדיה רומנטית אווילית אלא בקומדיה עם ביקורת חברתית ותרבותית על החברה הצרפתית והמודרנית בת ימינו – קשה שלא להתאהב בסרט כזה.

הסרט מספר את סיפורו של כפר קטן בנורמנדי, שבו החקלאים מושפעים בצורה קשה מהמשבר הכלכלי הפוקד את המדינה. הם עובדים קשה מאוד במשך כל היממה ולא מצליחים למכור את הבשר והחלב שלהם כי המחירים יורדים ואין ערך כמעט לעבודה שלהם. וגם בגלל התחרות עם השווקים הגלובליים והיבוא מארצות הברית וממדינות עשירות, כמו גרמניה, שמוזילים את המוצרים שהם מייצרים. גם הטרנד העולמי של הורדת פליטת גזי החממה בעקבות הדיון של התחממות הגלובלית והמעבר לצמחונות פוגע בהם. במציאות הסטטיסטיקות מראות שבכל שנה שלוש מאות איכרים מתאבדים בחוות שלהם. בסרט, הם בוחרים למחות בהתחלה בדרך השגרתית, קרי הפגנות ועיצומים, אבל זה לא מקבל חשיפה לאומית, וגם כשזה מקבל חשיפה הם מוצגים כבריונים ומחוללי סדר בידי התקשורת, שבדרך כלל כך מציגה מפגינים ושביתות.

יום אחד מגיע צלם אמריקאי המתמחה בצילומי עירום המוניים ומציע לראש הכפר (פרנסואה קלוזה) להצטלם בעירום בשדה מרהיב באזור. תחילה ראש העיר מסרב, אבל לאחר מכן הוא מזהה בצילום הזדמנות להציל את הכפר שלו. לשם כך על כל הכפר להסכים להצעה החושפנית. מכאן בעצם מתחיל הסרט לקבל ממדים דרמטיים, כאשר היחסים החברתיים בכפר נפרמים וכל המריבות והאיבה בין התושבים, שהיו מוסתרים באידיליה של הכפר, נפתחים לרווחה בגלל המחלוקת בעניין הצילום.

בין לבין יש שאלות של קונפליקט בין־דורי, מתח בין הלוקלי לגלובלי, שאלות של אימפריאליזם אמריקאי (סוגיית הצלם) ושל קפיטליזם דורסני מול רווחת הכלל. נוסף לכך, זהו סיפור על קהילה שמתאחדת באמצעות אירוע חיצוני לגמרי. זהו שיר הלל לקולקטיביזם. כשהם ערומים ביחד, אנשי הכפר מצליחים במקום שבו הם נכשלו עד לאותו רגע. ממליץ בחום.

חגית בת־אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים ממליצה על

ההצגה ‘אותלו

תיאטרון ‘הקאמרי מעלה את הטרגדיה השייקספירית בתרגום חדש של אלי ביז’אווי, מתרגם מחזות מאנגלית ומצרפתית, עטור פרסים. העברית שלו עכשווית, רעננה, מחורזת בגמישות, יוצאת בטבעיות מפי השחקנים. הבימוי של עירד רובינשטיין חד, מדגיש את העיקר ומבהיר את מחזה. אותלו, הגיבור הטראגי, הוא איש צבא דגול בשירות ונציה, ממוצא מורי – מוסלמי שחור ממאוריטניה שבצפון־מערב אפריקה. עמוס תמם, העוצמתי בתפקיד אותלו, משמיע ביוזמתו מספר משפטים בתוניסאית, כמחווה לסבא ולסבתא שלו.

זהו מחזה על קנאה כפולה: זאת של יאגו, שלישו של אותלו, בקאסיו אשר קוּדָם על פניו לתפקיד רם, וקינאתו של אותלו לאשתו דסדמונה. גם לגזענות מקום מרכזי במחזה. יאגו הנָבָל שונא את אותלו בגלל היותו שחור ופועל כדי לערער אותו נפשית ולהביא למותו. יאגו מצליח לשכנע את אותלו שדסדמונה בוגדת בו עם קאסיו. זאת הנקודה הרגישה ביותר אצל אותלו, ובתור מוסלמי הוא מרשה לעצמו לרצוח את דסדמונה על רקע חילול כבוד המשפחה.

אותלו אומנם מבקש לקבל הוכחות לבגידותיה של דסדמונה, אך לא בוחן את אמיתות ההוכחות האלה, שמגיעות מיאגו – הגורם שהשמיע את הרכילות. גם רודריגו, עוד קורבן התככים של יאגו, מבקש לקבל נימוקים מהנבל, ולא בוחן אותם. ההפקה הזאת של אותלו הבהירה לי את הביקורת של שייקספיר בנושא המשפטי – גם אם אנשים מחפשים הוכחות ואישורים להאשמות ולשמועות, הם עושים זאת בצורה קלוקלת.

שרה פון שוורצה מצוינת בתור אמיליה, המשרתת של דסדמונה, ובזכות משחקה הבנתי עד כמה משמעותי התפקיד של אמיליה במחזה. שייקספיר שם בפיה תובנות על מהות היחסים בין נשים לגברים, על חיי הנישואין. אמיליה היא אישה חזקה, שמעיזה להוכיח את אותלו על הרצח של דסדמונה, הטהורה והנאמנה. היא אף חושפת את רשעותו של יאגו, בעלה, את השקרים ואת המזימות שלו, ועל כך משלמת בחייה.

מרשימה המוסיקה מאת רועי ירקוני, מונוטונית־מאיימת לרוב, ולרגעים – קלה יותר עם גוון מזרחי, בה משובץ שיר קינה בערבית, אותו שרה דסדמונה האומללה, החשה בפעמי מותה.

פולינה אדמוב עיצבה את התלבושות ואת התפאורה הייחודית, מוקפת תעלת מים עכורים, שבהם מתבוססים הצדיקים והחוטאים.

השחקנים, התפאורה הַיְּבֵשָׁה ותעלת המים יגיעו להציג גם ב’תיאטרון חיפה‘.

תגובה אחת

  1. תודה לניסים. ראיתי את הסרט ונהניתי מאד. כטבעונית, שמחתי שניתן ביטוי בסרט גם לעמדתה של הנערה בנוגע לבעלי החיים.
    תודה לחגית על הסקירה של ‘אותלו’. עוררה בי סקרנות לראות את ההצגה. יפה סיום הסקירה עם תעלת המים העכורים, “שבהם מתבוססים הצדיקים והחוטאים”.
    אישית, אני חשה חוסר נוחות מהדגש הסטראוטיפי על מוסלמיותו של ‘אותלו’. אבל כמובן שעלי לראות את ההצגה על מנת להתרשם כהלכה מעניין זה.
    תודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × ארבע =