יש לנו ניאנדרטאל במשפחה – הספר ‘ימי מטילדה’ מאת אביבית משמרי

בימים אלה יצא לאור בהוצאה עצמית ספר מדע בדיוני מקורי העוסק בנושא לא שגרתי גם עבור מדע בדיוני עברי – בשכפול של אדם ניאנדרטלי קדום והקמתו לתחייה בקהילה נפרדת

ימי מטילדה, הוצאת ‘פטל’, 2018

תקציר הספר:

“היא בת שש־עשרה וגם בת שלושים אלף שנה. היא יודעת הרבה ואינה מגלה דבר. מטילדה, ניאנדרטלית ששובטה בעידן שלנו, חיה בשמורת תל גזר, אך המין האנושי אינו מצליח לתת לה מקום ראוי. כשממשלת אוסטרליה מנסה לתבוע עליה חזקה, מתעוררים כוחות גדולים וסותרים כדי למנוע את המעבר. חוקרת חמת מזג, ביולוג מפונק, אשת עסקים קרת רוח ועוד כמה בעלי אינטרסים, מנסים כל אחד להשיג את הנתח שלו מפרשת מטילדה. וזו רק תחילת העלילה של הפנטזיה העתידנית הפרועה והמחויכת הזו.
‘ימי מטילדה’ יורה חצי סאטירה חדים אך אמפאתיים לעבר תופעות אנושיות בכלל וישראליות בפרט: אקדמאים מנופחים, פוליטיקאים מושחתים, נדל”ן יקר, נכסי טבע ממוסחרים, צדקנות, יומרנות ונרקיסיזם. לצד כל המאפיינים הללו של ההומו סאפיינס, שבים ומופיעים הצרכים הנשכחים והמוכחשים של כל הברואים במגע ובאהבה. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על הניסיון המועד לכישלון של האנושות ליצור לה חברים חדשים.”

‘ימי מטילדה’ הוא אחד מספרי המדע הבדיוני המקורי המרשימים ביותר שיצאו בעברית. זאת בגלל האמינות והריאליזם שהמחברת יוצרת בתיאורים ובדמויות (של ההומו סאפיינס לפחות), ומרגע שהקורא קיבל את ההנחה היסודית שבבסיס הספר, נוצרת תחושה שהדברים אכן יכולים לקרות כמתואר – יצירת קהילה משובטת של אנשים ניאנדרטליים.

אביבית משמרי היא סופרת ועורכת שגם מוציאה לאור את כתב העת ‘פטל’. ספרה ‘הזקן השתגע’ (הוצאת ‘חרגול-מודן’, 2013) זכה בפרס רמת גן לספר ביכורים. עוד כתבה: ‘הנפש קמה באמצע הלילה’ (‘בוקסילה’, 2015), ‘הפינה של טריסטאן’ (‘כתר’, 2016), ‘ימי מטילדה’ (‘פטל’, 2018).

לאביבית יש כבר ניסיון בכתיבת דיסטופיה עתידנית. בספרה ‘הזקן השתגע’ (הוצאת ‘חרגול’, 2013) מתואר עתיד קודר ביותר למדינת ישראל שבו הדתיים, שהפכו לרוב דמוגרפי, שולטים במדינה עד שהחילוניים מורדים ופורצת מלחמת אזרחים .

ספריה האחרונים היו “מתונים” ואישיים יותר ולא עסקו בנושאים עתידניים דווקא אלא יותר ב”כאן ועכשיו” השגרתי.

לעומתם, ‘ימי מתילדה’ הולך כמה צעדים גדולים קדימה ומעלה שאלות חשובות ביותר במגוון נושאים: האם אנחנו רוצים לשחזר קהילות קדומות שהפסיקו להתקיים? ואם כן, כיצד יש לטפל בהן? כמין אנושי נפרד או כחלק מהמין האנושי “הרגיל”?

לפניכם ריאיון עם אביבית משמרי

אלי: מתי התחלת להתעניין בנושא הניאנדרטלים? הניאנדרטלים בהקשר זה כולל כל מה שקשור באדם הקדמון ובתקופה הפרהיסטורית. זה היה בגיל צעיר או מבוגר יחסית ?

אביבית: הפעם הראשונה שנתקלתי במילה ניאנדרטל בספרות הייתה דווקא בספר ‘הצלם’ של פיליפ ק. דיק. היו שם בני אדם שעברו מוטציה עקב אסון גרעיני כלשהו ומתוארים כמי שהלסתות שלהם שונות ומקשות עליהם את האכילה. הם לא מצליחים להשתלב בעולם המודרני ומשוטטים בחוץ כמקבצי נדבות. לא בטוחה כמה הבנתי את הספר הפוליטי הזה אז, אבל כיוון שמדובר בטקסט שקראתי בילדותי ובפיליפ ק. דיק שמאז ומתמיד דיבר אליי, הזיכרון נטמע בי עמוק.

עכשיו אני מבינה שמקובל להזכיר בהקשר הניאנדרטלי את סיפור המדע הבדיוני הקלאסי ‘ילד קטן מכוער’ של אסימוב, אך האמת היא שלא הגעתי אליו כלל עד שערכתי תחקיר באמצע כתיבת הספר שלי. אם כבר מדברים על השפעות – על הכתיבה עצמה, הרוח השורה על הספר, השפיע רב־אומן אחר של מד”ב, קורט וונגוט (שבעצם לא היה רחוק מאוד מפיליפ ק. דיק). מעט לפני שהתחלתי בכתיבה קראתי את ‘גלפגוס’ שלו ומצאתי בו יישום מבריק של רעיון ספקולטיבי דה־אבולוציוני, עם אמירה טרגי־קומית על האנושות כפי שהיא כיום.

אלי: מה היה הטריגר ליצור ספר על שיבוט של אדם קדמון, ספר מדע בדיוני כמו ‘פארק היורה’ או דווקא ניסויים אמיתיים שנעשים בשיבוט בעלי חיים קדומים ?

אביבית: כמו שיודע כל מי שכתב היסטוריה חלופית ועלילותwhat if , כיף להשתעשע בהנחת יסוד ולצאת ממנה להרפתקאות. גם ספרי הראשון ’הזקן השתגע’, היה כזה, ובדק “מה יקרה אם” תתרחש מלחמת חילוניים־דתיים בישראל. לא זוכרת מה היה הטריגר במקרה של ‘ימי מטילדה’, אבל היכרות מסוימת עם הנושא הייתה לי עוד מהתקופה שבה עבדתי ככתבת הביוטכנולוגיה ומדעי החיים של ‘גלובס’. במסגרת ההיא שמעתי מקרוב מאוד על חידושים בביוטכנולוגיה, שיקולים אתיים בניסויים קליניים ועוד.

במהלך הכתיבה של הספר שוחחתי עם חוקרות אקדמיה שקשורות לנושא (ארכיאולוגית וביו־אתיקנית) ובדקתי מולן את הנחות היסוד של הספר. אבל גם קראתי כל מה שיכולתי על הניאנדרטלים, החל מהשערות לגבי איך נשמע הקול שהפיקו, ועד ניסיונות קולינריים ביצירת ‘ארוחה קדמונית’ (שכללה למשל בשר צלוי על אש פתוחה, ללא מלח אך עם עשבי תיבול.)

התרגיל שעשיתי בזמן הכתיבה היה לדמיין א) מה יהיה טבעה של ניאנדרטלית חיה ונושמת, ב) איך יתפסו אותה בני האדם. בתרחיש המתואר ב’ימי מטילדה’, א’ ו־ב’ מזינים זה את זה במעגל פסימי של נבואה שמגשימה את עצמה: מכיוון שהניאנדרטלית היא נוחה וחביבה, בני האדם מגדלים אותה באורח לקוי ולא נותנים לה סיכוי אמיתי להתפתח, ולכן היא פאסיבית עוד יותר, וחוזר חלילה. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה לדמיין ניאנדרטלים שישתלבו בחברה שלנו לגמרי – לא בגלל טבעם אלא בגלל אופן היווצרותם בשיבוט, המיעוט המספרי שלהם והעובדה שחייהם (ומותם) תלויים לחלוטין בהומו סאפיינס. ייתכן שלו הייתי מתארת אופן אחר של כניסתם לחיינו, למשל גילוי של שבט ניאנדרטלי עצום באזור נידח כלשהו, יחסי הכוחות היו שונים מעט.

אלי: אני מניח שאת מודעת לתיאוריות לגבי סופם של הניאנדרטלים שאולי זה היה גנוסייד בידי ההומו סאפיינס,מהי דעתך בעניין? האם לתיאוריות האלו הייתה השפעה כלשהי על ספרך שעוסק ביחס הלא במיוחד סימפטי של בני אדם עכשוויים לניאנדרטלים?

קראתי תיאוריות שונות – חלק גורסות שהניאנדרטלים לא הצליחו לשרוד מול היכולות של ההומו סאפיינס שהצליח לתקשר ולהתארגן טוב יותר, ולכן גם לצוד חיות גדולות יותר (שהצריכו צייד קולקטיבי), לביית בעלי חיים, לבנות מערכות חברתיות גדולות יותר מחמולה, לתעד את מעשיו בכתב וכולי. תיאוריות אחרות אכן גורסות שהומו סאפיינס קטלו אקטיבית את הניאנדרטלים.

אלי: אני מניח שאת מודעת לתיאוריות לגבי סופם של הניאנדרטלים שאולי זה היה גנוסייד בידי ההומו סאפיינס,מהי דעתך בעניין? האם לתיאוריות האלו הייתה השפעה כלשהי על ספרך שעוסק ביחס הלא במיוחד סימפטי של בני אדם עכשוויים לניאנדרטלים?

אביבית: קראתי תיאוריות שונות – חלק גורסות שהניאנדרטלים לא הצליחו לשרוד מול היכולות של ההומו סאפיינס, שהצליח לתקשר ולהתארגן טוב יותר, ולכן גם לצוד חיות גדולות יותר (שהצריכו צייד קולקטיבי), לביית בעלי חיים, לבנות מערכות חברתיות גדולות יותר מחמולה, לתעד את מעשיו בכתב וכולי. תיאוריות אחרות אכן גורסות שהומו סאפיינס קטלו אקטיבית את הניאנדרטלים.

הספר שלי מתייחס ונבנה יותר מתוך ההשערה הראשונה, פשוט כי היא עניינה אותי יותר מבחינה סיפורית.

ב’ימי מטילדה’ ההומו סאפיינס מאיין ומעלים את הניאנדרטלים הלכה למעשה (לא אפרט כיצד, כדי לא לחשוף את כל מהלך העלילה). הוא עושה זאת לא מתוך רוע אלא משום שזה טבעו – התחכום היחסי שלו, המסוגלות שלו להתארגנות משותפת, למניפולציות, להשתלטות, ולהצדקה-בדיעבד של כל אלה, הם גם היתרונות העצומים שלו להישרדות וגם החסרונות הטראגיים שלו. מתוך היכולות הללו צמחו כידוע גם הפרויקטים האדירים ביותר של האדם וגם המבישים ביותר.

אלי: ספר בדיוני לא בהכרח מייצג את דעותייך האמיתיות ככותבת. האם לדעתך כדאי ורצוי לשבט ניאנדרטלים? האם את חושבת לאור היכרותך עם העולם ששיבוטים כאלו יתקלו ביחס הוגן מצד מי שזה לא יהיה?

https://www.petitions.net/reviverecreate_the_neanderthals_-_by_cloning

אביבית:אני לא שותפה לחרדות משיבוט – ממילא אין יכולת ליצור אדם שיגדל להיות במאה אחוזים כמו אדם אחר (שנניח שרוצים לשכפלו). גם שיבוט אדם לצורך קצירת איברים נשמע לי כמו הפחדה חסרת בסיס – קל הרבה יותר, וכבר מתחיל להיות די ריאלי, לגדל תאים של איבר אחד במעבדה, לשחזר איבר שנכרת ועוד.

ועם זאת, לטובת הניאנדרטלים, אני מקווה מאוד שלא ישבטו אותם או כל וריאציה עליהם. שלא יהיו במצב שבו הם נתונים בידי בני האנוש ההפכפכים.

אלי: האם את חושבת שמינים שונים של בני אדם יוכלו כיום לחיות בשלום ושלווה על כדור הארץ הזה?

אביבית: תלוי מה יהיו הפערים ביניהם. לא מבחינת הכישורים אלא מבחינת יחסי הכוח, שעשויים להיות קשים מדי ולא הוגנים. בן זוגי לוקאס נייט שסייע בעריכת הספר, אמר שלדעתו שני מינים יוכלו לחיות בשלום בתנאים סבירים, אבל אני פסימית יותר.

שיחזור מודרני של ניאנדרטאל.

http://whywebecamehuman.com/neanderthals-made-jewelry/

לניאנדרטלים יש מוח גדול כמו להומו סאפיינס. הם בעצם הומו ניאנדרטלנסיס – בני מין בתוך הסוג אדם (הם הומינינים כמונו). אין סיבה אמיתית שלא יצליחו לקיים חיים טובים ובעלי משמעות. אלא שאנחנו תופסים את כדור הארץ כשלנו כבר כל כך הרבה זמן, שבמצב של ריבוי מינים פתאומי ודאי נעשה מה שביכולתנו כדי להקשות על המינים האחרים. אז אדרבא, אם יהיה מדובר על מין שנמצא בעמדת נחיתות בהיבט מסוים לעומתנו.

אולי בגלל זה נאמר בספר שלי על הניאנדרטלית הצעירה: “בארץ שעיקר המריבות בה סב סביב השאלה מי היה קודם, סוף סוף היה ברור מי הייתה שם קודם”.

עד כאן אביבית משמרי .

ולסיכום:

בי הספר עורר הרהורים רבים לאחר קריאתו. אם כבר, למה לא להקים לתחייה לא רק ניאנדרטאלים, אלא גם קהילות אנושיות אחרות שהפסיקו להתקיים, נניח ההומו ארקטוס, ולגדל אותם במגוון שיטות: בתוך משפחות של בני אדם “רגילים” (האם יש עוד כאלו?) וגם בקהילות נפרדות לגמרי, אבל עם ידע עכשווי. ואחר כך לראות כיצד יתפתחו עם המאפיינים המיוחדים שלהם, שאולי בתחומים מסויימים הם דווקא שיפור לעומת המאפיינים של ההומו ספיאנס – את כל זה מן הראוי לבדוק וביסודיות.

“ימי מטילדה” לא באמת עונה על השאלות החשובות שהוא מציג, אבל עצם העלאתן היא כבר חשובה ביותר שכן מעטים הספרים בספרות העברית שמציגים לפנינו נושא מדעי־טכנולוגי ומנסים לבדוק את השלכותיו ביצירה סיפורית מזוויות שונות. ‘ימי מטילדה’ הוא ללא ספק פריצת דרך דרמטית בתחום הספרות המדעית הבדיונית ישראלית למרות המינוריות וחוסר הדרמטיות המכוונת של סגנונו.

ראו גם :

מה יקרה עם הניאנדרטלים יחזרו ?:ביקורת של עופרה עופר אורן על “ימי מטילדה “

למה חוקרים משבטים מוח  של ניאנדרטלים?

עוד ספר על האדם הקדמון, ראו:

שבט אנשי המערות: על ג’ין אואל

אישה מודרנית וילד ניאנדרטאלי  איורים לסיפור ” ילד קטן ומכוער‘ מאת יצחק אסימוב