שוטרים בריטים בתל אביב בזמן מאורעות אוקטובר 1933

מאת אבי גולדברג

סיום מלחמת העולם הראשונה היה גם תחילתה של תקופה חדשה בגאו-פוליטיקה העולמית, במיוחד באירופה ובמזרח התיכון. קריסתן של שתי אימפריות, העותומנית והאוסטרו הונגרית, הביא להסדרי גבולות וחלוקת שטחים חדשה, למימוש רעיונות לאומיים ואתניים לכלל יחידות מדיניות חדשות, ולתחיית לאומים שעד אז היו צריכים להסתפק בהדחקת מאוויים מפני מעצמות רבות כוח ששלטו שנים רבות במרחבי אירו-אסיה.

המרחב המזרח תיכוני שהיה חלק “מהאיש החולה של אירופה”, כפי שכונתה האימפריה העותומנית, נותר ללא גוף פוליטי שימלא את החלל שהותירה האימפריה שהתפוררה. צבאות אנגליה וצרפת ובנות בריתן החזיקו בסוריה לבנון ובארץ ישראל החל מסוף 1918. ההסדרים הפוליטיים שלאחר המלחמה הגדולה נעשו על ידי המדינות  שניצחו בה, שראשיהן התכנסו למשך חודשים רבים בפריז ושם חרצו גורלות, ולאחר מכן בידי חבר הלאומים שהוקם באותה עת ופעל במהלך השנים שלאחר מכן למציאת הסדרים פוליטיים ברחבי העולם שלאחר המלחמה. חבר הלאומים נזקק לכפיית הסדרים ולמציאת שיווי משקל בין המדינות המנצחות למפסידות ובין המדינות המנצחות לבין  עצמן, וכן להתחשב במאוויי מגוון האוכלוסיות הכבושות או המשוחררות.

המנדט – ייפוי הכוח שניתן לבריטניה על השטח של ארץ ישראל או פלשתינה, הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל (‘פָּלֶסְטָיין’ – Palestine) ואימץ את עקרונות הצהרת בלפור מ-1917. כתב המנדט מיום ה-24 ביולי 1922 קבע כי “אף שטח ארץ-ישראלי לא יינתן לצמיתות או בחכירה לידי  מעצמה זרה, וכי “ממשלת ארץ-ישראל תעודד… התיישבות צפופה של יהודים על קרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית”.

בשטח ארץ ישראל הוקם מנהל חדש שהחליף את המנגנון העותומני שקרס, ובכלל זה את הפיקוד על  כוח שיטור ואכיפת חוק, הנהוגים במרחבי האימפריה הבריטית, אך המשיך להחזיק בדפוסי פעולה וחקיקה עותומנית במשך שנים תוך שימוש בשוטרים ערבים ויהודים מבני הארץ. במסגרת המשטרה החדשה פעלה גם מחלקה לחקירות פליליות – או הבולשת (C.I.D). תחילתה של מחלקה זו היה צנוע, ופעולותיה שוליות, את עיקר תשומת הלב משכה הבולשת הבריטית החל משנות השלושים של המאה שעברה עם התגברות והקצנת השאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל ושל הישוב היהודי. עם התגברות מעשי האיבה בין חלקי האוכלוסייה הערבית והיהודית נוצר צורך בהרחבת פעילות הבולשת לצורך מעקב אחרי כוחות מחתרתיים וצבאיים שהקימו שני הלאומים, ולצפות התפרצויות או לחקור פעולות חתרניות ומקרי פשע. עליית המתחים בשנות הארבעים בין הערבים ליהודים העמידה את הבולשת עצמה כמטרה לפעולות איבה של האצ”ל ושל המחתרת הקטנה אך הקיצונית הלח”י והצריכה אותה לגוון ולהגדיל את מספר החוקרים והשוטרים הסמויים בשרותיה כדי להתמודד עם האתגרים – מעקב אחר תאי המחתרת והתנועות העוינות בכלל זה תנועות קומוניסטיות, התארגנויות בעלת אופי צבאי  או מחתרתי, ולאחר מכן מניעת פגיעות במבני הבולשת ואנשיה שהוגדרו כמטרה על ידי הארגונים.

משאבי האדם של המשטרה החוקרת או הבולשת העמידה אותה ללא יכולת אמיתית להתמודד עם מה שכונה “המאורעות” שפרצו בשנות העשרים של המאה שעברה, כשהחלו להתבצע מעשי פשע וטרור על רקע פוליטי, כמו הרצח של יעקב ישראל דה האן בשנת 1924. פרשת הרצח של “שר החוץ של העדה החרדית” היה אחת  הפרשיות הפליליות החשובות שנחקרו באותה עת.

דה האן היה דמות צבעונית מוכרת ופרובוקטיבית בציבור היהודי הקטן שהתגורר בארץ שמנתה כמאה אלף תושבים. יליד הולנד, בעל השכלה משפטית, משורר, דעתן וקיצוני, אימץ את הדעות האנטי ציוניות של אגודת ישראל דאז והתבלט במהרה כדובר חריף של הקהילה החרדית. בחייו הפרטיים היו דה האן מעורב בקשרים רומנטיים עם צעירים ערבים.

הוא נרצח ב-30 ליוני 1924 ליד בית החולים שערי צדק במרכז ירושלים. אחת הסברות שעלו בתחילת החקירה קשרה את הרצח להתנהלותו של דהאן עם צעירים ערביים, אך עם הזמן קבעו חוקרי התנועה הציונית וההגנה, כי בוצע הרצח על ידי איש “ההגנה” אברהם תהומי מבכירי ההגנה בעיר (שלימים גייס את אברהם שטרן יאיר לאצ”ל), וזאת בשל פעילותו האנטי-ציונית הפומבית של דה האן, שנגדה את הקו של ההנהגה הציונית אל  מול השלטון הבריטי.

דוד תדהר – שוטר על גב סוס

הרצח נחקר על ידי הבולשת הבריטית. אחד החשודים היה שוטר בכיר במשטרת ירושלים, דוד תדהר, שהיה כנראה בסוד האירוע, וביום הרצח היה בתפקיד בתחנת מחנה יהודה יחד עם עוד שוטרים יהודים. תדהר נחקר על ידי מפקד הבולשת, חקירתו ניקתה אותו מחשד למעורבות. אמצעי הבולשת הדלים באותה עת הביאו לכך שהתיק נסגר מבלי שאיש הועמד לדין בעוון רצח דה האן.

כאמור, המאבק בתנועה הלאומית הערבית שפעלה נגד היישוב הביא גם להתארגנות מחתרתית, אי שביעות רצון מתפקוד השלטון הבריטי כמי שאינו מגן דיו על היישוב היהודי בעת צרה ולאחר מכן משמש אף כלי לביצוע מדיניות הנוגדת את כתב המנדט, כלומר הגבלת העלייה של יהודים לפלשתינה, יצרו עוד מתחים בין ארגוני המחתרת היהודיים לשלטון הבריטי והביאו לתקריות חמורות – בהן פיצוץ מפקדות בולשת בתל אביב חיפה וירושלים. תגובת הנגד של הבולשת במאסר חברי מחתרת הביאה להסלמה נוספת ולמעשי רצח של בכירי הבולשת על ידי חברי לח”י ובסופו המצוד אחר מנהיג הלח”י, אברהם שטרן ורציחתו בדם קר על ידי קצין הבולשת מורטון.

איש הבולשת ג’ף מורטון

מי היו אותם שוטרים ובלשים בשירות בריטניה שהגיעו לישראל, וכיצד הצטיירו בעיני הציבור?

ככל שהחריף המאבק בין כוחות השיטור בפלשתינה לתנועה הציונית ישראל, כשיהדות אירופה נזקקה לחוף מקלט ומאידך נסגר חוף זה על ידי שלטון המנדט בהוראת ממשלת בריטניה, העצים המאבק האלים שנוהל במסגרת עלייה ב’, כליאת עצורים במחנות הסגר, מאבק במחתרות והעצים את הקרע בין הציבור לבין השלטון ועושי דברו, בעיקר אנשי המשטרה והבולשת.

הבלשים הבריטים הצטיירו כאנשים קשוחים וחסרי עכבות. איש הבולשת תומאס ג’יימס וילקין ומפקדו מורטון היו לאויבים מוצהרים של הישוב העברי והיוו מטרה לחיסול, מורטון היה קצין בולשת שרצח בדם קר את יאיר, אברהם שטרן – מפקד המחתרת הלח”י ואף לוחמי חירות נוספים, ובעקבות כך, במאי 1942 התנקשו אנשי הלח”י בחייו. מורטון נפצע ועזב את הארץ ווילקין מילא את מקומו, אבל גם הוא לא האריך חיים ונרצח על ידי אנשי הלח”י, ביניהם מי שהיה לימים ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר.

שוטרים ובלשים בריטים גויסו בעיקר מקרב יחידות צבאיות שלחמו במלחמת העולם הראשונה ומקרב כוחות השיטור האנגלים ששירתו באירלנד עד 1922, שבה הפכה אירלנד לדומיניון. המגויסים למשטרת המנדט ראו עצמם כ”לגיון הזרים הבריטי” – חבורה של אנשים קשוחים, חסרי מעצורים, הפועלים בקרב אוכלוסייה נחותה שהטיפול בה דורש אלימות. הכוונה הייתה בעיקר לאוכלוסייה הערבית שעלתה במספרה בכמה מונים על הציבור היהודי.

הBlack and Tan הוא כינוי לכוחות שיטור אנגליים שנשלחו לאירלנד המרדנית, ידועים לשמצה בגין שיטות שנקטו נגד אוכלוסייה אזרחית, עינויים ועונשים קיבוציים. אנשי השיטור הללו פעלו בבריונות ואלימות, וחלקם משהוחזרו לאנגליה חפשו את עתידם ברחבי האימפריה והגיעו לפלשתינה ומימשו את היצרים הסדיסטים שלהם בפעולות “שיטור” שהיו למעשה אלימות במדים. עדויות רבות מהתקופה הסוערת נאספו על התעללויות, ירי בדם קר וחיסולים ומעשי שוד שבוצעו על ידי שוטרים ובלשים בריטיים או בפיקוחם – בעיקר כנגד אוכלוסיית הערבים משכם ועד מנשייה על גבול תל אביב. בניגוד ל”כלניות”, כוחות צבא שהופעלו בפלשתינה מדי פעם כאשר המשטרה איבדה יכולתה להשתלט על הסדר הציבורי, וזכו בסך הכול לאהדה מסויגת  מצד הציבור, אנשי המשטרה ובעיקר הבלשיים לא נהנו מכל אהדה. הציבור היהודי נטה לראות בהתנהגות הבולשת המשך לאנטישמיות האירופאית.

חוברת בסדרת הבלש הפרטי דוד תדהר

פרסומים וביוגרפיות על אודות התקופה הסוערת לא חסרים, אך סיקור ספרותי של הבלש הבריטי בפלשתינה כחוקר וכפותר תעלומות פליליות דל.

חוברות הבלשים הראשונות שהתפרסמו על אודות דוד תדהר, השוטר לשעבר שהפך  לבלש פרטי, היו ניצנים לתיאור פעולות בילוש ופתרון תעלומות פליליות באותה תקופה, מה עוד שהבלש תדהר היה בעברו איש בולשת בעצמו. אלי אשד, חוקר התרבות הפופולרית, העניק לו מקום של כבוד כבלש העברי הראשון בארץ ישראל, ומגזין הספרות המקוון “יקום תרבות” מעניק מדי שנה פרס לסופר ספרי בלש על שמו. חוברות אלו האדירו את שמו של הבלש הפרטי והעמידו בצל את עבודת חוקרי הבולשת, כפי המקובל בספרות בלש שבה הגיבור הוא בלש פרטי ולא חלק מהמנגנון המשטרתי.

מוכרות עלילות חסמב”ה, חבורת סוד מוחלט, בהחלט שנכתבו על ידי יגאל מוסנזון כמה שנים לאחר סיום תקופת המנדט. שני הספרים הראשונים בסדרה מספרים את סיפורם של חבורת ילדים מתל אביב, בהנהגת ירון זהבי, המצטרפים לפעילות כנגד שלטונות המנדט הבריטי. החבורה מנסה למנוע מג’ק סמית הבלש הבריטי, “החיפושית האדומה”, לחשוף  סליק של ההגנה, ומאוחר יותר משחררת את המפקד ירמיהו, איש ההגנה, מכלאו. הספרים  מיועדים לבני נוער ומשקפים  את הסלידה הציבורית מהבולשת הבריטית.

Image result for ‫רם אורן ימים אדומים‬‎

רם אורן, שחזר ברומן “ימים אדומים” (הוצאת קשת, 2006) את  סיפור אהבתם של תומאס וילקין איש הבולשת ושושנה בורוכוב, בתו של דב בר בורוכוב. זהו ספר שנכתב עשרות שנים לאחר ההתרחשויות ומתעד את הקשר בין יהודייה תושבת פלשתינה לבין קצין בולשת הנאבק בפעילי מחתרת יהודיים. מדובר אכן באותו בלש בריטי שחוסל על ידי אנשי הלח”י.

ספר  נוסף שנכתב בידי ארנולד צוויג, הסופר שהיגר לפלשתינה בשנת 1933, מתאר את פרשת הרצח של יעקב ישראל דה האן ב-1924. כאמור נכתב הספר מספר שנים מועט לאחר ההתרחשויות, אך בעצם תקופת המנדט, כשהסופר מתגורר בחיפה. זהו רומן המביא את נקודת המבט של ראש הבולשת הבריטית בעת ההתרחשויות, ומצייר אותו באופן החיובי ביותר, ובניגוד לתדמית שרדפה כאמור את אנשי הבולשת.  “דה ויראנט שב הביתה” , הוא רומן הנסב סביב הרצח ומתאר בלש, איש צבא אנגלי לשעבר, נוצרי מאמין, כרבים מהמשרתים בצבא ובמשטרה הבריטית שעבורם היה השירות בארץ הקודש סגירת מעגל עם האמונה שעל ברכיה גדלו. הבלש הבריטי מפוכח, מיודד עם אנשי ציבור בירושלים, מכיר היטב את הפעילים בתנועה הציונית ואף בקרב הפלג של אגודת ישראל, מיודד עם המשורר המיוסר דה האן ומנסה אף להגן על חייו מרגע שמגיעות אליו ידיעות בדבר המזימה לחסלו.

הרומן, כדרכם של רומנים מהסוג הזה, אינו מדייק בפרטים ובעובדות אך נותן תמונה מצוינת של הבולשת הצעירה ודלת האמצעים בשנות העשרים הראשונות, טרם תוגברה עם התגברות מעשי הטרור בפלשתינה. ארנולד צווייג הסופר (אין קשר משפחתי בין השניים) היה סופר מצליח בתקופת רפובליקת ויימר כמו סטפן צווייג, ובחר להגיע לחיפה בשנת 1933 מגרמניה, בעוד סטפן צווייג בחר להגר לברזיל ושם סיים את חייו. ארנולד צווייג עזב את מדינת ישראל הצעירה וחזר למזרח גרמניה ושם זכה למקום כבוד עד למותו, כחלק ממנגנון התרבות המזרח גרמני שאימץ אליו אמנים גרמנים ש”שבו הביתה”, ביניהם ברטולד ברכט.

המשטרה הבריטית בארץ ישראל בכל אופן עוד לא זכתה לרומן שיעשה עמה “צדק” היסטורי.

ראו גם:

הבלש העברי הראשון: על דוד תדהר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 5 =