מאת שושנה ויג

קריאה בספרו של צביקה ניר, “אמת” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016)


“אמת”, ספרו של הסופר צביקה ניר, יו״ר אגודת הסופרים 2016, מתמקד בנושא השכול. הספר מצטרף למדף הספרים שדמויותיו חוו אובדן בעקבות פעילות מיליטריסטית. בשנת 1947, לפני קום המדינה, כתב משה שמיר את הרומן ״הוא הלך בשדות״. שֵם הספר לקוח משירו של נתן אלתרמן, “האם השלישית”: “בְּנִי גְּדוֹל וְשַׁתְקָן / וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת / הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן./ הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כְּדוֹר עוֹפֶרֶת”. ספרו של שמיר מתאר את חייו של אורי, הפלמ”חניק, ואת אהבתו הגדולה למיקה, נערה עולה, עד למותו בתאונת אימונים. אורי בחר להשתתף בפעולה צבאית והעדיפהּ על פני אהבת אישה.

דויד גרוסמן, בספרו ״אישה בורחת מבשורה״,2008 , הספרייה החדשה, מספר על אורה, אם של חייל המשתתף במבצע צבאי, היוצאת לטיול ברחבי ישראל כדי “לברוח” מהבשורה על מות בנה. גם בקולנוע הישראלי נמצא התייחסות לנושא: הסרט “מצור” משנת 1969 בבימויו של ג’ילברטו טופאנו עוסק בשכול של אלמנת מלחמה, וביחסה של הסביבה אליה. הסרט מספר על המועקה הגוברת של האדם השכול אל מול יחס החברה ויחסם של הסובבים אותו.

אי-אפשר להתעלם מן הביוגרפיה של הכותב בהיותו אח שכול. הספר אינו מספר את סיפורו האישי, אך עם זאת מצאתי שהספר הזה הוא זעקה מן השכול. בסופו של הספר מסופר על פגישה אקראית בנערה בת 15. בפגישה זו שהיא האחרונה בספר, הוא מגלה את רגשותיו בפני אישה צעירה זרה.

שוב חזרו לרטוט כתפיו, התעוותו פניו ופיו נרעד לעצור את בכיו, כמי שמנחשת את העובר עליו, פקחה הנערה את עיניה והניחה ידה על כתפו. “אל תבכה,” אמרה בקול רך וענוג בקולה של פיה מן האגדות.

“אם היה לך ילד,” שאלה במפתיע, “היית דואג אם היה עולה לבד אל ראש הגבעה?”

“היה לי ילד,” שמע עצמו והתפלא כי השתחררו מפיו שלוש מילים אלו מבלי שהתכווץ לבו.” עמ’ 300.

בעמ’ 283 מתוודה המספר על “חלום שחזר ונשנה בלילותיו האחרונים וטרף שנתו, צף במוחו.” החלום מתאר הלוויה שבה משתתפים גברים רבים שלבושים בחליפות שחורות כעורכי דין וגם אמו ואשתו.

“…אט אט מוסרות התחבושות ולאימתו, אין הוא רואה פנים כלל. “אחי, אחי שלי,” הוא זועק וניעור מקול צעקותיו” עמ’ 284. זהו המקום היחידי בספר שקיימת בה ההתייחסות לאובדן של אח. החלום הזה מתעתע בקורא שכן, הספר עוסק באובדנים של המספר: הוא גדל כיתום, והפך בבגרותו אב שאיבד בן. לחלום הזה שבו המספר זועק בחלומו בעקבות אחיו אין סימוכין בטקסט של הספר. נותרת השאלה מדוע המספר אינו צועק בלילה בחלומו את שם אביו שמופיע בסיומו של הספר, “הילל בן שחר”, ולא את שמו של הילד שנהרג בעת שירותו הצבאי. השאלה נשארת בלתי פתורה.

ספרו של צביקה ניר הוא רומן ריאליסטי. הנושא המרכזי בספר הוא שאלת ״קדושת השכול״. לאורכו של הרומן פוזרו התייחסויות למשמעות השכול בעולמנו. אנו חיים בקרב אומה שקידשה את המוות והפכה את הקורבנות למהותי בעולמה. עקידת יצחק היא התשתית שעליה אנו חיים.

המספר הוא עורך דין המתקומם נגד האחדת מיתוס הגבורה. מוות הרואי נתפס כמוות מקודש בחברה הישראלית, ובעשורים האחרונים חלחלו לתודעת הציבור הרחב סוגים נוספים של הקרבה והתקרבנות שלא יכולים להיות מוגדרים לטענתו, כמוות מקודש.

הספר בנוי ממחרוזת של פרקים שכותרותיהם כינויי הדמויות והמקומות שדרכן מתקדמת עלילת הסיפור. המבנה המעגלי של הספר הוא פתיחה במראה מקום, זוהי הגבעה שאליה טייל האב עם בנו כשהיה ילד בטרם נהרג, והגבעה היא המחברת את האב אל בנו בעבר ובהווה. כשהוא מתחיל את המסע לגילוי האמת, הוא נמצא על הגבעה וגם בסיום הוא נמצא באותו מקום.

המספר הגיבור הוא אב שכול ששכל את בנו המאומץ. הוא חי בהסתרה, והקורא יודע יותר מהדמויות מהי האמת. האמת נמסרת לזרים ולא לאשתו. הקורא יודע מי אמו הביולוגית של הבן המאומץ. היא מוגדרת בספר בתואר “המאושפזת” ואינה יודעת מה עלה בגורל בנה. מוטיב אי-הידיעה מופיע כמוטיב מרכזי בספר. כל דמות לא יודעת משהו על דמות אחרת. גם כשמסיימים לקרוא את הספר, קיימות דמויות שלא תדענה את האמת. האמת אינה אבסולוטית ואינה חייבת להתקיים.

לשונו של הספר מורכבת משני משלבים: האחד שפה גבוהה בפיהם של הגברים, כולל שפתו של המספר. משלב שני הוא שפתן של הנשים, שהיא שפה יומיומית. משלבי השפה יוצרים מתח בין המינים. הגברים נדמים כמנותקים מן המציאות בשפתם הגבוהה, בעוד הנשים הן התכליתיות, הארציות והאמִינות. הנשים חיות בעולם האמת והן מנסות לשכנע את הגבר לשנות אורחותיו ולהיות כֵּן עם עצמו. דוגמה לאחת מהסצנות הכואבות היא פנייתה של השופטת למספר, אביה הביולוגי של בתה, שיגלה את זהותו לבתו. אשתו ואמו אינן יודעות שעורך הדין נושא עמו סוד. כחלק מרצונו להסתיר את האמת הוא שורף תמונות שמסרה לו אמה של בתו הביולוגית. הנשים הן נשים קרייריסטיות שנוטלות יוזמה. האישה החוקית היא רופאה, והמחזרת − אדריכלית.

בספר דמויות מן המעמד הגבוה, וכולן עוסקות במקצועות חופשיים: אדריכלית, עורך דין, רופאי הנפש, רואה החשבון. לדמויות ב”אמת” אין שמות, לא שם פרטי ולא שם משפחה. גם למקומות אין שמות מוגדרים. הדמויות מוגדרות על ידי מקצוען, או על ידי גילן. בתוך כל זה נמצא שם יחיד, הוא ״הילל בן שחר“, שם אביו של הגיבור שמופיע בעמ’ 300. מקור השם מספר ישעיהו, בפרק י”ד, שם מופיעה נבואה המנוסחת בצורת שיר קינה לעגני, המופנה כלפי מלך בבל. השיר מגנה את המלך על גאוותו ויהירותו וחוזה את ירידתו לשאול. באחד מפסוקי השיר נאמר: “אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל-גּוֹיִם”. האם שמו של אבי המספר “הילל בן שחר”? ייחוס שם מתוך קינה לאביו של המספר מבליטה את התימות שבהן עוסק הספר, תימות השכול.

הספר מספר את סיפורו של בן שאיבד את אביו בילדותו, וכשהפך לאב לבן מאומץ, איבד את בנו בשירות הצבאי, והוא מתאבל על האובדן הכפול. תהליך החשיפה של דמות האב נעשה בהדרגתיות לאורך הספר. הפרטים על אודותיו נמסרים מפי האם. הקורא נחשף לתמונה של אישה שחייתה עם אדם ששנאה. אמו ואביו היו ניצולי שואה, ומתברר שאביו היה קאפו. בעקבות גילוי האמת נפגם יחסה אל בעלה. כל חייה שמרה האם על הסוד, והגיע הרגע שהבן תובע מאמו שתספר לו מדוע שנאה אותו כל כך. מתברר שהאם חמלה על בנה והסתירה את האמת על אודות אביו. בעקבות הווידוי של האם על ערש דווי מצייר הבן בעמ’ 300 תמונה של געגועים: הוא אהב את אביו שאמו כה שנאה. הוא מתגעגע לריחו. המספר מהרהר ברגעיו האחרונים של האב שנפל אל מותו. קיימת תחושה שֶמּוֹת אביו השפיע על הגיבור המספר מעבר למות בנו.

ברומן רעיונות שיוצרים מצבים של הגחכה, למשל, הבן שנהרג בצבא היה בן מאומץ, ומי שמתאבלת עליו באדיקות היא הסבתא המאמצת. היא מבקרת בבית הקברות באופן קבוע בעוד אמו המאמצת אינה מבקרת. נוצרת קרבה בין האם המאמצת והחמות שלה, בעוד הבן הוא הדחוי כביכול. הבן החי כמו מת בחייו בעבור אמו, שכן נולד בעקבות אהבה למי שאסור היה לאהוב אותו. גם מוטיב האהבה האסורה מקבל בספר הזה משמעות נוראה, שכן האם אהבה קאפו. הבן, המספר הגיבור שנולד מהקשר הזה, גם יצר תוצר של אהבה אסורה, בתו שאינו מוכן לראות אותה. הגיבור אינו משתנה לאורך העלילה, והספר מסתיים באותה נקודה − השקר ממשיך להתקיים בשעה שהוא מתכחש לבתו הביולוגית.

אשתו של המספר קוראת לאמו החולה את הספר “קוו ואדיס” (Quo Vadis), או בשמו המלא “קוו ואדיס: סיפור מימי נירון-קיסר”, שהוא רומן היסטורי פרי עטו של הנריק סנקביץ’. קוו ואדיס משמעו בלטינית: “לאן מועדות פניך?” זהו ביטוי מפורסם הלקוח מהברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן, פרק יג פסוק 36). הפסוק בתרגום לעברית נקרא כלהלן: “שאל אותו שמעון כיפא: ‘אדוני, לאן מועדות פניך?’ השיב ישוע: ‘אל אשר אני הולך אינך יכול ללכת אחרי עכשיו, אבל אחרי כן תלך.'” הספר הזה, שמוזכר כמה פעמים בספרו של צביקה ניר, מרמז על תחושתו של המספר כי הוא הולך לאיבוד. ובאמת, לאן מועדות פניו?

זהו ספר שכתב אח שכול על אב שכול ששכל את בנו המאומץ. זהו סיפורו של אב המחפש את דרכו בעקבות אובדן הבן היחיד שהיה לו, ומסתיר ממשפחתו את אבהותו לבת ביולוגית, בבחינת עורך הדין שאינו מבצע דין אמת לעצמו, ובתוך העלילה נחשפים שקרים ולא אמיתות. הוא אינו מצליח לגלות רגשות לסבלו של האחר. בתו הביולוגית אינה יודעת שהוא אביה, כשהיא כורעת ללדת אמה מבקשת מעורך הדין שיזדהה כאביה − והוא מסרב.

הספר של צביקה ניר מעורר תהיות לגבי חיינו בארץ − לאן פנינו מועדות אם כך. הוא מבקש שנחשוב על מה שהתרחש כאן בעבר. המספר מבטא שאט נפש מהתייחסות זהה לנושא השכול, והוא סבור שלא כל הקורבנות זהים. גם בני האדם אינם דומים ואינם זהים. הנה כי כן הוסיף הסופר צד חדש לנושא ,בהעלותו את הדמויות והעלילה על הכתב.

ועדיין נותרת השאלה, לאן פנינו מועדות.

ראו עוד:

אלי אשד משוחח עם צביקה ניר על  עתידה של  העיר רמת גן

ורד זינגר על השקת הספר “אמת”

צביקה ניר

7 תגובות

  1. תודה לשושנה על הקריאה המעמיקה בספר מרשים הראוי לקריאתה. כבר קראתי אותו ואני מזדהה עם הדברים שכתבה על הספר. תודה גם לסופר, צביקה, ול’יקום תרבות’.

  2. תודה לשושנה על רשימה מעניינת ופרשנות מעמיקה על תכני הספר המרשים. קראתי אותו ואני מסכימה עם הארותיה וניתוחיה. תודה גם ל’יקום תרבות’ ולסופר, צביקה. ספרך נפלא וקראתי אותו בעניין רב ובהתרגשות של ממש. מומלץ מאד לקריאה!

  3. תודה רבה ל’יקום תרבות’ ולשושנה על רשימה מעניינת ומרשימה בפרשנותה על תכני הספר. קראתי אותו ואני מסכימה עם אבחנותיה וניתוחיה. תודה גם לסופר, צביקה, על הספר הנפלא. קראתי אותו בעניין ובהתרגשות, ואני ממליצה עליו מאד לקריאה.

  4. תודה ל’יקום תרבות’ ותודה לשושנה על רשימה מעמיקה ופרשנות רבת תובנות על הספר. קראתי אותו ואני מסכימה עם ניתוחיה. תודה גם לסופר, צביקה, על ספר נפלא ומרתק הנקרא בעניין רב ובהתרגשות של ממש. מומלץ מאד לקריאה. בהצלחה!

  5. תודה לאלי אשד על הפרשנות הארוכה והממצה על הספר.
    קראתי את הספר ‘אמת’ של צביקה ניר, ואת פרשנותו המעמיקה של אלי אשד.

    ראוי לציין את הפרשנות המדוקדקת והראייה המיוחדת, אותה רואה ד”ר אלי אשד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע − 3 =