ה”אמת” של צביקה ניר – ההשקה

מאת ורד זינגר

למען האמת, המילה “אמת” נאמרה אינספור פעמים בהשקת הרומן השלישי של צביקה ניר, “אמת”, שראה אור לאחרונה בהוצאת “הקיבוץ המאוחד” (בעריכת דפנה שחורי – חברה אהובה, נוסף על היותה משוררת ועורכת מוכשרת, חרוצה ורבת תושייה). האמת היא התמה המרכזית בספר, אמר פרופסור עוזי שביט, מנכ”ל הקיבוץ המאוחד, והאמת הייתה הנר שלאורו גדלו שלוש בנותיו של צביקה, כפי שסיפרו בתורן על הבמה.

למען האמת, הנה הגילוי הנאות: שימשתי כעורכת הלשון של הספר המורכב והיפהפה הזה, ובתקופת העריכה נהגתי להיפגש עם צביקה אחת לשבוע, ולדון איתו על התיקונים והשינויים שביצעתי עד לאותה העת. אומרים שאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו. אני טוענת שאדם ניכר גם בשעת עריכת הטקסט שלו − והכותב שפגשתי כשערכתי את לשונו של “אמת”, היה איש מוכשר ונבון, רגיש, ידען, כן, מלא וגדוש בקסם אישי, גמיש ברוב המקרים ועקשן רק כשמדובר בעניינים עקרוניים שבנפשו.

למעשה, צביקה ניר הוא הכותב היחיד שעמו עבדתי אי פעם, שהתעקש מול ההוצאה (לחלוטין ללא ידיעתי!) שהקרדיט שלי ימוקם בחלק העליון של דף הקרדיטים, מתחת לשמו של עורך הספר − מקום בולט ובלתי-שגרתי בעליל לעורכי לשון (שהקרדיט שלהם נמצא, בדרך כלל, בתחתית הדף, ובהוצאות רבות כלל אינו מופיע). למרבה הצער, רוב הוצאות הספרים רואות בעורך לשון סוג של מגיה “עם ראש גדול” המטפל בפיסוק, בטעויות לשון שכיחות, וכן ממיר אוטומטית את הצורה “בלתי-ניתן” ל”בלתי-אפשר” כשזה מתבקש (תוך כדי הקפדה יתרה על המקף המחבר), וכמוה את “על מנת” ל”כדי” ואת “במידה ו” ל”אם”. זאת, בשעה שעורכי הלשון מטפלים הלכה למעשה בטקסט עצמו, לאחר שזה נערך ספרותית – הדבר כולל תפירת חורים קלים ושכיחים שנותרו בעלילה, מחיקות, קיצורים, שכתובים מסוגים שונים – כולל “טיפול עשרת אלפים” בפתיחות ובסיומים – שינויי משלב, גופים ושמות (של הפרקים, של הספר ולעתים גם של הגיבורים), וכדומה. במילים אחרות (לפחות באופן שבו אני רואה את הדברים)  בעוד עורך הספר (העורך הספרותי) מטפל בתשתית, ב”מאקרו”, מטפל עורך הלשון ב”מיקרו”, ושיתוף פעולה פורה ביניהם יכול לקדם את הספר למחוזות מופלאים.

מאות אנשים גדשו בשעות הבוקר המאוחרות את הכניסה לתיאטרון רמת גן ביום שישי, 16 בספטמבר. החגיגה, התברר בהזמנות, הייתה כפולה: גם צאתו של “אמת” לאור וגם יום הולדתו השבעים של ניר  − עורך דין, משורר וסופר, המכהן מדצמבר 2015 כיו”ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.

צביקה, איש משפחה חם, היה מוקף בבנותיו ובנכדיו. לצדו דילגה בחן אשתו דליה, אישה מרשימה, יפהפייה, חמה וזוהרת ומלאת חיים, מורה לספרות שיצאה לא מזמן לפנסיה − מסוג המורים שזוכרים מן הסתם לעד, ששומרים איתם על קשר, שזוקפים לזכותם את אהבת המקצוע והמילים. יפה עשה צביקה כשבתום הערב בחר להודות רק לאדם אחד: לה.

הכיבוד היה מוקפד, ובתום הפטפוטים-חיבוקים-לחיצות ידיים-חתימה על הספר, נכנסנו לאולם. עתליה, בתו הצעירה של צביקה, הנחתה את האירוע בחן בלתי-מבוטל. “לפעמים בבקרים,” סיפרה, “אבא לוקח אותי לעבודה. הוא מרבה לדבר ולשוחח, ומתגאה בכך שיש לו זמן איכות איתי. למרות שבבוקר אני כל כך מנומנמת שבקושי אני מקשיבה למה שאתה אומר בבוקר, אני רוצה לומר לך, אבא, שמהיום שבו נולדתי − כל הזמן שלי איתך הוא זמן איכות” – איזו מחמאה מרגשת מזאת יכול לבקש אב? בזווית העין נצפתה דמעה.

בקטעי הקישור הופיעה קרן הדר – זמרת אופרה מעוררת התפעלות. מבחר השירים היה אקלקטי וקשור במישרין או בעקיפין לצביקה ול”אמת” – מ”שיר ערש” של שלונסקי ועד ל”Memory” מ”Cats”. מובן שאם הפיות היו פעורים כששרה − ואין זאת מליצה ריקה מתוכן, הסתכלתי סביב, אנשים פערו גם פערו − ושקט מופתי שרר, זה סימן לכך שהדר היא גם זמרת נבונה מאוד, שמבינה כל מילה שהיא שרה – אם בעברית, אם באנגלית ואם בספרדית. לא הופתעתי אפוא כשבחרה לשאת גם היא כמה מילים לפני שניגשה לשיר את השיר האחרון, Memory. “הבחירה הזאת של צביקה הייתה תמוהה מאוד בעיניי,” אמרה על הבמה, “הרי השיר הזה מתאר בדידות ועליבות בסוף החיים ואילו צביקה כל כך מוקף באהבה. אבל הוא התעקש, אז אשיר את זה.”

הדובר הראשון היה פרופסור עוזי שביט, מנכ”ל הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, שפיזר בחביבותו הרבה שלל ספוילרים מהספר. שביט גם סיפר על התעקשותו של צביקה להשאיר את שמו המקורי של הספר, “אמת”, “שאיננו שם עלילתי, אלא נוגע בתמה המרכזית של הספר – האמת, אם זאת האמת ההיסטורית, הפוליטית או האישית.”

אכן, במשך כל תקופת העריכה התעקש צביקה על שמו של הספר, ולא עזרו הפצרות או רעיונות חלופיים (של עוזי: “אמת?” של דפנה: “צל הגבעה”, ושלי: “אמת ויציב”). “במובן הזה,” הוסיף עוזי, “מזכיר צביקה את הגיבור, שנלחם בנחישות על האמת שלו, בלא מעט קסם אישי. זאת, נוסף על העובדה ששניהם עורכי דין, וצביקה אמנם איננו אב שכול, אבל הוא אח שכול שהיה כאב לאחיו הצעיר.” לסיום, איחל עוזי לצביקה “שימשיך לחפש את האמת בלי למצוא אותה.”

סגן יו”ר אגודת הסופרים העברים, המשורר אביחי קמחי, היה הדובר הבא. קמחי דיבר על אישיותו המורכבת של צביקה: “מצד אחד פסימיסט, מצד שני איש חזון. מצד אחד מאמין באנשים, מצד שני ניסיון החיים שלו לימד אותו שצריך להיזהר מהם. חבר רגיש ואמיץ.”

חוקרת הספרות פרופסור זיוה שמיר הייתה הדוברת הבאה. שמיר היא בת המחזור של צביקה בתיכון “אוהל שם” ברמת גן. בפתח דבריה סיפרה שקבוצת החברים מ”אוהל שם” שומרת באדיקות על קשר לאחר יותר מיובל שנים של היכרות, וכי דליה, רעייתו של צביקה, מכנה אותם “אנשים הסובלים מפוסט טראומה.”

מתברר שמנהל “אוהל שם” דאז היה דיקטטור – צביקה רצה למעשה ללמוד במגמה הספרותית אך נשלח למגמה הריאלית, ולימור לבנת קיבלה ממנו המלצה ללכת ללמוד תפירה בבית ספר ויצ”ו. ובכל זאת ברור כי היא וחבריה מתרפקים על התקופה הזאת, שבה “לא לקחו אותנו לקברי צדיקים אלא לימדו אותנו – וזה גם מה שהיינו רוצים שיעשו עם הילדים שלנו.” באשר לספר “אמת”, סיכמה שמיר כי לא תמיד צריך לגלות אותה – גם בספר וגם בחיים.

השחקן אלברט כהן, חברו של צביקה, ורמי, חתנו, הרעיפו עליו שבחים ואנקדוטות, איש-איש בדרכו המחויכת. שתי הבנות האחרות, נועה ונעמה הגבירו את עוצמתה של להבת חום הלב (נעמה, הבת האמצעית סיפרה שאמירת האמת שלאורה גדלה בבית, היא חלק מהסיבות לכך שפנתה לקריירה של קצינה במשטרה).

לסיום עלה צביקה, סיכם כאמור את כל התודות לאחת – התודה לאשתו המופלאה דליה, שבלעדיה לא היה מגיע לכל זה – והוסיף וסיפר על אחד כמה מן האירועים המכוננים בחייו. הנה למשל אירוע שהוביל אותו לשמש בעבר כהיסטוריון צבאי במחלקת ההיסטוריה של צה”ל: בתום הטירונות המתין לשיבוץ. הפקידה, רב”טית משועממת, פתרה בינתיים תשבץ. ניר, שעבר עבירה כלשהי, עמד נטול שרוכים ומרושל, והמתין לשיחה עם המפקד. לפתע זיהה את התשבץ בשבועון, שאותו ניסתה לפתור הפקידה – הוא זה שחיבר אותו כתלמיד בעבור כמה פרוטות, וכעת ראה אור. “שמונה מאונך זה קורנית,” אמר טוראי ניר לחיילת ההמומה. מפה ושם התגלגלו העניינים במהירות, עד אשר בסופו של היום ניצב מול האלוף שייקה גביש והועלה באחת לדרגת טר”ש.

זהו בהחלט סיפור קלאסי המתאר נס, אך אין ספק שהקסם האישי של צביקה תרם לכך לא פחות מכוחו המטפיזי של היקום – ותעיד על כך האהבה העצומה שלה זכה ממשפחתו ומחבריו הרבים באירוע היפה הזה.

ראו גם:

עתידה של רמת גן על פי צביקה ניר