מאת אבי גולדברג
ימים רעים אלו, ימים שבהם נעה אינתיפאדה “חברתית” בשני ראשי חץ אל לב הקונסנזוס של פעם, במטרה לפרק את ערכיו, את מוסדותיו ואת אמונתו הציונית-חילונית. ובימים הרעים האלה, כשמקיוואלי מסר את משרד התרבות לידי תועמלנית הנושאת דגל מזרחי מזויף, ואת משרד החינוך לידי שד פונדמנטליסטי בתחפושת יהודי נאור, כבר אין מפלט אפילו בחופי הדילים של אסיה הקטנה, כולל כמובן תורכיה, הנתונה בלהבות מרד הנדון לכישלון מראש. החופים באיי השכנה היוונית ממערב מלאים פליטים סוריים שאותם היא קולטת על אף המשבר הכלכלי שבו היא נתונה, דבר המרחיק את נופשי החופים מניחוח האוזו והקלמרי.
חופי הריביירה הצרפתית שעד לפי מספר ימים עדיין היו ספוגים בניחוחות שהותירו כוכבות הבד מפסטיבל קאן מתבוססים בדם הטבח המסויט שהתרחש ב-14 ביולי בטיילת האנגלים. אז מי רוצה עדיין להגיע לריביירה המהוללת כשהמשטרה הצרפתית עומדת חסרת אונים.
אנה נבוא בצוק העתים?
השבוע חלף הטור דה פראנס אצל שכנתה הקטנה וההררית של צרפת, שווייץ. ברכיבה מרתקת טיפסו הרוכבים על פסגות ההרים והגיעו לעיירה fin haut – או בתרגום חופשי: קצה העולם, סוף הדרך. עיירה זו שימשה כרקע בספרי הקודם, “רצח בטור דה פראנס”, והיה בכך תחושה של דז’ה וו עבורי, ומן הסתם גם עבור קוראיי. ומי מכם שעדיין לא קרא את הספר המדובר, מוזמן להיכנס לקישור הזה, שבו אני משוחח מעט על אודותיו.
ובכן, הקיץ התיישבתי בכפר קטן לא הרחק משם, כלומר בשווייץ. שווייץ היא עדיין המקום הכי אסקפיסטי בעולם המערבי. בכפר השווייצרי הסוגיות שעמן יש להתמודד בקיץ, הן בסיסיות ורבות משמעות. האם את כל בקבוקי הבירה הריקים אפשר לזרוק לאותו מיכל אשפה המסומן “זכוכית”, או שיש להפריד בין בקבוקים שקופים לבקבוקים ירקרקים? האם לסווג את קליפות הביצים כאשפה אורגנית או כאשפה אחרת? עד שאתה מוצא פתרונים לסוגיות אלו, עליך ללמוד את לוח הזמנים של האוטובוס הצהוב, שסמל הדואר השווייצרי טבוע בו בשפה המקומית.
הבנת לוח הזמנים ותדירות הנסיעות של האוטובוס הדואר השווייצרי הצהוב היא קריטית. לא דייקת – פספסת, דבר העלול להותיר אותך עד הבוקר על פסגת הר קרח, או ליד קרחון עד (כפי שקרה למרי שלי, ויסופר להלן).
במסעדה המקומית הקטנה מגישים עדיין רגלי צפרדעים וקרפ סוזט, ובאטליז נמכר בשר סוסים ושפנים. החלב המקומי נושא תווית צבעונית בשם “היידי”.
בילדותי הייתה היידי בת ההרים סיפור גדול כמו לאסי חוזרת הביתה ואלה קרי הילדה מלפלנד. ספרה של ג’והנה ספיירי הוא קלסיקה שווייצרית לילדים. אבל שווייץ הייתה גם כר פורה לסופרים זרים שמצאו בה השראה וחופש להגות ולהתבטא.
זכור לטוב חביבנו אפרים קישון, שעזב אותנו לאנחות והתיישב בפסטורליה השווייצרית, שבה זכה להשראה ופרסום, עד כי תפוצת ספריו הגיעה למיליוני קוראים. אבל קישון בסך הכול פסע במסלול שסללו עבורו כותבים גדולים וטובים.
מי שמצא בפרניי בשווייץ מקלט מהממסד שרדף אותו על דעותיו, היה הסופר והוגה הדעות שבעט בכל קודשי הכנסייה הנוצרית וטקסיה, הלוא הוא וולטייר (קנדיד). אגב, לא הרחק משם, בז’נבה, נולד ז’אן ז’אק רוסו (האמנה החברתית), המורד והבועט בסדר המונרכי של אירופה.
הוא לא היה האחרון.
הסופר מהמוצא הרוסי ולדימיר נבוקוב (“לוליטה”) עבר להתגורר במונטריי על אגם ז’נווה. הוא היה צייד פרפרים חובב ובר סמכא גדול בנושא, ומצא סיפוק במרוצה באחו אחר הפרפרים, בעוד אשתו ורה משכתבת את כתביו.
ג’יימס ג’וייס (“יוליסס”) האירי, שגלה מרצון מדבלין, הגיע לציריך, ומשם המשיך לטרייסט. אבל כעבור שנים ספורות שב והתיישב בציריך ומצא בה השראה, ובה אף החל לכתוב את “יוליסס”. הוא נדד למקומות נוספים, אך את חייו סיים בציריך והוא אף קבור בה.
במכתבים לבנו כותב יוצר ה”הוביט” ו”שר הטבעות”, ג’י.ר.ר טולקין, שאת ההשראה לספריו מצא דווקא בשיטוטים בהרים הפראיים, באלפים השווייצריים. הטיולים שהובילו אותו אל מפלי המים ולצוקים המרשימים לא התרחשו בניו זילנד – אלא בשווייץ.
הרשימה של הסופרים ששהו בארץ ההררית הקטנה, לתקופה קצרה או ממושכת, ארוכה. מה פשר המשיכה של סופרי מתח, ריגול ואימה דווקא אל הארץ ההררית והשלווה? זה נראה כאילו הסופרים האלה רצו לערער את הסדר השווייצרי ולהוציא את המציאות הסטטית מאיזונה, כששתלו בה או הגו בה את עלילותיהם.
שרלוק הולמס ואויבו פרופסור מוריארטי נאבקים בהרי האלפים
הרופא ארתור קונן דויל, יוצרו של הבלש המפורסם ביותר, שרלוק הולמס, היה איש רב פעלים, ובין היתר חובב סקי שבילה רבות בשווייץ. כתיבת ספרי שרלוק הולמס היה עיסוק אחד מיני רבים אצלו. כשמאס בפופולריות העצומה שצבר הבלש הדמיוני שלו מבייקר סטריט, הביא אותו במרדף לשווייץ וחתם את פרשת חייו במוות במפלי הרייכנבך, מפלי הריין (כידוע, הקים את שרלוק לתחייה לאחר שקיבל צ’ק שמן שלא יכול היה לסרב לו).
דוקטור אנגלי נוסף שחי חיים מעניינים ורבי פעילות והיה לסופר מבוקש הוא סומרסט מוהם, יוצרו של אשנדן, הסוכן הבריטי הפועל מג’נבה אל מול סוכני האויב הגרמני שפעלו מעברו הצרפתי של האגם.
על פי הידוע, הגה איאן פלמינג את דמותו של סוכן 007 בשווייץ, אולם בוודאות רבה יותר אפשר לספר על ג’ון לה קארה (“האיש שחזר מהכפור”), שלמד גרמנית באוניברסיטה של ברן בשווייץ, וגויס לשירות הביון הבריטי בעודו שוהה שם. תרומתו לספרות המתח של המאה העשרים היא תוצר של תקופה זו.
דמותו של פרנקנשטיין נוצרה במוחה הקודח של מרי שלי, רעייתו לעתיד של המשורר פרסי שלי, כשנקלעה עם חבורה של אנגלים בליל סערה לטירה מפחידה בשווייץ (הם כנראה פספסו את האוטובוס האחרון). כדי להעביר את הלילה סיפרו בני החבורה בתורם סיפורים, ומרי – בהשראת המקום שבו בילתה את הלילה במזג האוויר הסוער – הגתה את הגולם פרנקנשטיין, שעלה בפרסומו על הגולם “היהודי” מפראג.
על פי המסופר, באותו לילה מפחיד נוצר גם הוומפייר האנגלי הראשון – הערפד שאותו הגה ד”ר פולידורי, שעל בסיס ספרו כתב בראם סטוקר את “הרוזן דרקולה”.
עוד סופר שבחר להתגורר בזקנתו בשוויץ הוא ג’ורג’ סימנון הסופר מהמוצא הבלגי, יוצרו של השוטר הצרפתי המפורסם ביותר לפני השוטרים הצרפתיים המצחיקים לואי דה פינס מסנט טרופז והשוטר אינספקטור קלוזו (“הפנתר הוורוד”) – המפקח מגרה.
חותמת דואר היום הראשון: בול שווייצרי המוקדש לסימנון
הנה כי כן, האסקפיזם השווייצרי הוא רק כסות למפלצות, מזימות ריגול, ערפדים והוביטים, שעם קצת דמיון עולים ונכתבים עלי ספר. וגם אם מחפשים במשרד “החינוך והתרבות” רשימת סופרים ניטרלית כמו שווייץ – לא אשכנזים ולא מזרחיים ולא דתיים, ולא מוסלמים חלילה וחס – אפשר למצוא אותה ברשימה זו.