טריילר ל”דיבוק” משנת 2015: https://www.youtube.com/watch?v=fV5DweHMB70
מאת קרן זוהר
פעם ילדים היו אוספים באדיקות חבילות של קלפי מדבקות של כדורגלנים או כוכבי סדרת ילדים כלשהי, ומתחרים מי ימלא את האלבום ראשון. ברוב המקרים, כעבור כמה שנים אף אחד לא זכר איפה האלבום ההוא. אופנה חדשה מגיעה וכובשת את לב הילדים וארנקי ההורים, וכולם ממשיכים הלאה. כשהייתי קטנה היה לנו בבית אלבום בכריכה קשה בשם “במה עברית” (שאותו אני שומרת עד היום) ובו אפשר היה להדביק את מדבקות השחקנים מן ההצגות השונות ולעקוב אחר התפתחות היצירה העברית.
כך למעשה נחשפתי עוד לפני גיל בית ספר לשחקנים כמו חנה רובינא וליצירות כגון המחזה “הדיבוק” (או בשמו המלא: “בין שני עולמות: הדיבוק”) מאת ש. אנ-סקי שהחל לכתוב אותו ב-1913 ברוסית ובהמשך תרגמו ליידיש.
יש משהו מאוד חזק ומיוחד במחזה שנשאר אקטואלי ומוסיף לזכות לרפרנסים רבים גם אחרי יותר ממאה שנים. המחזה עוסק בניסן וסנדר, זוג חברים המצפים ללידת ילדיהם ומבטיחים זה לזה כי אם יוולדו להם בן ובת, אזי כשיגיעו הילדים לפרקם – הם ישיאו אותם זה לזו. רצה הגורל וניסן נפטר לפני לידת בנו, חנן, שבבגרותו מגיע אל ביתו של סנדר ומתאהב בבתו, לאה, אך לזו נמצא חתן עשיר יותר על ידי אביה. חנן שבור הלב פונה לעזרת השטן ומבקש את עזרתו כדי להינשא ללאה בכל מחיר. בעקבות התערבות חיצונית זו – חנן נפטר, אך נשמתו היוצאת נכנסת אל גופה של לאה ומלווה אותה כדיבוק. הרב מחליט לערוך טקס לגירוש הדיבוק ומצליח להוציא את נשמתו של חנן – עם נשמתה של לאה. השניים נשארים דבוקים זה לזו עד קץ הימים. רומיאו ויוליה, גרסת השטייטל.
תמונות של ההצגה המקורית “הדיבוק” בתאטרון “הבימה”, מתוך הספר “במה עברית”
הצגת הבכורה בשפה העברית (על פי תרגום של ביאליק) נערכה בתאטרון “הבימה” במוסקבה ב-1920 (חנה רובינא קיבלה את התפקיד רק ב-1922 לאחר שהשחקנית שושנה אביבית נטשה את במות התאטרון, בקישור זה מספרת רובינא על תפקידה ב”דיבוק”: https://www.youtube.com/watch?v=7_hiRmOakZY). מאז ועד היום זכתה רובינא לאולם שנקרא על שמה, ו”הדיבוק” עבר גלגולים רבים וזכה לגרסאות רבות, ביניהם הסרט “דער דיבוק” מ-1937 בבימוי מיכל וישינסקי (להלן קישור לסרט המלא,1937: https://www.youtube.com/watch?v=9Eaz_JEHqXM)
בשנת 1997 נעשה עיבוד קולנועי נוסף למחזה הנודע בסרט הישראלי “אהבה אסורה”. בסרט גילמו ברוב כישרון את חנן ולאה יחזקאל לזרוב ואיילת זורר, והנה ממש בימינו בסדרת המערכונים “היהודים באים” צוחקים על דמותה הדרמטית של רובינא (השחקנית יעל שרוני בתפקיד חנה רובינא המבקרת אצל הרופא: https://www.youtube.com/watch?v=zt1GxzACeFk). בד בבד, בשנת 2015, במאי פולני (מרצין ורונה) העלה גרסה משלו לסרט “הדיבוק” – גרסה עם טוויסט. הדיבוק הפעם אינו אוחז בכלה, אלא דווקא בחתן. נוסף על כך, הפעם “הדיבוק” הוא לא נשמה שהופרדה מאהבתה המיועדת לה מקדמת דנן, אלא נשמה שנרצחה בשואה, נתקעה על אדמת פולין המגואלת בדם היהודי ונכנסת לגופו של החתן הבריטי הנישא לזנטה, פולניה בת המקום (שאותה מגלמת באופן משכנע אגנשקה גולבסקה).
ורונה מתבסס על מחזה פולני מראשית המאה העוסק במסיבת חתונה שמשתבשת, כשלגופו של החתן נכנסת רוח של יהודייה שנרצחה במלחמת העולם השנייה.
מי שנבחר לשחק את פיוטר (החתן הלוקה בדיבוק) הוא איתי טיראן, המשחק צעיר בריטי שמגיע להינשא לאהובתו בפולין. הוא עוסק בבנייה, והמקום נראה לו כפוטנציאלי לבניית בית, ובמקרה, זמן קצר לפני הטקס הוא מגלה מתחת לאדמה עצמות אדם, שכפי הנראה במהלך החתונה רודפות אותו, וגורמות לו להזות על אודות כלה יהודייה ומיוסרת שנרצחה בשואה ומשתלטת על גופו כדיבוק. מן הרגע הראשון, עוד לפני פגישת האוהבים, מתחיל הסרט בטון אפל ומותח שבהמשך, לצד הרומנטיקה, החתונה והמוזיקה הצוענית המשובחת (שיצר קז’ישטוף פנדרצקי), רק הולך ומתעצם ומקבל גוון חד של סרט אימה.
יכולות המשחק המופלאות של טיראן (הן בתיאטרון והן על המסך) לא מאכזבות גם הפעם. בתחילה כחתן מאוהב ומעורר סימפטיה שכובש את לבנו ובהמשך טורד את מנוחתנו כשמצוקתו כאחוז דיבוק הולכת וגדלה, עיניו הולכות ודומעות וגופו המפרכס מאבד שליטה, בעוד משפחת הכלה מנסה להקטין ולהעלים את האסון, בטענה כי החתן רק קצת שיכור…
אגנשקה גולבסקה ואיתי טיראן בסרט “הדיבוק”
גם כשהדיבוק מדבר ביידיש ובלשון נקבה מגרונו של החתן שעד כה דיבר אנגלית ופולנית, מוסיפים בני המשפחה להתעלם ממצבו ומנסים להמעיט מחומרתו. הניגוד בין הדיבוק המשתלט על עוד ועוד פיסה מנפשו של פיוטר, למצב האבסורדי שבו החתונה חייבת להימשך מעצים את הנתק שהמשפחה חווה מול מצוקת החתן, נתק שהוא כולו מטאפורה למצבם של הפולנים, תושבי המקום, מימי מלחמת העולם השנייה – שניתקו את עצמם ממצוקת שכניהם היהודים וכעת שוב מתכחשים למצוקה החתן שבגופו מקנן הדיבוק בדמותה של כלה יהודייה ומיוסרת שנרצחה בשואה. הדגשה נוספת למטאפורה זו היא העובדה כי בחתונה יש רק אורח יהודי אחד ששרד את הזוועות. הוא אדם משכיל ונעים הליכות (מכונה בפי כולם פרופסור), ובכל זאת האורחים מתעלמים מדעותיו ההגיוניות, ואפילו כשהוא מזהה את הדיבוק המקונן בגופו של פיוטר, כאישה צעירה שהכיר בנעוריו, כולם עסוקים בלהמשיך לחגוג ולטייח בכל מחיר. החגיגה נמשכת בכל מחיר, והמוזיקה שהייתה נפלאה וסוחפת הופכת למאיימת וצורמת.
לא בכדי בחר ורונה לעסוק דווקא בנושא טעון שכזה. ורונה נולד ב-1973 בטרנוב שבפולין, עיר שטרם מלחמת העולם הראשונה אכלסה מחציתה תושבים יהודים שנרצחו בשואה. בראיונות קודמים סיפר ורונה על אביו כי היה אלים ונהג להכות את אשתו ולהתעלל בילדיו, ועסק למחייתו בגירוש שדים, רוחות ושאר דיבוקים. כילד, נהג ורונה להתלוות אליו כדי לראותו בפעולה.
נדמה כי הסרט יכל לעבוד אפילו טוב יותר על במה מאשר על המסך, ובכל זאת, משהו במיקום האפל ובאגם המקיף את היער שבו ממוקמת החתונה, מוסיף אנרגיה שעל המסך בכל זאת מקבלת עוצמה ועניין רב יותר.
הסרט עלה לאקרנים בישראל לפני כחודשיים, אך בכורת הסרט בישראל עלתה בפסטיבל הסרטים בחיפה בסתיו האחרון, והבמאי, כמובן, הוזמן כאורח כבוד. אולם למרבה הצער, בסמוך למועד הפסטיבל נמצא על ידי בת זוגו (שאף הייתה חברה בהפקת הסרט) תלוי באמבטיה בחדר המלון בעיר גדיניה בפולין, שבו שהה כאורח פסטיבל הקולנוע המקומי. בעיתונות הפולנית קישרו לאירוע ההתאבדות מעורבות של אלכוהול, דיכאון ושברון לב על שהסרט שהוקרן קודם לכן גם בפסטיבל טורנטו, לא זכה בפרס גדיניה.
מאמר זה מוקדש גם לזכרו.
ראו גם:
