הדיבוק של תיאטרון “הבימה”

( חלק 2 בסדרת “דיבוק צא “)

מאת אלי אשד

זהו המאמר השני בסדרת מאמרים מאת אלי אשד שעוסקות בתופעת הדיבוק ובגילגולים שונים שלה בתרבות ובאופן ספיציפי בתיאטרון.

החלק הראשון :דיבוק צא

במאמר זה נעסוק בגלגולו המפורסם ביותר של “הדיבוק” כהצגת תיאטרון שנכתבה ביידיש בידי ש. אנסקי, תורגמה לעברית בידי ח.נ. ביאליק והפכה להצגה המפורסמת ביותר של תיאטרון “הבימה” ולסמלו.

זו גם ההצגה המפורסמת ביותר בתולדות התיאטרון העברי ובתיאטרון היידיש ואחת ההצגות המפורסמות ביותר במאה העשרים כולה וללא כל ספק, אחת ההצגות החשובות ביותר בנושאי מיסטיקה בתולדות התיאטרון העולמי כולו.

“הדיבוק” היא ההצגה שעליה נבנה “תיאטרון הבימה” ובזכותה הפך לתיאטרון הלאומי של ישראל. הצגה שהשאירה חותם בל יימחה על כל מי שצפה בגרסה זו, שהכוכבת הראשית שלה חנה רובינא הפכה ל”מלכת היהודים” בעיקר בשל התפקיד הקלאסי הנצחי, שגילמה בהצגה זאת במשך יותר משלושים שנה של הצגות חוזרות ונשנות.

הסיפור הוא סיפורו של מקובל, שמת אך מסרב לעבור לעולם שמעבר ונשמתו משתלטת על גופת אהובתו החיה כ”דיבוק”, למרות כל מאמציו של רב מקובל גדול להוציאה בהשבעות שונות.

הוא שימש כבסיס לסרט הגדול ביותר שנעשה ביידיש וגם לשני סרטים ישראליים שונים והוצגה בעוד עשר שפות שונות כולל ביפנית. כמו גם כמקור השראה בלתי נדלה לבמאים וסופרי אימה ופנטזיה שונים לאורך השנים החל מהסרט “ניבלונגים” של פריץ לאנג בשנות העשרים ועד הסרט “מגרש השדים” בשנות השבעים”.

כאמור, “הדיבוק” מאת ש. אנסקי בתרגומו של ח.נ ביאליק עוסק בסיפור האהבה הטראגי של מקובל שמת אך נשמתו משתלטת על גופת אהובתו כ”דיבוק” ומסרבת לצאת למרות כל ניסיונותיו של הרב להוציאה בהשבעות ובחרמות שונים.

ללא כל ספק, זאת יצירת המופת של התיאטרון היהודי כולו.

אלא שבעשרות השנים האחרונות כל תופעת “הדיבוק” נשכחה ודומה היה שסרה מן העולם עד לשנתיים האחרונות כאשר פתאום חל פרץ של התעניינות עצומה בנושא. אולי גם מאחר שבעולם האמיתי שוב החל לגבור המחדש העניין בעיירה היהודית במיסטיקה בשדים ובדיבוקים. ושוב החלו לשמוע על גירושי דיבוקים מנשים המתבצעים בידי מקובלים ידועי שם אם כי דומה היה שהנושא נעלם לחלוטין מזה מאה שנה. אפילו הרבי מסטמאר הציע לאחוזת דיבוק שהביאו לפניו לגירוש, שעדיף שתלך לפסיכיאטר טוב.

אבל כך היה גם בארה”ב לפני שהוצג שם בראשית שנות השבעים סרט בשם “מגרש השדים”. הסרט תיאר תופעה שדומה היה שנשכחה מהעולם, של גירוש שדים שהשתכנו להם בגופות בני אדם על-ידי כמרים בעלי מומחיות מיוחדת בנושא. כנראה בגלל הסרט יש כיום מאות ואלפי גירושי שדים מידי שנה, והתופעה שדומה היה שפסה מהעולם היא כיום חיה וקיימת ופעילה מאוד.

וכך אירע שבשנים האחרונות המחזה היהודי המפורסם מכולם חזר אל התיאטרון הישראלי בגרסאות שונות.

המחזאית רינה ירושלמי העלתה גרסה משלה של הסיפור הקלאסי של אנסקי המבוססת על עיבוד מודרני.

הועלתה הצגת יחיד נשית בנושא, והבמאי אמיר אוריין מעלה באופן קבוע הצגה מעניינת במיוחד בנושא זה.

אולם אף אחת מהגרסאות השונות, המעניינות מאוד בפני עצמן, של סיפור “הדיבוק” לא זכתה אפילו לעשירית מההצלחה ומההשפעה שהייתה להצגת “הדיבוק” של תיאטרון הבימה.

במסורת, הדיבוק הוא תופעה שלילית בלבד ופחות לא חיובית. דיבוק חיובי ורומנטי היה בגדר תופעה שאיש לא שמע עליה.

זאת עד שהגיע המחזאי ש. אנסקי.

ש.אנסקי

ש. אנסקי חוקר פולקלור יהודי, נווד מושבע, הרפתקן רוחני הנע בין הבונד והציונות, ובין הסוציאליזם הרוסי למיסטיקה החסידית. האיש שכתב רשימות סוציאליסטיות ברוסית, סיפורים ופואמה על אשמדאי ביידיש וכן את המנון הבונד. כתב אותה בהשראת מסע גדול להצלת פולקלור יהודי וחפצי תרבות יהודית, בעקבות הזעזוע של משפט דרייפוס והפוגרומים ברוסיה. העשור האחרון בחייו הוקדש לאיסוף כפייתי של האתנוגרפיה היהודית לפני שתיעלם מתוך מאמץ נואש להיאבק בזמן השוחק הכל והמוחק לאיתו גם  את החומר ההיסטורי החי”.  משל הוא חוזה את השמדת העולם היהודי בידי הקומוניסטים ובידי הנאצים.

מצויד במכתב העידוד מביאליק ובתרומה מהברון גינצבורג ובחברות בחברה הגיאוגרפית הצארית יצא לצוד את שרידי העיירה, שהתנהל ברגע האחרון ממש לפני הסוף עם המהפכה הרוסית. סוכני המשטרה הצארית חשדו בו שהוא סוכן  ביון האוסף מידע מסוכן, אבל הוא אסף אגדות שירי עם מחורזים, מנגינות מוקלטות בגלילים פונוגרפיים ומצבות מועתקות בפחם. הוא חיפש כאחוז דיבוק אחר קמיעות נגד עין הרע, דובב בתחבולות נשים זקנות שישמיעו לו לחשים עתיקים וכל זאת בנסיבות שהתייחסו בזילזול לתרבות היהודית הישנה.

ש.אנסקי כותב הדיבוק ( מימין ) עם יואל אנגל המוזיקאי של ההצגה.

אנסקי אסף במסע  ( שבו נעטל חלק גם המוזיקאי יואל אנגל ,לעתיד המוזיקאי של ההצגה “הדיבוק “) אלפי יצירות אמנות והכין קרוב ל-25 אלף רישומים פולקלוריים אתנוגרפיים. הצהרת הכוונות הרשמית דיברה על שימור התרבות המסורתית של העיירה וכינוסה במוזיאון שתפקד כמקור השראה ליצירה עברית מקורית.

מירופול היא עיירה אמיתית בדרך לברדיצ’ב ושם היו סיפורי ניסים על הרב שמואל שהתפרסם כמגרש דיבוקים. הם שימשו חומר למחזה הדיבוק.

הסיפור הוא על חנן, תלמיד ישיבה צעיר, המאוהב בלאה בת הגביר העשיר סנדר, ומה שהוא אינו יודע שנשמותיהם הובטחו זה לזה בידי הוריהם בצעירותם. אך סנדר רוצה בגבר עשיר לביתו. חנן מתחיל ללמוד את סודות השם והקבלה כדי להשתמש בהם להפוך את לב לאה לאהבה אליו ומת בפתאומיות מסיבות לא מובנות. הוא “הציץ ונפגע”. מתנהל טקס החתונה שאותו מקדים ריקוד הקבצנים המפורסם, יצירתו של ווכטנגוב. אך החתן מופתע מהכלה המוזרה שצועקת לפתע שהוא אינו בעלה ומתחילה לשיר בקול שאינו שלה.  ללאה חדר הדיבוק – נפשו של אדם מת.

לאה נשלחת לחצרו של הצדיק ממיטרופול. עזריאל הצדיק מנסה להוציא את הדיבוק מגוף הנערה אך זה מסרב בטענה שלאה היא אישתו החוקית. רק לאחר טקס חרם יוצא הדיבוק מהגוף, אך לאה הולכת בעקבותיו ומתה.

הדיבוק ניצח ובכך יש שינוי לעומת כל האגדות המקוריות.

נראה שבכתיבת המחזה אנסקי הושפע לא רק בידי אגדות עם שליקט, אלא גם בידי המחזה של ידידו י.ל.פרץ, “חורבן בית צדיק “, שבו יש אלמנטים דומים מאוד לאלו של הדיבוק”.

אך איתרע מזלו של הדיבוק והוא זכה לפרסום רב לעין ערוך יותר מזה שזכה בו מחזהו של פרץ וזאת לא כל כך בגלל הכתיבה כמו בגלל ההצגה הבימתית שלה זכתה.

הדיבוק של תיאטרון הבימה

חנה רובינא כ”לאה ” בהצגה “הדיבוק “

שחקני הבימה שהעלו את הדיבוק על הבמה במשך אלפי פעמים באלפי הצגות לאורך עשרות רבות של שנים, למעשה הקדישו את חייהם להצגה זאת.  השוו אותם לחבר כוהנים שהעלו את מיטב יצירתם על מזבח התרבות העברית.

אך הם לא נראו כך בהתחלה.

אנסקי לא רצה בתחילה שתיאטרון “הבימה” יציג את הדיבוק. הוא חשב אותם לחבורת חובבנים חסרי נסיון כפי שאכן היו.

גם נחום צמח ממייסדי הבימה לא רצה את הדיבוק משום שהוא עסק בהווי גלותי ולא בבעיה לאומית, אבל לא היו לו מחזות טובים יותר. ביאליק בז לדיבוק כשופע יסודות פולקלוריסטיים לא ספרותיים. שברי פולקלור יהודי שלוקטו ביחד. הוא זה ששם דגש במחזה על המיסטיקה שלא הייתה פרי עטו של אנסקי.

חנה רובינה כ”לאה ” בהצגה הדיבוק”.

חנה רובינה לא הייתה הבחירה המקורית לתפקיד לאה. במקור נבחרה שחקנית אחרת אך זאת החליטה להתחתן ולעזוב את עולם התיאטרון ורובינה נבחרה לתפקיד ממש בלית ברירה.

המוסיקאי היה יואל אנגל שהשתתף עם אנסקי באותו מסע לאיסוף פולקלורי, והצייר היה נתן אלטמן. הבמאי היה הארמני הגאוני תלמידו של סטניסלבסקי ווכטואנגוב. ווכטואנגוב ואנשי הבימה הצעירים עבדו על החזרות יותר משנתיים!

המחזה היה תלת לשוני. בתחילה נכתב ברוסית ואחר כך ביידיש, וביאליק תרגם אותו לעברית. על-פי גרסה מאוחרת יותר, אבד המקור האידי לאנסקי והוא כתב אותו שוב תוך שימוש בגירסת ביאליק שהופיעה ב-1918.

במקור מרק שאגל היה אמור לצייר אותו, אך הוא נרתע מהנטורליזם של סטניסלבסקי מורו של ווכטואנגוב ואין ספק שיכול היה לצייר תפארות ייחודיות.

היו התקפות על השמוש בעברית כשפה המובנת רק למעטים. תומכי היידיש טענו שאילו היה המחזה מוצג ביידיש היו ההגזמות הדרמטיות שבו נעלמות, והיה נוצר מגע אמיתי עם הקהל שברובו אינו מבין את השפה. הבימה יצאה מרוסיה לאחר ההצגה ה-3000 של הדיבוק. לכאורה כשליחי ברית המועצות, אך הם ניתקו את הקשר עם ברית המועצות וטוב שכך. אם היו חוזרים, היו ללא ספק מחוסלים כמו אנשי היבסקציה ושאר נציגי התרבות יהודית.

קטע הוצאת “הדיבוק ” בהצגה המקורית.

אנשי הבונד ניהלו משפט ציבורי נגד הבימה שבו האשימו אותה בבגידה בעם היהודי משום  שבחרו להופיע בשפה רחוקה מאזנם ומליבם של המוני העם. שפה הנוטה למות למרות כל המאמצים להחיותה. הונהג משפט פומבי נגד הבימה ונגד הדיבוק בפולין. לדעת הבונד לא היה הצדקה לקיום הבימה. הבונד התלונן על שהבימה אינה עוסקת בחיי היום יום של יהודי אירופה אלא בנושאים שונים ומשונים.

כרזה להצגה של תיאטרון ידישאי של “הדיבוק”.

בארץ ישראל כשהוצג הדיבוק בידי להקה אחרת – התיאטרון הארץ ישראלי ב-1926  נערך נגדו משפט במגרש בית העם בתל אביב. שורה של סופרים ידועים וביניהם הסופר שטיינמן טענו שהדיבוק מרומם את האמונות התפלות ואורח החיים של יהודי מזרח אירופה שאותם נדרה הציונות לעקור מהשורש. הקהל במשפט מנה כחמשת אלפים איש תחת כיפת השמיים.

ההצגה הואשמה במשפט כחיקוי נוצרי הזר ליהדות, ובכך שהיא מסיחה את הדעת מהמציאות הארץ הישראלית ומיצירת העברי החדש. כמו כן, בכך שהיא מעמיד במרכז את היהודי הישן האחוז באמונות תפלות. הם טענו שהדיבוק משפיע בצורה שלילית על השחקנים שנאלצים לברוא נפשות לא מציאותיות ומסרס את תפיסתו האנושית והאמנותית של השחקן.

בין המשתתפים במשפט היו ברש, פיכמן, שלונסקי, שזר ויעקב רבינוביץ. החלטת השופטים אחרי שבע שעות של דיונים הייתה בעד הדיבוק.

ב-1928 הבימה הגיעה לארץ ונשארה כאן כתיאטרון הלאומי.

אביגדור המאיר התנגד להצגת הדיבוק. הוא טען שאין להציג מעשים על טבעיים על הבמה וכתב פרודיה על הדיבוק שהוצגה ב”קומקום”.

ב-1938 יצאה הבימה לסיור באירופה כולל בריטניה ושם צולמה לטלביזיה. ההצגה הראשונה שצולמה למדיום זה. בביביסי הציגו את המערכה השנייה של הדיבוק.

בסך הכל, ההצגה הוצגה בהבימה יותר מ-1300 פעמים.

היא שימשה כבסיס לסרט הגדול ביותר שנעשה בשפה האידית וגם לשני סרטים ישראליים שונים. ב-1966 הופקה הצגה לתקליט אריך נגן עם כמה מהמשתתפים המקוריים.

ההצגה הוצגה בעוד עשר שפות שונות כולל ביפנית, ושימשה כמקור השראה בל אכזב לבמאי וסופרי אימה ופנטזיה שונים לאורך השנים. החל מהסרט “ניבלונגים” של פריץ לאנג בשנות העשרים ועד הסרט “מגרש השדים ” בשנות השבעים”.

השחקנים שמרו במשך כ-40 שנה על כל תג ותג שלמדו מווכטואנגוב והקפידו להעבירו בדייקנות משל היו דברי קודש הקודשים. הם התלוננו לרוב על השחקנים החדשים הצעירים יותר, שאין להם את יראת הכבוד הנדרשת לחומר  המקודש.

במשך השנים נשמעו טענות נגד תיאטרון “הבימה” שהוא אחוז “דיבוק” עם אותה הצגה מפורסמת, ושאינו יכול להשתחרר ממנה, שכן שום הצגה אחרת בהיסטוריה  של התיאטרון לא הצליחה אפילו להתקרב לפרסום ולהשפעה של אותה הצגה מיסטית.

ראו גם:

הדיבוק מאת אנסקי  בתרגום ביאליק

אל נא תגרשוני :עיונים חדשים בהדיבוק בעריכת דורית ירושלמי ושמעון לויט ספרא בית ההוצאה לאור של איגודס כללי של הסופרים בטישראל ,2009 .קובץ מאמרים על ההצגה “הדיבוק”.

וראו גם

דיבוק צא :המופע

לרקוד עם הדיבוק

דיבוק צא! החלק הראשון בסדרה

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − שלוש עשרה =