מאות טילים נוחתים בעורף הישראלי, בסיסי חיל האוויר מופגזים מהים, כוחות קומנדו עוברים את הגבול, והטנקים המצריים שנכנסו לסיני, כביכול כדי להילחם בדאעש, שועטים מזרחה לעבר הנגב.

אלי אשד מראיין מומחי גאו-פוליטיקה בשאלה, האם צפויה לישראל מלחמה נוספת עם מצרים? להלן שרטוט של שדה הקרב האפשרי בין ישראל למצרים בעתיד הלא רחוק.

הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון" גיליון 960 – 1.1.2016

ביום שהשלום יקרוס: מלחמת יום כיפור השנייה?

next war with egypt

מלחמת יום כיפור השנייה

הצבא המצרי מתגבר את כוחותיו ונערך על תעלת סואץ, חיל השריון שלו מתכונן לשעטה מערבה, המטוסים מחממים מנועים, וצה"ל רואה – ומעדיף להתעלם. כל זה לא קורה ב-1973 אלא ב-2016, וגם הפעם ישראל עלולה להתעורר רק אחרי שיפרצו הקרבות בסיני * מומחים לאסטרטגיה צבאית מזהירים: כך יהפוך השלום הקר עם מצרים לעימות חם

אלי אשד

אלי דקל: "הסכם השלום נכפה על מצרים. הנספח הצבאי שבו, וסמכות השיטור שניתנה לארה"ב כפטרונית של ההסכם, משפילים את מצרים עד עפר. החזרה לחיק העולם הערבי על ידי ביטול או צמצום של הסכם השלום, היא גם אינטרס מצרי וגם משאלת הלב של השכבה האינטלקטואלית בקהיר. סאדאת ומובארכ עשו ככל אשר לאל ידם בנושא זה, ולא נראה לי שא-סיסי יבצע תפנית"

ד"ר אהוד עילם: "אף שהמשטר הנוכחי במצרים הוא נגד חמאס, עדיין ישנה סולידריות מצרית ביחס לפלסטינים, ובמקרה של התנגשות-רבתי בינם לבין ישראל, הציבור המצרי יתבע מהנהגתו לפעול. דרישה זו עשויה לכלול צעדים כסילוק השגריר הישראלי והקפאת הקשרים הדיפלומטיים, ועד ביטול הסכם השלום, אם לא גרוע מכך"

עילם: "היום כמו אז, אין למצרים יכולת להכריע את צה"ל, אלא לכל היותר לנחול הישג מוגבל. במלחמת יום הכיפורים הייתה להם ברית עם סוריה, וגם עיראק הצטרפה במהלך הלחימה. כיום עיראק וסוריה מרוסקות, וודאי שלא יהיו מסוגלות לסייע למצרים. הרוסים עשויים להסס לפני שיזרימו למצרים נשק, וגם אם יעשו זאת, לצבא המצרי יידרש זמן רב כדי להטמיע מערכות רוסיות חדישות"

דקל: "כל הפיגועים נגד השלטון המצרי בוצעו רק ממזרח לקו A – באזור שבו מותר להם להחזיק כוחות משטרה בלבד. הפיגועים המוזרים האלה, דווקא באזור שלצבא מצרים אין בו דריסת רגל, הם עילה לבקש מישראל לאפשר הכנסת עוד ועוד כוחות לשם, כביכול על מנת לטפל בבעיה. המתקפות האלה משחקות לידי השלטון, או אולי אפילו יזומות על ידיו"

שרשראות הטנקים המצריים שחרצו את אדמת סיני סימלו את סופה של תקופה. במשך שלושים שנה נמנע הצבא המצרי מהכנסת כוחות נוספים לחצי האי, מעבר למעט שהתירו לו הסכמי השלום עם ישראל. אלא שהמתקפות של שלוחות אל-קאעידה על מטרות צבאיות ואזרחיות הביאו לשינוי כללי המשחק. ב-14 באוגוסט 2011 פתחה מצרים ב"מבצע נשר", שכלל הזרמת אלף חיילים, שריוניות, נגמ"שים וטנקים לצורך מלחמה במוסלמים הקיצונים, שהלכו והעמיקו את אחיזתם בשטח המפורז. בשנים לאחר מכן התחלף האויב מאל-קאעידה לדאעש, ומצרים מצדה הכניסה כוחות קרקעיים גדולים עוד יותר, וליוותה אותם בהפצצות אוויריות שהלכו והתקרבו למשולש הגבולות סיני-ישראל-רצועת עזה.

כל המהלכים הצבאיים האלה לכאורה אינם מעידים על התערערות הסכמי השלום שנחתמו בקמפ-דיוויד; אדרבה, הם נעשו בתיאום עם ישראל ובעידודה, לצורך מיגור קִני הטרור שמהם שוגרו מדי פעם רקטות גם לעבר אילת. לא רק במלחמה מול דאעש קיים שיתוף פעולה בין ישראל ומצרים, אלא גם במאבק מול אויב משותף אחר – שלטון חמאס בעזה. ובכל זאת, בקרב מומחים צבאיים העוקבים אחר הנעשה בסיני, יש מי שמחברים את התמרונים של צבא מצרים עם ההיסטוריה הטעונה של שתי המדינות, ומוצאים סיבה לדאגה עמוקה. העם המצרי, הם מזכירים, לא שכח את שנאתו הארסית למדינה הציונית. אחרי הכול, מצרים היא ערש הולדתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, והאחים המוסלמים הפועלים בה הם האבות של התנועה הסלאפית ושל האידיאולוגיה הדאעשית. את התמרונים בסיני הם רואים לפיכך כפוטנציאל לאיום כנגד ישראל – אם לא עכשיו, אז בטווח הארוך.

"בנסיבות מסוימות עלול להתרחש משבר ואפילו עימות כלשהו בין ישראל למצרים על אדמת סיני", אומר ד"ר אהוד עילם, חוקר ישראלי שעבד בעבר בשירות משרד הביטחון וכיום חי בארה"ב. "ישראל מאפשרת למצרים בשנים האחרונות להעביר כוחות לסיני, למרות שזה מכרסם בפירוז של חצי האי, שהוא מרכיב מרכזי בהסכם השלום. אם מצרים תתגבר באופן מהותי את כוחותיה ללא הסכמה ישראלית, זה יכול להוביל להתנגשות".

אליהו דקל דליצקי

סא"ל במיל' אלי דקל-דליצקי, שעמד בראש "ענף 1" באמ"ן העוסק במחקר שטח, מרחיק לכת אפילו יותר. לדעתו, מצרים מתכוננת כבר כעת למלחמה עם ישראל; הכוחות שהיא מכניסה לסיני מטרתם לאו דווקא להילחם בדאעש, אלא לבצר את חצי-האי מתוך כוונה להשתמש בו כקרש קפיצה למתקפה. "לי אין ספק שהם יפעלו ככל יכולתם לכרסם בשאריות שנותרו מהסכם השלום", אומר דקל. "ההיערכות המצרית בסיני אינה הגנתית אלא התקפית. בהסכם השלום הותר להם להחזיק שם דיוויזיה אחת, והם בנו מערך עבור ארמיה (כוח גדול פי שישה – א"א)".

אם המצרים יבקשו תגבור נוסף בסיני כדי להיאבק בדאעש, האם ישראל צריכה להסכים לכך?

"המצרים יבקשו את זה, עם דאעש או בלעדיו. האם לתת להם? השאלה היא – מה הם מוכנים לשלם בתמורה, ומי נושא ונותן איתם מצדנו? המציאות בשטח היא שמצרים מפרה בהתמדה את ההסכמים, וגודשת את סיני בעוצבות, בחיילים ובמתקני לוגיסטיקה. ומה שחמור מכול – היא עושה זאת בהסכמה שבשתיקה מצד ישראל".

לרצות את ההמונים

את הנסיבות שעלולות להתגלגל לכדי מלחמה עתידית תיאר עילם, דוקטור לאסטרטגיה צבאית, בספר שהוציא ביוני 2014 -The Next War between Israel and Egypt: Examining a High-intensity War between Two of the Strongest Militaries in the Middle East.

לדעתו, למרות עשרות שנים של שלום בין ישראל ומצרים, האפשרות למלחמה בעצימות גבוהה ביניהן בשטחי סיני בהחלט קיימת. על ישראל, הוא אומר, להתכונן למערכה שתהיה בעלת אופי שכמוהו לא ידענו מאז 73' – עימות של צבא מול צבא.

במבט של כאן ועכשיו, יש להודות, אפשרות כזאת לא נראית סבירה. היחסים בין ישראל למשטר א-סיסי הם לכאורה טובים ביותר. מלבד זאת, מצרים עסוקה עד מעל לראש בעימות עם סניף דאעש בסיני, שתוקף ללא הרף את יחידות הצבא המצרי ואת האזרחים שם, ושואף לפגוע גם בתיירים. לא מן הנמנע שבעתיד הקרוב ימתינו למצרים קונפליקטים צבאיים גם כנגד מה שנשאר מלוב – מדינה שלמצרים יש אינטרסים משמעותיים מאוד בשטחיה, ובעיקר בבארות הנפט שעוד נשארו בה; וכנגד אתיופיה – שמעוניינת למשוך אליה את מי הנילוס, עורק החיים של שכנתה הצפונית.

ובכל זאת, איש כבר אינו מוכן כיום להתחייב שמצרים לא תשנה פניה במהירות. כזכור, אך לפני שנים אחדות הצליחו האסלאמיסטים להשתלט על המדינה, כשלאחר הדחתו של מובארכ נבחר מוחמד מורסי לנשיא. שלטונו היה קצר-ימים וכעבור שנה בלבד גם הוא הופל, אך היסודות האסלאמיסטיים בוודאי לא נעלמו מהאוכלוסייה המצרית.

"הספר שלי הוא פרי מחקר של שנים רבות, עוד מתקופתו של מובארכ", אומר עילם. "ההנחה שלי אז וגם כעת היא שהיחסים עם מצרים, טובים ככל שיהיו, עשויים להידרדר עד כדי עימות, אולי אף במהירות. התנגשות כזו עשויה להיות מוגבלת, אבל עדיין יש להיערך לקראתה. לאור העובדה שמצרים מחזיקה בצבא הערבי החזק ביותר, יש לדעתי להתייחס אליה גם לפי יכולותיה הצבאיות, ולא רק לפי הקשר הנוכחי עמה, עם כל היותו חיובי למדי".

בספרו מציע עילם שורה של תרחישים שיובילו לפרוץ העימות. כתוצאה מקונפליקטים פנימיים במצרים, למשל, עשוי הצבא להחליט שהדרך היחידה להגיע לאחדות פנימית היא להילחם באויב חיצוני. "הנשיא המכהן עבד א-סיסי לא מעוניין בעימות, והוא מן הסתם יעשה את המרב כדי להימנע מכך", אומר עילם. "לאור הבעיות הפנימיות האדירות של מצרים, מלחמה נגד ישראל, עם כל העלות והסיכון שבה, תהיה מבחינתו קטסטרופה. עם זאת, ישנם גורמים שעשויים לדחוק בהנהגה המצרית, אף בניגוד לרצונה, ליזום משבר עם ישראל. ראשית כול ישנה עוינות כלפי ישראל, שעשויה לתסוס במיוחד בעת הסלמה ביחסים בינינו לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט. אף שהמשטר הנוכחי במצרים הוא נגד חמאס – מגמה שהתבטאה בימי מבצע 'צוק איתן' ובחסימת מנהרות מסיני לרצועת עזה – עדיין ישנה סולידריות מצרית ביחס לפלסטינים, ובמקרה של התנגשות-רבתי בינם לבין ישראל, הציבור המצרי יתבע מהנהגתו לפעול. דרישה זו עשויה לכלול צעדים כסילוק השגריר הישראלי והקפאת הקשרים הדיפלומטיים, ועד ביטול הסכם השלום, אם לא גרוע מכך.

"תרחיש כזה יכול להיות משולב במשבר חריף בתוך מצרים. בנסיבות אלו ההנהגה המצרית – החוששת מהפלתה על ידי ההמונים, ונואשת להעלות את קרנה אצלם – עלולה לפעול להסחת תשומת הלב של הציבור על ידי ניגוח ישראל. גם אם הכוונה תהיה רק ליזום משבר, ולא לחתור לעימות, זה עלול להידרדר לכך. כמובן, אם ההנהגה הקיימת תתחלף ויעלה שליט אחר – לאו דווקא מהאחים המוסלמים, אבל כזה שיהיה עוין כלפי ישראל – תגבר הסבירות לחיכוך צבאי בין שתי המדינות".

דו"צ אמריקני

כיצד תיראה המלחמה העתידית בין ישראל למצרים? להערכתו של עילם, כל אחד מהצדדים ינסה כבר בפתיחת המערכה להשיג עליונות אווירית מוחלטת על ידי השמדת כלי הטיס של היריב ובסיסיהם הקרקעיים. בניגוד למלחמות קודמות, הוא מציין, הפעם כוחות קרקעיים מהירים לא ייתקלו בביצורים כבדים שיחסמו את כניסתם לשטחי האויב.

עילם מצביע על הבדל משמעותי נוסף בין המלחמה העתידית לקונפליקטים מהעבר: הפעם שני הצבאות, הן הישראלי והן המצרי, ישתמשו בעיקר בנשק אמריקני ובשיטות אמריקניות. בשדה קרב שבו כל צבא יתקשה להבחין בין כלים שלו לאלה של האויב, התוצאה תהיה ריבוי מקרים של "אש ידידותית". מעבר לכך, אם תחליט ארה"ב להטיל אמברגו על אספקת הנשק לאחד הצדדים או לשניהם, היא תשפיע באופן מיידי על תוצאות המלחמה, או אף על עצם קיומה.

האם המצרים היום הם יריב מסוכן יותר מכפי שהיו ב-73'?

"היום כמו אז, אין להם יכולת להכריע את צה"ל, אלא לכל היותר לנחול הישג מוגבל. מעבר לכך, במלחמת יום הכיפורים הם החזיקו בכמה יתרונות שאין להם כיום. ראשית כול, אז כידוע הייתה למצרים ברית עם סוריה, שהייתה גם היא מדינה בעלת עוצמה, ומדינות ערביות אחרות הצטרפו אליהן במהלך הלחימה, בעיקר עיראק. כיום ולפחות בעשור הקרוב, עיראק וסוריה יישארו מדינות מרוסקות, ספק בכלל אם ישרדו, וודאי שלא יהיו מסוגלות לסייע למצרים. גם היחסים של מצרים עם ברית המועצות ב-73', היו הדוקים יותר מאלו שיש לה כיום עם רוסיה. הרוסים, עם כל המעורבות שלהם במזרח התיכון וטיפוח הקשרים עם קהיר, עשויים להסס לפני שיזרימו למצרים נשק בעת עימות עם ישראל. גם אם יעשו זאת, לצבא המצרי יידרש זמן רב כדי להטמיע מערכות רוסיות חדישות, היות שהוא מתבסס היום ברובו על ארסנל אמריקני ונשק רוסי מיושן.

"ארצות הברית ודאי לא תעניק למצרים נשק ואספקה צבאית אחרת בעת מלחמה עם ישראל. הצבא המצרי יוכל להילחם גם בלי סיוע חיצוני, אבל האילוץ הזה יכביד עליו, בעיקר ככל שהלחימה תתמשך ומלאי התחמושת והחלפים שלו יידלדל. מרכיב נוסף הוא שבמלחמת יום הכיפורים הצבא המצרי לחם סמוך לתשתית ולבסיסים שלו באזור תעלת סואץ. בעתיד יהיה עליו לפעול הרחק מהם, בלב סיני, מה שיאריך את קווי האספקה שלו בעשרות רבות של קילומטרים, ויהפוך אותם פגיעים מאוד למתקפות".

מהעבר האחר, עילם מצביע על יתרונות שמהם נהנה צבא מצרים בגרסתו הנוכחית: "יש להם היום חיל אוויר משובח הנשען על כמאתיים מטוסי אף-16, וחיל השריון המצרי, המבוסס על כאלף טנקי M1A1 (אברמס), הוא חזק למדי. בנוסף צריך לזכור שגם לישראל אין היום תשתית צבאית בסיני, כמו זו שסייעה לה ב-1973 להתמודד עם הצבא המצרי.

"יש גם גורמים שקשה לדעת אם ישפיעו לכאן או לכאן. הצבא המצרי נחשף בעשורים האחרונים לתורת לחימה אמריקנית, ורק עימות יוכיח אם הלמידה הזו השתלמה למצרים יותר מהלמידה מברית המועצות בזמנו. כמו כן, הצבא המצרי לחם בשנים האחרונות בסיני, מה שמעניק לו ניסיון בשדה הקרב הצפוי בינו לבין ישראל – ומצד שני זהו ניסיון במאבק מול ארגוני גרילה וטרור, שאינם מצויד בטנקים, מטוסים, ארטילריה וספינות טילים. היבט זה נכון גם לגבי צה"ל, שבשנים האחרונות רכש אף הוא ניסיון בעיקר נגד ארגוני טרור, ויידרש להסתגלות זריזה לקראת התנגשות עם צבא מודרני".

אם לחזור למציאות כיום – איך אתה מעריך את תוצאות המאבק של צבא מצרים כנגד שלוחת דאעש בסיני? הוא נוחל הצלחות אמתיות, או מתגלה כלא יעיל?

"הוא נוטה להפעיל יד קשה, מה שמדרבן בדווים בסיני לחבור דווקא לארגוני הטרור. יש לצבא המצרי הישגים והוא מפרסם ידיעות על הצלחותיו – אבל ייתכן שהן מוגזמות. הוא גם סופג באופן קבוע מהלומות, לעתים כבדות למדי, עד כדי הרג של עשרות מחייליו. עם זאת, בניגוד למדינות כמו סוריה, מצרים עדיין מצליחה לשלוט בשטח שלה. דאעש רחוק מלהיות חזק דיו לגבור על הצבא המצרי או לדחוק אותו מחצי האי – וכך יהיה לפחות כל עוד מצרים מחזיקה מעמד כמדינה, מה שלא בטוח שיימשך. היא עשויה להפוך למדינה מעורערת, ובהתאם גם צבאה עשוי להתפורר, ולו חלקית".

כאן זה לא הוותיקן

מודיעין תלוש מהקרקע - הצלחה וכשלון בעבודת המודיעין הגיאוגרפי / אליהו דקל-דליצקי

לראייתו של אלי דקל, סיפור ההתבססות המצרית בסיני הוא אותו סיפור חוזר ונשנה של כשל מודיעיני ישראלי. בספרו "מודיעין תלוש מהקרקע" , הסוקר את עבודתה של חטיבת המחקר באמ"ן, עומד דקל על שורה של מקרים שבהם התעקשה ישראל להתעלם מכל הנורות האדומות שהבהבו מולה – כך ערב מלחמת יום הכיפורים, וכך נוכח ההתחמשות הסורית ערב מלחמת לבנון הראשונה. בספר מוזכרות גם כמה פרשיות מהזירה המצרית של אחרי חוזה השלום, המראות כיצד הפרה מצרים את ההסכם "באמצעות טריקים ושטיקים", כדברי דקל. "ההתעצמות המצרית היא תהליך ארוך שהחל מיד עם חתימת הסכם השלום", הוא אומר. "מנגד, מדינת ישראל הולכת ומאבדת את נכסיה הקרקעיים. אובדן סיני ותהליכי ה'שלום' יוצרים מגמה שעיקרה חזרה לגבולות אושוויץ של קווי 1967".

לפי דקל, מכיוון שמודיעין השטח של ישראל – זה המבוסס על מקורות אנושיים ולא על לוויינים – ירוד ביותר, היא אינה קולטת את הסימנים שאמורים להתריע מפני כוונותיה של מצרים. "ככל שממשלות ישראל לדורותיהן עצמו עיניהן ומילאו פיהן מים, התיאבון המצרי רק גדל. המצרים מבצעים בסיני עבודות אזרחיות בהיקף אדיר, ששיאן הרחבת תעלת סואץ. במקביל הורחבה מאוד התשתית הצבאית, כולל גשרים על התעלה, בניית מערכת ביצורים ומערך להתרעה אווירית, הקמת מחנות קבע לכ-120 מסגרות גדודיות, והקמת מערכת לוגיסטית הכוללת שפע של מחסני תחמושת ודלק צבאיים.

"עיקר בניית התשתית הצבאית לגייסות בוצע עד לשנת 2007. בין השנים 2007-2010 חל גידול מואץ מאוד בתשתית הלוגיסטית בסיני, שלפחות הוכפלה באותה תקופה. גם כיום ממשיכים המצרים לפתח את התשתית הצבאית, ככל הנראה בקצב איטי יותר – אם כי אין בידי נתונים עדכניים המקיפים את כל סיני. בסיכומו של דבר, לא ניתן אלא לתמוה מה כוונת המצרים, ומה קרה במזרח התיכון בסוף העשור הקודם, שהביא אותם להכפיל את התשתית הלוגיסטית בסיני".

מאז 2010 היו חילופי שלטון במצרים. האם המשטר הנוכחי של א-סיסי עלול לתקוף את ישראל? יש לו תוכניות בכיוון?

"למעט הצבא השוויצרי של האפיפיור, לכל צבא יש תוכניות. בין לכבוש את תל-אביב לבין המשך המצב הקיים, יש תחום עצום של אפשרויות. ככל שא-סיסי יתבסס בשלטון, וככל שהמערב יקפוץ ידו, כך יגבר תיאבונו של נשיא מצרים לחבל ביחסי האתנן שיש לו היום עם ישראל".

עד כמה הצבא המצרי של היום מסוכן לעומת זה שהיה ב-73'?

"אף שלצבא המצרי אין אויבים כלל, הוא גדל מאז הסכמי קמפ-דיוויד פי שניים עד פי שלושה, והצטייד באמצעי לחימה חדישים כמו טנקי האברמס. אין לי מושג לגבי טיב האימונים ותדירותם".

איך אתה רואה את ההתמודדות שלהם עם דאעש?

"אני בכלל לא רואה בדאעש בעיה", מפתיע דקל. "עובדה: בעשור האחרון, כל הפיגועים נגד השלטון המצרי בוצעו רק ממזרח לקו A – קו שחוצה את סיני לאורכו, מהעיירה ביר-אל-עבד בצפון, דרך רפידים, וכלה בראס-מוחמד בדרום. אני מאוד תמה, כיצד התושבים ממערב לקו זה רגועים. מה, אין מוסלמים אדוקים בקנטרה, בא-טור ובבלוזה? זו תופעה מוזרה ביותר, וההסבר שלי לכך הוא זה: על פי הסכם השלום מותר לצבא המצרי להחזיק בסיני כוחות צבא מוגבלים ממערב לקו זה, ואילו ממזרח לקו מותר להם להחזיק כוחות משטרה בלבד. הפיגועים המוזרים במתקני השלטון המצרי שבמזרח, דווקא באזור שלצבא מצרים אין בו דריסת רגל, הם עילה לבקש מישראל לאפשר הכנסת עוד ועוד כוחות לשם, כביכול על מנת לטפל בבעיה. המתקפות האלה משחקות לידי השלטון, או אולי אפילו יזומות על ידיו. יודגש כי מתקני תשתית צבאיים נבנו על ידי המצרים ממזרח לקו A, הרבה לפני שהתרחש הפיגוע הראשון.

"לצבא המצרי בסיני, המונה על פי הסכם השלום עשרות אלפי חיילים, לא אמורה להיות בעיה להתמודד עם כמה מאות מחבלים המצוידים בטנדרים עם מקלעים ורקטות. לכן לדעתי הבעיה אינה צבאית. דאעש הוא סימפטום, הוא לא המחלה".

האם המצרים עצמם עלולים לתקוף את ישראל בעתיד הקרוב, או שלדעתך הם יהיו עסוקים בדברים אחרים?

"תחזיות כאלה מסורות רק לנביאים הצופים את אחרית הימים. כאמור לעיל, למצרים יש שפע של אפשרויות. ברור לי שהם ינסו למוסס את הסכם השלום עם ישראל; הקצב תלוי רק ביכולתו של א-סיסי לדכא את האופוזיציה הפנימית, ובנושא הזה אני יודע שהוא פועל נמרצות, ואף בונה כלא ענק לאסירים פוליטיים. אם סיסי יבסס את שלטונו, זה יגביר את רצונה הבסיסי של מצרים למוסס את השרידים שנותרו מהסכם השלום ולחזור לחיקה החמים, והמפנק כלכלית, של האומה הערבית. לפיכך אם ישראל חפצה להמשיך את מצג השווא של שלום עם מצרים, עליה להתפלל שא-סיסי יהיה עסוק מעל הראש בדיכוי מתנגדיו".

מדוע שהמצרים ירצו בכלל לערער את השלום עם ישראל?

"הסכם השלום נכפה על מצרים. הנספח הצבאי שבו, וסמכות השיטור שניתנה לארה"ב כפטרונית של ההסכם, משפילים את מצרים עד עפר. השלום עם ישראל הפך את מצרים ממנהיגת העולם הערבי – למצורעת שאף מדינה ערבית לא רוצה בקרבתה. החזרה לחיק העולם הערבי על ידי ביטול או צמצום של הסכם השלום, היא גם אינטרס מצרי וגם משאלת הלב של השכבה האינטלקטואלית בקהיר. באופן עקרוני-לאומי-דתי, קיומה של ישראל הוא לצנינים בעיניהם. ההסכם הוא מבחינתם זמני בלבד, ותקף כל זמן שישראל חזקה. הם בהחלט שומרים על אופציה של תקיפה במקרה שהם ירגישו חזקים יותר. סאדאת ומובארכ עשו ככל אשר לאל ידם בנושא זה, ולא נראה לי שא-סיסי יבצע תפנית הנוגדת את רוח רבותיו. כמו שנאמר, 'לאורם נלך'. כמובן, בעוד שעה מישהו יכול לתקוע כדור בנשיא מצרים, ואז מתחילה אופרה אחרת".

כשסעודיה במינוס

רמז למתיחות המבעבעת מתחת לפני השטח ניתן היה לראות לפני שבועות אחדים, דווקא במישור הכלכלי של הקשרים בין המדינות. הליך בוררות ארוך, שהחל לאחר שצינור הגז בין מצרים לישראל פוצץ, הסתיים בפסיקה כי חברות הגז המצריות צריכות לפצות את חברת החשמל הישראלית בסכום של 1.8 מיליארדי שקלים. בתגובה הודיעה ממשלת מצרים כי היא מקפיאה את המגעים לרכישת גז מישראל – אותו גז שנתניהו רוצה כל כך להתחיל ולייצא מהמאגרים שהתגלו בים התיכון.

במקביל להתעצמות הצבאית המצרית, צומח איום נוסף שעלולה להתרגש על ישראל מחצי-האי. מצרים חווה כיום משבר כלכלי עצום כתוצאה מהצניחה בתיירות, וייתכן שבעתיד הקרוב תסבול ממחסור במזון ואף במים. סעודיה העשירה אמנם תומכת בה, אבל התמיכה הזו עשויה להיפסק, שכן הכלכלה הסעודית עצמה נפגעה קשות מהירידה במחירי הנפט. התוצאה עלולה להיות התמוטטות המשטר בקהיר וגלישה לאנרכיה. במצב כזה עלול לצאת ממצרים גל של מאות אלפי פליטים שיתקדמו מערבה. זרם הפליטים מסודאן ייראה כזרזוף דקיק לעומת הנחשול הזה, שיכלול גם מוסלמים קיצונים. ישראל ודאי לא תוכל לקלוט את כולם בתחומה; מצד שני, מחנות שיקימו לאורך הגבול יהפכו במהירות למוקדי טרור חדשים.

אם תשאלו את עילם, לישראל אורבות עוד סכנות רבות בשלל זירות. לאחרונה הוא השלים את כתיבתו של ספר קצר העוסק במלחמות העתידיות של ישראל נגד איראן, חזבאללה, סוריה והפלסטינים. "בשנים הקרובות ישראל עשויה לנהל מלחמה אחת או יותר נגד היריבים האלה", הוא אומר. "עימות נגד איראן עשוי להתחולל אם זו תפר את ההסכם שנחתם עמה לפני כמה חודשים, וישראל, בלית ברירה, תהלום בתשתית הגרעין האיראנית. איראן מצדה צפויה לשגר טילי קרקע-קרקע לעברנו, ולהפעיל את בן חסותה חזבאללה, שמחזיק כ-150 אלף רקטות וטילים המכסים את כל שטח ישראל. צה"ל בתגובה יפתח במתקפה מאסיבית בלבנון, קרקעית ואווירית, על מנת לצמצם ובתקווה לגדוע את הירי לעבר ישראל. בזירה הסורית, ירי או חדירות לרמת הגולן עשויים לדחוק בישראל לבצע פעולות מנע ותגמול בתוך סוריה, כולל על הקרקע. זה יכול להיעשות עם או בלי שיתוף פעולה עם ארגונים מתונים-יחסית שפועלים שם".

ספר אחר של עילם, שפורסם בימים אלו בארה"ב ,\Iבוחן את המערכות הצבאיות של ישראל מהקמתה ועד היום.

המבקרים של תחזיותיו יאמרו שגם הן מתארות למעשה את המלחמה הקודמת – ואילו המלחמות הבאות כבר יתנהלו בעולמות הסייבר וכנגד צבאות טרור, ולא מול צבאות לאומיים מאורגנים כבעבר. מכל מקום, לשאלה החשובה ביותר סביב עימות אפשרי בין ישראל למצרים – מי תהיה המנצחת – עילם אינו נותן תשובה חד-משמעית. הוא מציין רק את הידוע לכול, ולמרות זאת אינו מובן מאליו: המנצחת תהיה זו שתכין עצמה בצורה טובה יותר לקראת העימות הבא, גם אם הוא נדמה כרחוק.

עטיפת משחק קופסה על מלחמה עתידנית בסיני .שנות השישים.

דמיון מבהיל

מלחמות עתידיות עם מצרים כיכבו בספרים ומשחקים שראו אור בישראל. לעתים התוצאה הייתה מופרכת, במקרים אחרים היא הייתה אמינה לא פחות מהערכות המודיעין

בשנת 1956, השנה של מבצע קדש, הופיע משחק בשם "הסיבוב השני", המתאר מערכה שבה כוחות צה"ל נעים על פני סיני לעבר תעלת סואץ. יש עוד פרט אחד קטן אבל מטריד שכדאי לציין לגבי המשחק הזה: הוא הופק והופץ חודשיים לפני מבצע סיני. גם שלטונות צה"ל חשבו שיש כאן משהו מוזר, וזימנו לחקירה את יוסף פרץ, הבעלים של חברת "עדלידע" שייצרה את המשחק.

"מאין היה לך מידע על המבצע שמתכנן צה"ל?" נשאל פרץ בחקירתו. הוא מצדו סיפר שלא היה לו כל מידע כזה; הרעיון של "הסיבוב השני" נולד בעת ביקור בארה"ב, כששני חברי-עבר שפגש שם הציעו לו מעין מתווה של משחק מלחמה בין מזרח למערב, על רקע המלחמה הקרה. פרץ אהב את הרעיון, והעביר אותו למציאות המזרח-תיכונית. באשר לבחירה במפת סיני כזירה שעליה נעים המשחקים ברכב וברגל, הוא הסביר לימים: "ממזרח לישראל קווי המפה צרים מאוד, ואינם מאפשרים מהלכי משחק רבים. מדבר סיני לעומת זאת הוא מרחב משחקי גדול וראוי לתנועה ותמרון נרחב".

לצד משחקי קופסה המדמים עימות, לאורך השנים ראו אור בארץ לא מעט ספרים המתארים את המלחמה הבאה נגד מצרים, במיוחד כאשר זו נחשבה לאויבת הראשית של ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הגיע גל של ספרים שלפחות מבחינה אחת, הזכירו מאוד את הספרות האירופית שלפני מלחמת העולם הראשונה: הצגת המלחמה כשורה של ניצחונות בלתי פוסקים עבור האומה של המחבר, עד לניצחון המוחלט שיושג בזמן קצר ביותר ובמינימום של אבדות (לעומת אבדות כבדות לצד השני).

כזה למשל היה הספר "המלחמה הבאה: רומאן מציאותי דמיוני" מאת יצחק חייק, שראה אור בהוצאת ספרי הכיס "רמדור" בשנת 1968. הספר, שנראה כמו אלבום ניצחון והיה עמוס מפות של אזורי הקרבות, תיאר את "מלחמת ארבעת הימים" שבה שבע מדינות ערביות פלוס הצי הסובייטי יוצאות בשנת 69' למתקפה על ישראל – אך צבאותיהם מושמדים, כולל הצי הסובייטי. צה"ל כובש את מצרים, סוריה וירדן (הספר כולל צילומים של אריאל שרון על רקע הפירמידות ושל משה דיין בדמשק), המלך חוסיין נשבה, ונאצר נהרג במטוסו תוך כדי בריחה לאלג'יר. ישראל משמידה 487 מטוסים ערביים, בזמן שאבדותיה הן לא יותר משישה הרוגים ושישה נעדרים. בסיומו של הספר נחתמים בין ישראל לנציגי הערבים הסכמי שלום לדורי-דורות.

הפנטזיה הזאת שיקפה את הלך הרוח בישראל באותה תקופה, כאשר מאמרים רציניים בעיתונות דנו במלחמה אפשרית בין ישראל וברית המועצות. צבאות ערב, שהובסו זה מקרוב, נראו באותם ימים כקטנים על צה"ל. השאננות הזו תרמה להפתעה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר הצבא המצרי הצליח למוטט בתוך זמן קצר את קווי ההגנה הישראליים בחזית הדרום.

מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים, תחזיות לגבי מלחמה עתידנית איתה נעשו נדירות. יוצא דופן אחד היה המותחן "רעש מלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2006), מאת עזריאל לורבר, מומחה רקטות וטילים. הספר מתאר כיצד מדען יפני מוצא שיטה לחיזוי מדויק של רעידות אדמה, ומעביר למצרים מידע על רעש עז שיפקוד את ישראל. המצרים מתכוונים לנצל את אסון הטבע למתקפה מכרעת, ובהזדמנות זו לכבוש את יהודה ושומרון ואף להשמיד את הפלסטינים, מתוך הנחה שאלו רק יהיו קוץ בבשרה. כשהספר פורסם, שלטונו של מובארכ עדיין נדמה היה כנצחי, ועצם הרעיון של עימות מול מצרים נראה כשעשוע דמיון. מאז כידוע השתנו כמה דברים אצל השכנה מדרום, כולל חילופי משטר והתבססות של ארגוני טרור קיצוניים, שיכולים לשנות את כל התמונה.

3 תגובות

  1. מי מבין התחזיות תתממש או שיתפתח מצב שונה ממה שמתואר התחזיות אלה קשה לדעת. קשה גם להאמין שמדינת ישראל תיקח על עצמה סיכונים גם אם הם קטנים. מה שמתרחש במזרח התיכון הוא התפרקות מדינות שתוביל להתפתחותן של מדינות חדשות. מה שקורה עכשיו הוא שקבוצות אתניות ודתיות או שילוב של שניהם מחפשות את ההגדרה הטריטוריאלית שלהן. למשל מדינה של הדרוזים,מדינה של העלאווים ועוד. גם מצבה של ערב הסעודית לא מזהיר וגם היא יכולה להתפרק. אולי גם נחזה בהתפתחותה של מדינה כורדית שתנגוס גם בתורכיה. במצב כזה בו מתעצב מצב גיאופוליטי חדש במזרח התיכון, תישאר רק מדינה אחת שאיתה עלולה להתפתח מלחמה והיא מצרים. מדינת ישראל תהיה חופשית יותר בהתנהגותה הבינלאומית ותתחיל "להתפרע". האם מצרים עצמה תדע לשמור על מסגרתה המדינית. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אולי הקופטים ינצלו את ההזדמנות ויקימו לעצמם מדינה משלהם.. יש להביא בחשבון שמדינת ישראל תלך לכיוון שלא מדברים עליו והוא נשק גרעיני. מצרים עלולה להיפגע בצורה בלתי הפיכה. מספיק להטיל פצצה אחת על סכר אסואן והמדינה מוצפת. צריך לקוות שההנהגה המצרית תביא זאת בחשבון סיטואציה כזו ותימנע מאסון.

    על המתרחש במזרח התיכון פרסמתי שני מאמרים בכתב העת "האומה" והם
    "שיחות שלום עם הגיון עקום"(מכתב למערכת) גיליון מס. 110 1992/93
    "תוחלת הקיום של המשטרים הערביים במזרח התיכון" גיליון מס. 133 1998

  2. לא אחר מאשר העיתון החרדי "יתד נאמן " עשה כתבת פולו אפ" לכתבה שלי על המלחמה הבאה כנגד מצרים. מסתבר שהעורך שם קרא את הכתבה ב"מקור ראשון ". התעניין ושלח אלי כתבת כדי לברר פרטים. והם פירסמו השבוע כתבה גדולה בנושא ,שממה שאני שומע יש לה הדים רבים בעולם החרדי.
    בסביבה הקרובה שלי טוענים שאני מחרחר מלחמה.,שכן ידוע שכתבות כאלו הן הן דוחפות בדרך כלל את שני הצדדים למירוץ החימוש והאיומים שאכן מביאים לבסוף למלחמה. והרי במצרים הם קוראים בעיון את הכתבות האלו ואחר כך הצבא דורש בתגובה עוד תוספות תקציב…
    הרשו לי לפקפק בכך. הצבאות בשני הצדדים ישיגו תוספות תקציב גם ללא כתבה מסכנה אחת או יותר שלכאורה מראה שיש מה לפחד מהצד השני.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × חמש =