סקירת אירוע "יקום תרבות" - "אמנות ותרבות בעידן הסופר-טכנולוגי", 28.7, מתנ"ס רמת ישראל, תל אביב 

מאת ורד זינגר

אדם סוגר את חלונות
הדפדפן.
פותח חלון חדש, מופיעה
הכתובית “גוגל” באותיות
צבעוניות.
אדם פותח דף חדש.
עוד מעט יפתח שוב
דפים קודמים.
אין לו תקווה.
(3.8.13)
שגיא אלנקוה, מתוך “אפור נוצץ” (2015, הוצאת “אפיק”)

שגיא אלנקוה מקריא ומרגש. צילמה: נוגה נצר

היום בערב שמעתי את שגיא אלנקוה קורא שירה. לעתים נדירות אני שומעת משוררים הקוראים משיריהם על במה מזדמנת − אני מעדיפה לקרוא את שיריהם אצלי בבית, בלי רעשי רקע. אבל שגיא אלנקוה זה סיפור אחר − הוא עצמו לא מודע עד כמה קולו המדוד, המהוסס, מעניק לשיריו ערך מוסף. על הספר “אפור נוצץ” שממנו לקוח השיר כבר כתבתי כאן, ואת השיר הזה כבר קראתי בעבר, אבל שאלנקוה קורא אותו מעל הבמה של אולם המתנ”ס בשכונת רמת ישראל, שכונת מגוריי − רק אז אני מתרגשת באמת.

חלונות הדפדפן הם חלונות החוויות, ההתנסויות, התיקונים. המילה הצבעונית “גוגל” היא ההבטחה, התקווה. ה”דף החדש” שאנו מקשרים אותו להזדמנות חלקה, נטולת משקעים מעובדים, הוא דף הדפדפן. לדובר אין תקווה כשהוא מביט אחורה בדפים הקודמים, שכן אלו הם דפי חייו. כפי שאשת לוט הפכה לנציב מלח כך גם לו לא תצמח מכך טובה. ההתפלשות בעבר, כטבעה של התפלשות, מזיקה תמיד − לא צומחת מכך שום תקווה. אין זאת התרפקות על זיכרונות טובלים בצוף, אלא התפלשות חזרתית בחרטות ובכישלונות. כמה מובן, כמה עצוב, כמה נכון.

ערן הדס במופע “יקום תרבות “. צילמה: קרן כץ

לא רבים הם האנשים שהגיעו לאירוע “יקום תרבות” במתנ”ס רמת ישראל-ביצרון בתל אביב, שכותרתו: ספרות ותרבות בעידן הסופר-טכנולוגי, ואולי לא רבים היו צריכים לבוא. זה היה אירוע קטן ומוקפד: אלי אשד, בלש תרבות והעורך הראשי של “יקום תרבות” הנחה ונשא דברי קישור,

אלי אשד במופע “יקום תרבות “. צילמה: קרן כץ

משה מנשהוף, סופר, הוגה דעות ומו”ל סיפר על ספרו “האחרים” ועל האופטימיות שלו באשר לעתיד − אמנם מדורות לא נדע להדליק, אבל האמנות לא תמות לעולם. האמן והמשורר ערן הדס הקסים את הקהל בהרצאה על אודות מחשבים ותוכנות היוצרים אמנות, ועל אודות אמנות הנוצרת בצל תיעוד ממוחשב בשלל צורות,

יסמין לוי וגל מור סיפרו על ספרם “נוטופיה” ועל האוטופיה המתוארת בו

ושגיא אלנקוה קרא מבחר משיריו העוסקים באינטרנט ובמחשבים.

הנה עוד שיר מאת שגיא אלנקוה שקרא כותבו, שיר שעדיין לא ראה אור בספר:

אני יושב
מול
גיליון נייר
חשמלי,
עשוי ממדורות
קטנות
חשמליות.
מאוטובוסים
קטנים שמתרוצצים.
אני יושב
מולו
ולא כותב
דבר.
וזוהי השירה
היחידה.
זו שאינה נכתבת
ואינה מתיימרת
להיכתב.
(29.10.14)


מה שאינו נכתב ואיננו מתיימר להיכתב הוא החיים עצמם, הבהייה, החידלון, הקושי, השיתוק לנוכח ההתרחשות הפעלתנית בחוץ − כולם עושים ואני לא, לכולם יש ולי אין. כמה קל ליפול לבור הזה לנוכח סטאטוסים נוטפי צוף בפייסבוק. הרגעים שבהם שום מלאך לא נוגע בראשך בשרביט, ששום הארה לא מגיעה. רגעים נטולי השראה ועמוסי ייאוש, מוסחי דעת. רגעים שבהם אתה מדפדף אחורה ומבין באחת שאין לך תקווה, שאתה חסר תקנה. לרגעים האלה אתה נמשך. לעד תדפדף אחורה, לעד ינהל אותך ההרס העצמי.

רק באולם ריק למחצה ברמת ישראל ורק כששגיא אלנקוה מקריא את הטקסט הזה אתה מדמה בעיניך את המדורות הקטנות, החשמליות, ואת האוטובוסים הקטנים שמתרוצצים. ואת הדפים הישנים, המדממים.

אבל משום מה, דווקא כשהמילים הללו בוקעות מגרונו של אלנקוה בצורת שירי אמת, דווקא אז אתה חש שהתקווה בוא תבוא, במהרה בדפינו אמן.

הקהל באירוע. צילמה: נוגה נצר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven − שמונה =