סקירת ספר השירים “אפור נוצץ” \ שגיא אלנקוה (הוצאת “אפיק”, ינואר 2015), עורך: דרור בורשטיין, 102 עמ’
מאת ורד זינגר
השירים בספרו החדש, הרביעי במספר, של המשורר שגיא אלנקוה אינם נושאים שמות (למעט שיר אחד ושמו “אנוש”, שנחתם כך: “יצירי הקיא. \ יצירי הרסק המרוסק. \ יצירי פיגולים. \ יצירי צייה אדומה שותתת. אנוש” *, עמ’ 63). במקומם מופיעים תאריכים בשולי כל שיר, המסודרים בסדר כרונולוגי − מינואר 2013 עד ינואר 2014. לכאורה מדובר בעריכה צורמת, אפילו רשלנית, שעליה כתב המשורר והמבקר אילן ברקוביץ’ בעמוד הפייסבוק שלו: “זה לא שאלנקוה כותב שירה אקטואלית. כדאי היה יותר להשקיע במציאת כותרות לשירים במקום בתיארוכם” (אילן ברקוביץ’, 11.2.2015).
דבריו אלה של ברקוביץ’ גרמו לי לגלגל את המחשבה מפה לשם, ואז להרחיק עוד צעד כדי לגמוא במהרה את הספר הצנום והנפיץ הזה, שמרבית שיריו סללו את דרכם אל לבי באחת. ספק אם זה היה קורה לולא היו השירים עירומים משמות. כן, אין ספק שדבר שאין לו שם מאיים עלינו יותר מדבר הנושא כותרת. מערכת החינוך שטופה במגיפת אבחונים שפשטה עליה זה מכבר כמחלה ממארת. המורה חייבת לדעת “מה יש לילד” ולשלוח אותו לאבחון שידביק עליו תווית חסינה משמש, מפגעי הזמן ומכביסות. הרבה יותר קל לדעת מה בדיוק יש לילד מאשר להתאמץ ללכת לקראתו, הרבה יותר פשוט להבין, ורצוי מראש, מה בדיוק רוצה מאיתנו השיר מאשר לקבל אותו כמו אגרוף לפרצוף.
יתרה מזאת, שמו של שיר מעניק לו, לעתים, רובד נוסף שבלעדיו אי אפשר להבין את השיר. בשירו של מאיר אריאל, הקרוי: “שרה’לה הייתה אוהבת את זה” (ושאף אחד לא יעז לומר שאריאל לא היה משורר אלא פזמונאי) יש עננים על הדרך ורוח בעץ, עגלה על הגשר ועשב נוצץ, מגבעות ומטפחת ושד מתרוצץ − אבל אין שם שום שרה’לה. הדבר דרש ממני, בזמנו, לברר מדוע קרוי כך השיר, ולגלות כי מדובר בחברתו של אריאל מקיבוץ משמרות. שרה’לה מכותרת השיר הייתה מורה אהובה ללשון, קפדנית אך בעלת צחוק מתגלגל, שמתה ממחלה קשה וודאי הייתה אוהבת, לדעת המשורר, את השיר ואת אופן ניסוחו, ודאי הייתה גאה בו. בשיר שבעמ’ 13 מביע אלנקוה עמדה באשר לשמות, משל היה הסניגור לשיריו נטולי השם:
הקומוניקט שנשלח לעיתונות מנופף בתווית של אלנקוה. נמסר שם כי המשורר מתגורר בשנים האחרונות בחדרה, בדיור מוגן המיועד לנפגעי נפש. הנה כי כן, המשורר מקוטלג בתווית “פגוע נפש”, והנה משחרר האיש הקרוי “פגוע נפש” את שיריו מהתוויות האופציונליות שלו ומפריח אותם כציפורי כלוב אל החופש. איזו הקלה! מגיע לנו לשבור את הראש ולהבין מה מבקשים השירים האלה לומר גם בלי שידחפו לפינו הפעור את הכותרות ולקצר בכך את תהליכי העיכול. במובן הזה שיריו נטולי השמות של אלנקוה הם אכן “באי כוחה של החשיכה, נושאים את בשורתה”.
כעורכת אני מודעת − ולעתים הדבר בעוכריי − לטכניקות העריכה של ספרים שאני קוראת. במקרה זה ברור שהתערבותו של עורך הספר, דרור בורנשטיין, הייתה מינימלית והתרכזה בעיקר בחיתוך השירים − שנראה כי במקור נשקה תצורתם לפרוזה (בדומה למכתב הקרוי “מכתב” − קטע הטקסט השני והאחרון שממוסגר בשם. הוא צץ לפתע בעמודים 98-97 ומספק אתנחתה סיכומית לקראת סוף הספר ואם תרצו − סוף החיים). מעטים הם המשוררים שטכניקה כזאת מיטיבה איתם, אולי כי פשוט מעטים הם המשוררים האמיתיים. קחו לדוגמה נתח בשר משובח − גם אם תנקו ממנו את השומן וגם אם לא, גם אם תדפקו עליו חזק-חזק וגם אם לא, גם אם תשקיעו אותו בקערת מרינדה למשך עשרים וארבע שעות וגם אם תבזקו עליו בסך הכול קורט מלח גס וכמה גרגרי פלפל שחור גרוס − בכל מקרה הוא יהיה טעים.
ואלנקוה, ויסלחו לי הטבעונים, הוא נתח בשר משובח, דווקא בשל העציות שלו, הגולמיות, העקמומיות וחוסר השלמות המגדירים אותו (“אני עקום שמסרב להתיישר \ ישר בעקמומיותו, כמו משיק \ שמימי לקשת בענן”, עמ’ 10, וגם: “מוזר יתר על המידה, חסר \ הסדר, הלא ברור”, עמ’ 15). אלנקוה הוא משורר אמיתי − כלומר, מה שאני מוצאת בשיריו אינו זהה למה שאחר ימצא באותו השיר ממש ושנינו נמצא שם משהו שמתכתב עם דבר המצוי בתוכנו אנו, רגש או תובנה, והעיקר שנמצא − וזהו איננו דבר של מה בכך, למצוא היום משהו בשיר. וכך, במילים פשוטות, נבונות ומכמירות לב, מתאר אלנקוה עצמו את השירה:
המועקה היא אכן הבסיס בשיריו של אלנקוה, נמל הבית “שממנו יוצאים”: “ועתה, אני באחד \ מרגעי העצבות הללו, \ שואל את עצמי: \ החיים, החיים שלי − \ האם אינם כענף רך, \ שנתלש ונשבר באצבעות \ נמהרות?” (עמ’ 8). העצב הוא הכול והכול הוא עצב: “לעצב הכואב אין עומק, הע \ צב הכואב קל כמו נוצה, דל \ כמו מרק נטול ירק ובשר, הע \ צב הוא כמו זין עומד, כמו ש \ וק מתחת לירך, כמו פרדס \ שבור. העצב הוא כמו נקודת \ חן, שאינה מלאת חן. העצב מדמה \ עומק” (עמ’ 70). בכוחה של השירה לא רק להפסיק את המועקה, את העצב הבסיסי (וכך, בעצם, לערער את היציבות, את המשטח שעליו עומד המשורר, עד כדי טלטול רבתי) אלא לתת לדברים עומק וממד אחר. כך סוכר הוא לאו דווקא מתוק אבל מרירות וריקנות ומלאות − דווקא כן. וזהו אכן סוד כוחה של השירה.
שיריו של אלנקוה הם שירי תבונה. הם נובעים אמנם מה”אני” המיוסר ממועקה, אך הם מכוונים בדייקנות אל עבר תובנה כלשהי, הבנה או גילוי. הגילוי יכול להיות קשור למים, למילים, לכתיבה, לבדידות, לחשיכה או לאור − תובנות צלולות הנובעות דווקא מהצבע העכור שמייצרת המועקה − והוא יכול להיות קשור לדבר פשוט יותר, ארצי, הקשור לרגישות היתר של המשורר, שבעטיה, מן הסתם, הוא מתגורר בדיור מוגן (המתואר כמקום מטריד הרחוק מלהגן): “אני מנסה לשוחח, \ להתקרב, \ היכן שאני מעט בוער \ הבריות נושפות עליי, \ לכבות אותי, \ שותף שאני דופק על \ דלתו לא טורח לפתוח. \ חבר, אדם בודד שבמשך \ שנים אני חברו \ היחיד כמעט, \ סיגל לעצמו הרגל, \ לא לענות לי \ לטלפון. \ מדריך ועובדת סוציאלית אמרו לי: \ כשאתה זוכה ליחס מזלזל, \ לך ושב בחדרך” (עמ’ 32-31).
הדובר מתלונן כאן בפני דמויות סמכותיות על הזלזול שחווה ונענה כילד נענש ונזוף, בתמציתו המזוקקת של הזלזול − “לך ושב בחדרך”. ייתכן כי הדבר הנכון שיש לעשות כשנתקלים ביחס מזלזל הוא אכן להתנתק מהסיטואציה ולא לצפות מהזולת “הפוגע” לדבר (שנאמר: “ובמושב לצים לא תשב”), ודאי שלא להמשיך ולהתקשר אל אותו “חבר” שממאן לענות. אבל האירוניה הנפרשת לפנינו מבטאת את נקודת המבט הילדית הפגועה (תחילה מ”החבר” ובהמשך מ”הסמכות”) שמציבה את ההצעה הזאת (שבנסיבות מסוימות, כאמור, עשויה להיות מועילה) כמזלזלת יותר מיחס ה”חבר”, מזלזלת-משפילה עד כדי צרחה (בדומה לעונש שהטילו פעם גננות אכזריות – “לעמוד בפינה”) שהדהודה מגיע עד לב הקורא. נקודת המבט הפגועה הזאת, הצרובה ממחסור ומאי-אמון, נמשכת אל החושך מעצמה: “נכון יותר, מבחינה פיזיקלית \ לומר שהאור ממלא את החדר, \ מאשר החושך ממלא את החדר. \ אך נניח כי החושך ממלא” (עמ’ 22). הילד הפגוע לעולם יהיה כוס ריקה מאהבה: “שום סכום \ כסף אינו ממלא \ אותו. \ אהבה אינה ממלאת \ אותו. \ דבר לא ממלא אותו” (עמ’ 5). הדובר לא מחובר היטב: “הגוונים של קולו, \ נפרדים, לא אחוזים \ אלו באלו” (עמ’ 28). הוא כמו “חול, מתפורר \ לגרגרים” (עמ’ 7-6), “גרגר שעף \ ברוח” (עמ’ 49), “עצם זר ומוזר, \ מכוער, מכוער מכדי להיות \ מכוער ממש, \ נחוץ כמו גוויה, \ הכרחי כמו צואה” (עמ’ 88).
בשיר ארס פואטי עז ונוקב מתאר אלנקוה את הפחד שהוא חש לנוכח הדף הלבן. תוך כדי קריאת השיר אנו עדים לתהליך השכנוע העצמי של המשורר − הדף הריק בעצם אינו ריק, הוא אומר לעצמו, לובנו דווקא ממלא אותו. כעת, כשאין כאן יישות המבקשת הצלה (דף דל) שהיא תמונת מראה של הדובר הנעדר אהבה עצמית − שכן זאת מתנדפת ממנו, הרי דבר לא ממלא אותו − יכול הכותב להתפנות למלאכת השירה ושוב להבין שהוא-הוא הדל, הוא, שאינו מסתפק בלובן הדף, הוא מוקד “הבעיה”. או-אז מתגנבת ההבנה – ומה הוא עושה כאן עכשיו? מתיימר להשחיר, תרתי משמע, את הדף במילותיו. ואפילו יהיו שם, בשיר, ציפורים וסלעים ותולעים אדומות רוטטות, לעד יהיה העולם שם מרוסק, חסר תקנה:
חלק מהשירים מוקדשים לדמויות שונות מחייו של המשורר − לדקלה, ליזהר וגם שיר ארס פואטי המוקדש לערן הדס. מראה הספר נאה − דפים צהבהבים המחופים בשני דפים שחורים, כאילו מדובר בשירון של הלוויה. ואם בהלוויה עסקינן, אחתום בשני משפטים מתוך הקומוניקט המוגזם והמליצי לעייפה, שעל אף גודש מילותיו הכבדות, עדיין נדרשת לו הגהה אחרונה: “בסוף הספר, כמו ספח לדפים, מצורף ‘נייר טישו עם \ פרחים’. לא פרח רומנטי מיתמר ובכל זאת, פריחה”.
* כל השירים בספר מנוקדים. השירים שצוטטו הועתקו לכאן בכתיב חסר ניקוד
ראו עוד על שגיא אלנקוה:
שירים מתוך “חפץ” \ שגיא אלנקווה (הוצאת “עמדה”, 2013)
שגיא אלנקוה – “באקווריום אנטי-מים, משורר בבועות“
“חכם במרחב המטופש” – ערן הדס על שירתו האפית של שגיא אלנקוה
המטפיזיקה של שגיא אלנקוה – יובל גלעד סוקר את “חפץ”
סקירה מרתקת ואינטליגנטית על משורר מרתק ואינטליגנטי ומאתגר.
מה אפשר לבקש עוד?
תודה
תודה גם לך, שמעון, על המילים החמות. מדובר במצרך יקר שאינו שכיח במחוזותינו – ולא רק בחורף.
תודה על הסקירה. משכנעת באמירותיה. אהבתי את השירים המצוטטים. מתארים במילים של שירה “עולם של רבים” ועם זאת יחיד ומיוחד.
תודה גם לך, ארלט. זהו אכן סוד כוחה של שירה אמיתית – מצד אחד יחידה ומיוחדת בהיותה נובעת מעולמו של המשורר ומתארת אותו, ומצד אחר מבטאת את הקורא הרגיש, כל קורא רגיש – אותו ורק אותו, את עולמו ורק את עולמו.
שתי הארות,
א. תאריכי השירים. עתה משהגיע הספר לידי אני יכול לומר די בבטחה שיש בהם אמירה, לא בכל תאריך לחוד אלא באופן בו הם מתחלקים לקבוצות ומחלקים בהתאם את השירים למקבצים. במובן זה הם אף מעין תחליף קולקטיבי לשמות שירים .
ב. אמנם, הימנעות ממתן שמות/כותרות לשירים יש בה כדי לכסות טפח ולשחרר את הקורא לאפשרויות פרשניות נוספות. אך השורה הפותחת ברבים משיריו היא תמה ברורה ומכוונת. אפשר בקלות לראות בה את שם שיר. ראוי להזכיר בהקשר זה את שיטתו של המשורר המצוין פיני רבנו בספרו האחרון להימנע ממתן שמות עצמאיים לשירים ובמקום זאת הבליט והפריד את השורה הפותחת של כל שיר ככותרתו.
תודה שנייה לך, שמעון על הארותיך. אגב, השיטה שבה נקט פיני רבנו (או עורכו) ידועה זה מכבר, בעיקר מתחום הפרוזה. אודה ולא אבוש – בזמן שערכתי את “ואין יותר גבעול” (מאת בת שבע סדן, הוצאת “ידיעות ספרים”) הייתי שקועה בקריאת “המחברת האדומה” (מאת פול אוסטר, הוצאת “עם עובד”). השורה הראשונה בכל סיפור הובלטה והוגדלה, דבר שהעניק לסיפורים חן – אך לא על חשבון התבונה וההקפדה.
בו במקום נפתרה הבעיה שהתחבטתי בה באשר לרצף הטקסט שריצד על צג המחשב שלי. לאחר שהבלטתי והפרדתי כל שורה שפתחה פרק חדש ב”אין יותר גבעול” רווח לי. או אז שבתי ל”מחברת האדומה” וסיימתי את הקריאה בנשימה אחת.
ורד, תודה על התייחסות. בנוגע להשערתך “במקרה זה ברור שהתערבותו של עורך הספר […] הייתה מינימלית והתרכזה בעיקר בחיתוך השירים − שנראה כי במקור נשקה תצורתם לפרוזה”, הדבר פשוט שגוי. השירים נכתבו בשורות קצוצות במקור.
תודה על ההבהרה, דרור, ויישר כוח!