דיוקן של פרידריך הגל (יאקוב שלזינגר, 1831)

מאת אבי גולדברג

ההתערבות הבוטה של ראש ממשלת ישראל בענייני תרבות ורוח היא מהלך נוסף במורד הריאקציוני שבו נמצאת החברה הישראלית. ישראל נמצאת בריאקציה תרבותית חברתית, ויותר מאי פעם מאז הקמתה היא מתרחקת מאידיאל החברה הפתוחה והליברלית, כפי שהותווה על ידי האבות המייסדים − מהרצל ועד בן גוריון. גם מתנגדי השלטון הנוכחי − המחנה שהיה פעם המחנה הסוציאליסטי חברתי − התקרנף, וכיום הוא “מחנה ציוני” המדיר משורותיו את אוכלוסיית המדינה שאינה מדת משה.

ריאקציה חברתית דומה התרחשה באירופה עם סיומן של המלחמות הנפוליוניות. קבלת מושגי הנאורות והמהפיכה הצרפתית, מושגי השוויון וזכויות האזרח, על כידוני חיילי נפוליאון, גרמה לאשליה כי הנאורות ופרותיה יונחלו גם לאזרחי אירופה. אך משהובס נפוליון בשנת 1815, נותרו האזרחים כשחצי תאוותם בידם. עם סילוקו של נפוליון ושובו של הסדר הישן, חזרה האפלה בחסות השלטון הראקציונרי. בפרוסיה הונהג “הידוק החגורה” הריאקציוני −  בוטה כמיטב המסורת הנוקשה − והוא כלל צנזורה וחקיקת חוקים המגבילים את חופש הביטוי ואת החופש האקדמי שרק החל לפרוח  בברלין.

באותם ימים קודרים של ריאקציה, שבה השלטון הנחית את זרועו על אנשי רוח ואינטלקטואלים, נכתב אחד מהמסמכים המבישים ביותר על ידי הוגה הדעות הגדול פרידריך הגל, שאך קיבל קתדרה באוניברסיטה הצעירה של ברלין. ההקדמה לספרו “הפילוסופיה של המשפט” )בהוצאת “שלם”, בעריכת פיני איפרגן ובתרגומו של גדי גולדברג) ידועה לשמצה עד היום, בהיותה “הכשר” אינטלקטואלי לשרירות המדינה בתחום הרוח והמחשבה, ומתן הצדקה פילוסופית להתערבות זו בלשון “מה שתבוני הוא ממשי ומה שממשי הוא תבוני”.

והנה גם אצלנו − אם המדינה בחרה לסלק את ועדת השיפוט לפרס ישראל הרי זהו הממשי ולכן זוהי החלטה תבונית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − 1 =