"מדוע, בעצם, רק משוררים מעטים מסוגלים לכתוב שירה אפית בימינו? … משום שמעטים יודעים פרודיה מהי" (אורי הולנדר)
יש דבר-מה שובה-לב בשירתו של שגיא אלנקוה. זוהי שירה אפופת קסם, אך כמו קוסם נאמן, גם כשמתרכזים במהלכים שלו, קשה להבין איך זה עובד. המוטו של אורי הולנדר הוא נקודת פתיחה לסקירה קצרה שנועדה להתחקות אחר הפואטיקה של אלנקוה. הדרך לעשות כן היא לנסות לבחון מה עושה אלנקוה בדגימות קצרות משיריו, רובם חסרי שמות, ונעשה זאת בשני שלבים.
שלב ראשון:
ראשית, קל לראות שכדי שניכנס ברצינות לעולמו, אלנקוה יודע לצאת ממנו במילים, ולאפשר לנו מבט פרודי, שגרעין של אמת במרכזו.
סֶרֶט כָּחֹל/מֶסֶנְגֶ'ר-
אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר שְׁתֵּי הוֹדָעוֹת
לִשְׁתֵּי בַּחוּרוֹת(עמ' 7)
הולנדר מדבר על חשיבות ההגחכה העצמית, ואלנקוה מקטין את עצמו בצורה אבסורדית:
אֲנִי חוֹלֵם אֶת עַצְמִי
כַּפִּית
בְּתוֹךְ סֵפֶל עֲנָק(עמ' 5)
ההנמכה ההולנדרית היא רק כלי אחד שמשמש את אלנקוה. אפשר לצאת גם ברצינות מן הגוף, כדי לצפות ממרחק בו ובעולם:
הַשִּׁירָה נִכְתֶּבֶת עַל
הַקְּרוּם
שֶׁמְּבוֹדֵד אָדָם
מֵעוֹלָם
הן הולנדר והן אלנקוה מציבים את עצמם במרחב מטופש, מפני שהחיים עצמם הם מרחב מטופש.
לִכְתֹּב שִׁירָה –
לְמַמֵּשׁ אֶת הַפּוֹטֶנְצְיָאל
שֶׁבַּאֲכִילַת חוֹל
בְּלִי לֶאֱכֹל חוֹל
מַמָּשׁ(עמ' 7)
וזוהי הנקודה בה נגלה לעינינו יתרונו של אלנקוה על הולנדר. הולנדר משתמש בפרודיה כדי לנסות לנסח "שירה אפית", אולי מנופחת, בעוד שאלנקוה מרוקן את הבלון, דוקר אותו בסיכה. אלנקוה הוא חכם במרחב המטופש, הוא אינו אוכל את החול ממש. הולנדר חושב שבאמצעות חוכמה הוא ימלט מן המרחב המטופש, אבל אלנקוה מבין שהימלטות אינה אפשרית, וזהו הקסם שבשיריו.
כשמדען טילים בונה טילים אנשים מתרשמים ממנו ואומרים "הוא גאון, הוא מוכשר, אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה". זוהי התרשמות שכלית, של קהל שחוזה בחכם במרחב המחוכם. אצל אלנקוה, מי שמתפלש בחול בלי לאכול אותו, אנו נתקלים בחוכמה מסוג אחר, חוכמה שנגזרת מתוך השהות במרחב המטופש, ומתוך התנגדות לו, מפני שאלנקוה מסרב לאכול את החול. אלנקוה הוא חכם במרחב המטופש, כאמור, ולכן התגובה אינה התרשמות שכלית אלא התרגשות. התגלות רגעי החכמה ברצף המטופש היא הדלק שממיר חכמה להתרגשות.
כשנשאל המלחין ג'ון קייג', בעת שכבר היה עטור גביעים ומוכר כגאון, מה הייתה היצירה הקשה ביותר עבורו לכתיבה, הוא השיב ללא היסוס כי זו היצירה 33'4 שבה המבצעים על הבמה אינם מנגנים כלל. הוא טען כי החלק הקשה בכתיבה היה להפנים שדווקא ההברקה הזו, בצבוץ החוכמה באוקיינוס של טיפשות, היא החוכמה האמיתית. אלנקוה כמו רומז לאותו רעיון של חוכמה:
הַחַיִּים כְּמוֹ גָּבִיעַ
גָּדוֹל בַּאֲרוֹן זְכוּכִיתאֲנִי מְלַקֵּק אֶת הַמָּסָךְ
(עמ' 11)
וכדי שנפנים ביתר שאת, הוא מפרט על הזכוכית בשורות יפהפיות בשיר אחר:
הַכּוֹכָב הוּא
גּוּשׁ מוּצָק
שֶׁבּוֹ גְּדֵלוֹת
זְכוּכִיּוֹת.
הַזְּכוּכִיּוֹת
הֵן דְּפָנוֹת.
הַגּוּשׁ הַמּוּצָק
גַּם הוּא אֵינוֹ
אֶלָּא דְּפָנוֹת.(עמ' 16)
שלב שני:
כבר בדוגמאות שהובאו לעיל, קל לראות שאלנקוה עוסק בגבולות, דרך הקרום והדפנות. זהו חיפוש של המקום בו נפרדת החוכמה מן הטיפשות, בו נפרד העולם מן האדם. אחד השירים מתחיל בשורות שמצביעות על כך שהאדם הוא חלק ביולוגי בלתי-נפרד מן העולם בצורה קוביסטית משהו:
אֲנִי עָשׂוּי פִּיּוֹת וְיַשְׁבָנִים
עָשׂוּי בָּתֵּי שֶׁחִי
וּמִרְוְחֵי אֶצְבָּעוֹת
אך אותו שיר מסתיים בקוביה רובוטית:
בַּכֹּל יֵשׁ קוֹל פִּכְפּוּךְ מַיִם שֶׁאֵינוֹ
נִשְׁמָע
מִין קֻפְסָה גְּדוֹלָה
שֶׁיֵּשׁ לָהּ פֶּה
אָזְנַיִם
עֵינַיִם(עמ' 20)
זוהי גישה דואלית, ראייה מפוכחת של הדברים מתוך עולם השכל, אחרי עיבוד ראשוני דרך עולם הרגש. וכאמור, הבנייה כאן היא שיטתית: הרגש מפלס את הדרך לעולם השכלי ליצור התרגשות דרך ההברקה הפתאומית. ואולי השיר היפה בספר הוא זה שמכנס אל תוכו את ההתפלשות בחול יחד עם התפיסה הדואלית הזו:
לַחְפֹּר בְּקַרְדֹּם
אֶת הַבַּיִת
לְחַפֵּשׂ בּוֹ בַּיִת
אַחֵר
חָדָשׁ(עמ' 24)
תפיסת החלל הרפלקסיבית של אלנקוה נמצאת במקומות רבים בספר, למשל:
אֲנִי בְּתוֹךְ מִזְוָדָה,
וּכְשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מִמֶּנָּה
אֲנִי יוֹצֵא אֶל תּוֹכָהּ.(עמ' 41)
או:
בְּתוֹךְ הַחֶדֶר
חֶדֶר
חֲלָלוֹ
מִתְמַלֵּא(עמ' 40)
עולמו של אלנקוה הוא מעין טבעת מוביוס שבה שיטוט על גבי הפנים מוביל החוצה, אבל גם השיטוט בחוץ מוביל פנימה. לצד הקסם ניכרת כאן, אמנם בעדינות מיומנת, אווירת חרדה, מן הרגע שבו הלולאה מתכנסת אל תוך עצמה, המקום שבו הרגש והשכל נפגשים אך מתנגשים, מקום אובדן השליטה, שבו החוץ והפנים אינם ברורים יותר. והנקודה הזו היא החדר הסגור, ועוד יותר מכך המזוודה שלא ניתן לצאת מתוכה.
זהו רגע של הברקה, שהעולם מסוגל לתרגמו לגילוי, "אנחנו לעולם לא באמת בחוץ". אולם הגילוי הזה פועל נגדנו, בכך שהוא גורם לנו לאבד כיוון, לאבד שליטה, להיכנס ללולאה אינסופית. ודווקא מתוך האכזריות הזו, שלא מתוך לשמה, שירתו של אלנקוה הופכת אפית. בעולם דיגיטלי, שמיצה את המודרניזם האבסולוטי, ומאס בפוליטיקת הנרטיבים הפוסטמודרנית, זהו האפוס החדש – מסע נרטיבי שנע בתוך הזהות, מחוץ לה ושוב בתוכה, כפרודיה וכהתגלמות. מדוע, בעצם, רק משוררים מעטים מסוגלים לכתוב שירה אפית בימינו? משום שמעטים יודעים פרודיה מהי.
לְאֶלְנְקַוֶּה יַשְׁבָן עָגֹל וְגָדוֹל,
אֶפְשָׁר הָיָה בִּמְקוֹם שָׁמַיִם
לַעֲשׂוֹת אֶת הַיַּשְׁבָן שֶׁל אֶלְנְקַוֶּה.
בִּמְקוֹם גֶּשֶׁם,
צוֹאָה רְטֻבָּה שֶׁל אֶלְנְקַוֶּה.
כָּכָה אֶלְנְקַוֶּה הָיָה מְאֻשָּׁר,
לַמְרוֹת שֶׁאֲחֵרִים פָּחוֹת.
עַכְשָׁו אֲחֵרִים מְאֻשָּׁרִים יוֹתֵר,
וְאֶלְנְקַוֶּה פָּחוֹת.(עמ' 83)
שגיא אלנקוה הוא יליד 1977 ומתגורר בחדרה. למד מתמטיקה ומדעי המחשב בטכניון ובאוניברסיטה הפתוחה. ספרו הראשון "קונכיה" (ירון גולן, 2009) זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרו השני, "פינה: יומן שירה" יצא בהוצאת עיתון 77 בשנת 2011. "חפץ", בהוצאת עמדה, 2013, הוא ספרו השלישי.
שירים מתוך "חפץ" ביקום תרבות ושירים קודמים ביקום תרבות.
אלנקוה בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
ערן הדס הוא יליד 1976 ותושב תל אביב. תכניתן, אמן רשת ומרצה בתחום תרבות הרשת, חבר "גרילה תרבות" וקבוצת הנטארט "בנות טיורינג". עתה יצא בדפוס הוצאת מעין (2013) ספרו "מקש הרווח", המאחד את הספר החדש האפונימי עם ארבעת ספריו הקודמים, שהופיעו כספרי רשת תחת שמו ותחת שם העט צאלה כץ.
רשימה מרתקת על שירים מאתגרים.
איפה אמר או כתב אורי הולנדר את הערתו המשמשת כמוטו לרשימה ? האם במאמר בעיתון "הארץ " או אולי בסדנה או בהרצאה ?
אני הייתי שמח לדעת,גם מאחר שאם אין זה מצויין לעולם אינך יכול לדעת האם האיש שלו הדברים מיוחסים אכן אמר או כתב אותם. ואולי זוהי המצאה של כותב המאמר שמתוך צניעות או מסיבות פולמוסאיות העדיף לייחס את הדברים לאדם אחר שהוא יודע שלא יכחיש שום דבר המיוחס לו בענייני ביקורת שירה ?
אני נזכר בעניין זה באימרה המפורסמת של סופרת הבלשים אגתה כריסטי שהייתה נשואה לארכיאולוג צעיר ממנה בכמה שנים טובות ,והיה בעלה השני ( בעלה הראשון נטש אותה עבור אישה צעירה יותר ):"
"היתרון של להיות נשואה לארכיאולוג הוא שככל שאת מזדקנת ונעשית יותר עתיקה ,כך הוא מגלה בך עניין גובר והולך ".
אגתה כריסטי הקדישה את כל חייה להכחשה שאי פעם השמיעה את המשפט הזה שנכנס ללקסיקונים ,והסבירה שהוא הומצא בידי עיתונאי שראיין אותה וייחס אותו לה.
רשימה מעניינת – אכן אלנקווה משתמש בשכל בשביל לרגש, ומצליח ליצור יופי מהדהד בחלק מהשירים, יופי של חקירה פילוסופית מטאפיזית בשירת דימויים מושפעת מעמיחי.
ושתי רשימות מקיפות שלי – על ספרו של אלנקווה ועל ספרו של הדס – בשבועות הקרובים, כאן. יש שירה ישראלית טובה.
לגבי אמירתו של הולנדר ורשימתו על כתיבה אפית – אני יכול להזדהות עם העידוד של כתיבה בז'אנר הנשכח אבל הדוגמאות שהובאו אצלו הן בעייתיות ביותר כדוגמאות לאפוס – קראתי שתיים מתוכן. האפוס ההומרי כולל התרחשויות ועלילות גיבורים – הדוגמאות השיריות שהובאו הינן יותר ליריקה מצטרפת לשיר ארוך יותר מאשר אפוס. הסיבה שלא כותבים כיום אפוסים היא שהריכוז קצר והזמן מלא הסחות דעת, וגם שפשוט אנשים לא קוראים אפוסים כי לא קוראים כמעט כלום.
אני חושב שהאימרה המיוחסת בידי הדס לאורי הולנדר היא שגויה.
יש היום אפוסים אם גם לא דווקא בשירה שהיא כיום ז'אנר קצר יריעה. הם קיימים עדיין בספרות הפנטזיה ששם יש סדרות עם כרכים בני מאות עמודים כל אחד לדוגמה הסדרה הידועה של ג'ורג' ר.ר. מרטין שהוסרטה לטלוויב "משחק הכס". סדרה זאת ואחרות עונות על כל הגדרה ידועה של אפוס.
פה ושם יש משוררים שעוסקים במשהו שניתן להגדירו כמתקרב לאפוס, גיורא לשם עסק בכך במחזור השירה האפית שלו על תולדות וינה "הנה ימים באים ". ואני מזהה בעמוס אדלהייט כמישהו שיש לו נטייה לכתוב בז'אנר האפי כפי שמראים מחזורי השירים שלו מתקופת ההתישבות.
אבל בשירה רק מעטים עוסקים בכך זה נכון. וזה לא כל כך קשור למחסור ביצר פרודי כמו בגלל חוסר חשק לשבת לחקור ולדמיין תקופות אחרות.
אפשר גם להגיד שנוצרה חלוקה בין הפרוזה שהלאימה את האפוס (שהרי במקור המסורת שלו היתה אוראלית, והכוונה לא למין אלא להקראה של שיר) לבין השירה שנותרה עם הלירי. אבל הפרוזה לא ממש ממלאת את תפקידה האפי, לפחות לטעמי, בימינו. לא חושב שהאמירה שמייחס הדס להולנדר שגויה – כלומר הוא כתב את זה ברשימתו על משוררי האפוס הישראלים, אבל הפארודיה לא ניכרת באף אחת מהדוגמאות שהביא, ובכך סתר עצמו. זה מסוג האמירות החכמות כביכול והתרבותיות כביכול שהוא נוהג להנפיק.
אצל אהרון שבתאי בספרים המוקדמים יש איזה אפיות מסוימת מתוך זיקה ליוונים, גם אצל חלק מכתבי ישראל פנקס. אבל כמובן שאי אפשר לכתוב כיום אפוס הומרי, רק אפוס מעודכן.
הבעיה עם הולנדר כמבקר היא שהוא נוטה להכליל בטירוף כמו באימרה המיוחסת לו שלמעלה היא אם היא אכן פרי עיטו.רובם חסרי חוש פארודי,או רובם כאלה ( משהו אחר ) ,רובם רובם רובם.
יש משהו לא רציני בהכללות האלו.
מסכים איתך, אלי. זאת תרבותיות יהירה – הקוראים הבורים יכולים לחשוב – הו, איזה היקף מחשבה יש למבקר –
שולט באפוס, בפארודיה, אבל אכן: אף אחת מהדוגמאות שהובאו אין בהן גרם פארודיה, גם לא אצל אפרת מישורי על שבתאי. דווקא שתי רשימותיו האחרונות לפחות ניסו להגיד משהו קונקרטי על השירה בימינו, בדרך כלל הוא פשוט מהגג איזה קובלנה על העדרן של מסות בתרבות העברית העכשווית, בשעה שהגיליון שהוציא בחסות פסטיבל המשוררים מכיל איזה כאילו מסות ברמה ילדותית לחלוטין, בשעה שבכתב העת "עמדה" למשל, או ב"עכשיו" או ב"דחק" – המסה עדיין חיה וקיימת.
זאת הבעיה ב"תרבותיות" – גם של בורשטיין שתקפתי כאן, היקף הקריאה לא עובר שימוש נכון ועובר עיבוד מחשבתי לכדי אמירה קונקרטית ברורה – אלא פשוט התהדרות באילנות גבוהים של גודלי האמנות. הולנדר היה צריך לדבוק בכתיבה על מוסיקה, אם בכלל. אבל הוא סוס טרויאני של ציפר – ציפר משתמש בו כדי לעצבן את הקהילה הספרותית הקטנה שלנו. זה הכול. פיון של ציפר.
נראה לי ששבתאי בפואמה שלו על בגין ,אכן היה אפי ,אבל לא היייתה שם שום פרודיה בניגוד למה שאולי שבתאי טען לימים בעת שהיה שמאלני למיהדרין על פי הדרישות הקשוחות ביותר של אישתו טניה רינהרט כדי להצדיק את "חטא הנעורים" שלו .
אפשר להניח שהולנדר אולי שמע את ההצטדקויות המאוחרות האלו של שבתאי והאמין להבלים האלו. וזה בסיס לכל התזה הזאת שלו על הפרודיה.
ביקורת יפה. אהבתי גם את זה שהעורך הראשי מעיר בטוקבק באופן פרוזודי.
התארחתי אצל משפחה אמידה ברמאללה לאיפטר. הילדים, החמודים מוחמד וזינה, כל הזמן שיחקו עם האייפד משחק שצריך להכות על ביצה וקראו לא אפי.
מאמרו של ערן הדס מעניין. אך כנראה שאורי הולנדר "מביא רייטינג" (ראה 60 תגובות למאמר: "האם אנחנו זקוקים לאליטות"https://www.yekum.org/2013/07/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%95%d7%aa/
) אחרת אין להבין איך שמו מופיע 8 פעמים בחלקו הראשון של המאמר העוסק בספרו של משורר אחר – שגיא אלנקוה שמו. האם הולנדר הוא פוקו החדש או אולי דרידה או אולי בכלל לאקאן, שמאמרים כה רבים, בנושאים כה מגוונים, משאילים אותם לצרכיהם, בצדק או לרוב שלא בצדק?
התייחסות קצרה לדבריו בהקשר הפרודי הייתה בהחלט מוצדקת. אבל דווקא ההתייחסות: "הולנדר משתמש בפרודיה כדי לנסות לנסח "שירה אפית", אולי מנופחת, בעוד שאלנקוה מרוקן את הבלון", לא נראית לי תואמת את כוונת הולנדר. גם הוא, לעניות דעתי, מרוקן את בלון השירה האפית שאין בה פרודיה. למעשה, הוא מביע בדבריו דעה שאין עליה כמעט חולק, שכתיבה אפית קלאסית בימינו אלה, היא אנאכרוניסטית. ואם בכלל, היא יכולה להיכתב רק בנימה אירונית, פרודית, או מתוך ציטוט מודע (אך עם פיתול או היפוך) וכו' וכו'. ולמעשה אין הוא מחדש כלל, ואמירתו נכונה לא רק בשירה אלא בכל ענפי האמנות בכלל. כמו שצייר שיצייר כמו ורמיר או ברויגל למשל, יהיה אנאכרוניסטי וכו' וכו'
אגב, רק בסיום המאמר עם קריאת השיר "לאלנקוה ישבן עגול וגדול…אלנקוה…אלנקוה…", הבנתי מנין שאב ערן את ההשראה ל"הולנדר…. הולנדר….."
כל התפיסה הזאת שלך ושל הולנדר שהאפוס הוא אנכרוניסטי ושהכל נכתב בציטוט מודע לעצמו ,היא משהו שדי אבד עליו הכלח עוד בראשית המאה הנוכחית.
הסדרות המצליחות ביותר בטלוויזיה כיום הן סדרות אפיות במובהק, "הטיודורים " "משחקי הכס " וכו' וכו'. לי נראה שהמפיקים היגיעו למסקנה שנקעה נפשו של הקהל מהתזות האנכרוניסטיות האלו של "הציטוט האירוני המודע לעצמו " והוא רוצה פשוט סיפור אפי טוב.
אכן הקהל של הטלוויזיה רוצה סיפור אפי טוב.
במקרה הטוב
קהל הטלוויזה במקרה הפחות טוב רוצה סדרות ריאליטי.
כמה שאלות רטוריות למדי:
האם קהל הטלוויזיה הוא קהל השירה?
וממתי קהל זה התעניין ב"ציטוט האירוני המודע לעצמו"?
האם אלי אשד מומחה ל"רצון" של הקהל?
ונניח לרגע ש"קהל" קוראי השירה רוצה שירה אפית – משמע שהמשורר צריך להתאים את עצמו לרצונו של הקהל?
נענה על כך בשאלה אחרת :האם המשורר צריך להתאים את עצמו לרצון המבקרים ?
האם זה שכמה מבקרים חושבים שהאפוסים צריכים להיכתב היום רק כ"ציטוט אירוני מודע לעצמו " זה אומר שהמשורר צריך לכתוב אותם רק בדרך זאת?
לטעמי משורר אינו צריך להתאים עצמו לרצון של אף גורם, אלא ל"עצמו", ויהיה המחיר אשר יהיה. ואני סבור אם כי איני יכול לדעת צפונות לב, כי זה המקרה של שגיא. להבנתי ולשמחתי הוא אינו כותב על פי המצופה ממנו. המילה "צריך" היא המפריעה לי, גם כשאני מודע כי חלק מהמשוררים המודעים לדרך כתיבתם מתכננים (מתכנתים?) מראש את התבנית והתוכן.
סקירה מאלפת על ספר מאלף.
תודה.
לאלי – אכן, יצירת האמנות החשובה ביותר בעשורים האחרונים היתה אפית במובהק – "הסופרנוס", שאיננה נופלת, לטעמי, מטולסטוי. יש עוד סדרות טובות, אישית אני מאוד מעריך גם את "שובר שורות", מדהימה. יש גם קולנוע טוב. במידה רבה הפרוזה הפכה ללא רלוונטית כי הגיעה למבוי סתום, אחרי המודרניזם, וכי הקולנוע נוח יותר ואפילו טוב יותר בתיעוד סיפורים – ואנשים צריכים סיפורים. אז חזרה לאפוס מעודכן בתפאורה מודרנית עירונית יכולה להיות רעיון טוב לסופרים. ספרות נותרה עם רדיפת הכבוד, והקהל עזב. כמובן שחלק מהבעיה היא הקלות בה המסכים קולטים את תשומת הלב, אבל חלקה נעוץ בספרות עצמה.
כמובן שלסופרים מעמיקים כמו נניח זבאלד או תומס ברנהארד תמיד יהיה מקום, אבל סתם סיפורים כתובים רע, שהם מרבית הפרוזה של ימינו – זה מיותר. מהבחינה הזאת – לשירה אין תחרות של ממש עם המסכים – כי ליריקה היא נחלתה הבלעדית, פרט לקולנוע פיוטי, ויש כזה. ואם הגעתי לקולנוע פיוטי – אז לדעתי דווקא בקולנוע נכתבת כיום השירה הטובה ביותר בעולם, בהשפעת טרקובסקי הגדול: נורי בייג'ין ציילאן התורכי, אפיטאפונג ויראסית'אקול התאלינדי, קרלוס רייגדאס המקסיקני, בלה טאר ההונגרי – כולם משוררי קולנוע אדירים. ויש גם את האיראנים כמובן.
ואם לחזור לנושא רשימה יפה זאת – אכן, אפשר בדוחק לתאר את מסע הדובר ב"חפץ" כמסע אפי תודעתי של מי שחי בחדרו ובהתבונניות המטאפיזיות שלו, אבל זאת בעיקר שירה לירית (גם אם בהשפעת האובייקטיביזם של שבתאי) והיסוד הפארודי בה קיים, אבל לטעמי איננו המרכזי – מה שמרכזי אראה ברשימה שלי על הספר.