המומלצים של אריק גלסנר

1. אליס מונרו, “חיים יקרים” (“מחברות לספרות”. מאנגלית: אורטל אריכא)- סיפורים קצרים, ובהם כמה אוטוביוגרפיים במוצהר ועזים במיוחד, של אמנית הסיפור הקצר הגדולה שזכתה בנובל השנה.

2. אידית וורטון, “בית השמחה” (“כתר”, מאנגלית: עידית שורר)- טרגדיה עזה; רומן המגולל את סיפורה של “גולד דיגרית” ניו יורקית בתחילת המאה העשרים, שאנינותה ומודעותה העצמית פוגמות בהגשמת שאיפותיה החומרניות.

3. דיוויד פוסטר וואלאס, “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים” (“ספריית פועלים”, מאנגלית: אלינוער ברגר)- דיוויד פוסטר וואלאס הוא חיה נדירה בתחום התרבות הרוקוקאית-קישוטית שלנו. הוא סופר-אינטלקטואל – לא רק רוצה “לספר סיפור”, אלא להעיר דבר מה עקרוני על התקופה בה אנו חיים – והקובץ הזה מדגים זאת.

4. ניקולאי גוגול, “נפשות מתות” (“הספרייה החדשה”, מרוסית: רנה ליטוין)- גאונות קומית-סאטירית אדירה. גוגול קורע מצחוק ואחת מסגולותיו המרכזיות ב”נפשות מתות” היא העמדת דמות “מספר כל יודע” אקסצנטרית ומטורפת אף יותר מהדמויות עליהן הוא מספר.

5. איבן גונצ’ארוב, “אובלומוב” (“מחברות לספרות”, מרוסית: דינה מרקון)- יצירת מופת רוסית מ-1859, שהדיון האנתרופולוגי המעמיק שלה על מקומה של העבודה בפרט והאקטיביות בכלל בהגדרת הקיום האנושי רלוונטי היום לא פחות משהיה לפני מאה וחמישים שנה.

6. יצחק לאור, “עם, מאכל מלכים” (“ידיעות ספרים”).- אחת היצירות המהותיות הבודדות שראו אור בישראל בעשרים השנה האחרונות.

המומלצים של ניסים כ”ץ

7. דיוויד פוסטר וואלאס, “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים” (“ספריית פועלים”, מאנגלית: אלינוער ברגר)- בהמשך לספר הקודם שתורגם לעברית “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”, וואלאס הגאון לא מפסיק להפתיע ביכולת הווירטואוזית שלו לפרק מבנים פרוזאיים וליצור סיפורים שנונים, מצחיקים וטראגיים כאחד ועל הדרך להיות ביקורתי כלפי האדם והתרבות.

8. ניקולאי גוגול, “נפשות מתות” (“הספרייה החדשה”, מרוסית: רנה ליטוין)- קלאסיקה זו מתורגמת לראשונה לעברית עם החלק השני של הסיפור. הרומן הגאוני, המצחיק והיפה הזה הוא סאטירה אוניברסאלית משעשעת ואף אבסורדית על טבעו של האדם, על ההבלויות של היצרים שלו, על העמדות הפנים והריקנות של המצב האנושי.

9. ג’פרי צוסר, “סיפורי קנטרברי” ( “אחוזת בית ספרים”, מאנגלית: מאיר ויזלטיר”) – יצירה זו נחשבת לאחת מהקלאסיקות הגדולות של הספרות העולמית. זוהי יצירה מדהימה של סיפורים שובבים אודות זימה, בגידות ותככים בתקופה היסטורית שבה נאסר להעלות על הכתב סיפורים שאינם דתיים. אנו מתוודעים בסיפורים לגלריה של דמויות מגוחכות ואף מוקצנות שמעניק לספר את ההבלות שבקרנבל האנושי.

10. איבן גונצ’ארוב, “אובלומוב” (“מחברות לספרות”, מרוסית: דינה מרקון) – ספר בעל משמעות קיומית פילוסופית החורגת מהזמן והמקום שהוא נכתב. מרבית המבקרים כתבו על המשתנים ההיסטוריים- פוליטיים של הספר אך לגבי דידי זהו ספר השייך למסורת האבסורדית המדברת על ההבל וחוסר המשמעות של חיי האדם.

11. קתרין בו, “מאחורי היפים לנצח” (“ידיעות ספרים”, מאנגלית: עידית שורר) – ספר מצמרר ומרגש הדן בהשפעות וההשלכות של הגלובליזציה דרך שכונת עוני במומבאי וחוסר הצדק המשווע בהודו העכשווית. הספר כתוב בצורה ראליסטית קיצונית, כמעט תיעודית, המעניק לספר מימד של נוכחות כואבת משל היה הספר מצלמת תיעוד ולא פרוזה כתובה.

12. יוסי סוכרי, “בנגזי- ברגן- בלזן” (עם עובד, עורך: חנן אלשטיין)- יש הרבה הישגים לספר הזה אך ההישג הגדול ביותר הוא היכולת של הספר לגעת באוניברסאליות ובהומיניזם- הספר נע בין יבשות וארצות (לוב, מדבר סהרה, איטליה, גרמניה) ולשונות (ערבית- יהודית- לובית, עברית, גרמנית, איטלקית, אנגלית) בצורה מרשימה ואף מקורית. הקפיצות הללו מעניקות לספר מימד אוניברסאלי של מקום וזמן ומימד אוניברסאלי של השואה ובכך הטקסט עצמו הופך לטקסט רב תרבותי החוצה לאומים, עמים ועדות ומתרכז ב”מה זה להיות אדם?” בתנאים של תת אדם.

3 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven − שש =