הדבר הקשה ביותר למבקר ספרות הוא תהליך ההבנה שזוחלת לאיטה לאורך הקריאה של ספר שלמעשה אתה מקנא למושא הביקורת שלך. ידועה האמרה המפורסמת של סמואל בקט- "לעזאזל עם אלו שכתבו את הרעיונות שלנו לפנינו", ואכן לספר "בנגזי-ברגן- בלזן" יש כל כך הרבה הישגים שקשה שלא לבטא קנאה בריאה למי שכתב אותו.
ההישג הגדול ביותר של הספר הוא בבחירת הנושא. הספר מגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה ומתאר את קורותיה של משפחת חג'ג' היהודית שנעקרת מבנגאזי, עיר מולדתה, ומגיעה אחרי התנסויות קשות מנשוא למחנה הריכוז ברגן-בלזן שם הם צפויים להיכלא ולמות כשאר אחיהם היהודים בשואה. הבחירה בנושא כה טעון כמו השואה והתווית נרטיב שואה של יהודים מזרחים מארצות ערב מעוררת השתאות, משום שהיא מצריכה אומץ בכך שהספר מערער את הצימוד האוטומאטי בין שואה לאירופיות ומפרק, בצורה אלגנטית ועדינה, את הניכוס הברוטאלי של תרבות אשכנז את הזוועות שעבר העם היהודי בשואה ובמלחמת העולם השנייה. במובן הזה, הספר נדיר בשמי הספרות הישראלית, ואף הגלובלית, משום שקרוב לוודאי לא נכתב על נושא זה (למעט אולי ספריה של נאוה סמל). מעבר לכך, הספר נזהר מאוד שלא ליפול לסיפור קלישאתי אודות השואה במובן הדרמטי, המזעזע והקשה לעיכול. הוא נאמן למסורת שאומרת שניתן לכתוב דברים קשים גם כאשר אומרים ומתארים את הדברים בצורה מינורית ומדויקת, כי בסופו של דבר, הזוועה מדברת את עצמה ולא צריך לדברר אותה. הריחוק הספרותי חשוב כשמספרים דברים קשים. הוא נחוץ וכאן הספר עושה זאת בצורה מרשימה.
בנוסף, ובדומה לספרים אחרים של סוכרי (למשל ב"אמיליה ומלח הארץ") שבהם הוא מתרכז בדמויות שוברות מיתוסים, הבחירה כאן באישה- מזרחית- משכילה- צעירה לדמות המרכזית של הספר היא בחירה אמיצה, משום שבימים כתיקונם היא רחוקה מרחק שנות אור מהדמות הדומיננטית התרבותית הישראלית האירופו-צנטרית (שמעריצה את "הלובן") הן מבחינה מגדרית והן מבחינה עדתית. הבחירה כאן עובדת יפה ומצליחה להחזיק את הסיפור. סילבנה, גיבורת הספר, היא אישה עצמאית וסמכותית שמגלה את תעצומות נפשה לאורך הספר ולא מוותרת על האקזיסטנציאליזם שלה, למרות התופת, כמו בציווי ויקטור פראנקליני הבא לידי ביטוי בספרו "האדם מחפש משמעות". אבל, חשוב לציין, שהגיבורה היא גם רגישה ורומנטית מאוד. היא מאוהבת בחייל הארץ- ישראלי שהיה לה פלירט איתו ועליו היא חולמת וזה מה שמחזיק אותה ברגעים הקשים (במאמר מוסגר ובפרשנות מרחיקת לכת יש גם בספר רימוז לנטייה מינית לסבית של ההתאהבות של סילבנה בחברתה רבקה האשכנזית). אולי יש כאן רמז של הסופר שנישואי תערובת הם הפתרון היעיל והטוב ביותר להורדת המתח הבין עדתי.
ההישג הלא פחות חשוב של הספר הוא בקפיצות שלו הן במרחב והן בלשון. הספר נע בין יבשות וארצות (לוב, מדבר סהרה, איטליה, גרמניה) ולשונות (ערבית- יהודית- לובית, עברית, גרמנית, איטלקית, אנגלית) בצורה מרשימה ואף מקורית. הקפיצות הללו מעניקות לספר מימד אוניברסאלי של מקום וזמן ומימד אוניברסאלי של השואה ובכך הטקסט עצמו הופך לטקסט רב תרבותי החוצה לאומים, עמים ועדות ומתרכז ב"מה זה להיות אדם?" בתנאים של תת אדם. במובן הזה סוכרי מגשים את הצו ההומניסטי האמיתי (הקאנטיאני- רוסואני) שנועד לחלץ את האדם מהתופת המסרסת של התרבות והראייה שהאדם הוא אדם באשר הוא אדם. וזהו הישג כביר של הספר שלדידי הוא הטוב והחשוב ביותר שנכתב בשפה העברית בשנה החולפת.
"בנגזי- ברגן- בלזן" מאת יוסי סוכרי. עורך : חנן אלשטיין, 304 עמודים. הוצאת עם עובד.
איזו רשימה נפלאה, ניסים היקר. כל הכבוד לך על כתיבתה. יישר כוח. כתוב עוד על ספרים. אתה עושה את זה מעולה!
הסבירו כה"ז שהשואה יכלה לפקוד את המזרחיים באותה מידה, ורק במזל גדול בגלל תבוסתם במלחמה, הנאצים לא הצליחו לממש את התכנון שלהם לרצוח את כול יהודי העולם – הם ספרו אותם בכול הארצות, נדמה לי שהסיכום שלהם עלה ל 11 מיליון יהודים כולל המזרחיים ללא הבדל, שהם תכננו לרצוח. הסבירו את זה כול הזמן, לימדו את זה בבית ספר, והמבקרת באה עם: "האשכנזים ניכסו את השואה בברוטליות". לא יאומן. אגב, היה עדיף למצוא שבחים ספרותיים בספר אם יש כאלה, ולא את ראשוניותו מבחינת הנושא. אבל אולי בניגוב המרד המופרך והלא רלוונטי, נראה שחלק מהאנשים מסכימים סו"ס שאנו עם אחד לטוב ולרע.
סליחה, מדובר במבקר.