IMG_0466

תמונה מהפגנת מחאה חברתית ,ספטמבר 2011.

 העני חדש – הוא גם משהו להיות

אייל ייש

.ואז כאשר ניסה לעלות בדוחק הכללי מן המפלס התחתון העגול בכיכר שבמרכזה מזרקה מצועצעת ששלח בשעתו ראש העירייה הצרפתי לראש העיר הירושלמי החרדי הקודם, חש במעין סחרחורת קלה אחר שכבר טיפס עוד שתי מדרגות ברחבה ואפילו חשב לעלות על גדר מתכת דקה כדי להיטיב את נקודת התצפית לעבר ההמון שגדש את הרחוב כמאיים לכבוש בכל רגע – לא רק את המאהל שכבר התרחב לכלל דירה משפחתית קטנה לזכר החייל החטוף, אלא גם את הבוטקה ובה השומרים על מעונו הרשמי של ראש הממשלה. אובדן שיווי המשקל הפתאומי נבע מן הצירוף של העמידה הרופפת, בליווי קולות המים המפכפכים במזרקה ודוחק ההמון, אך גם מהתחושה שהוא אינו יודע מה מעמדו המדויק כאן. האם הוא בגדר תומך-משתתף, או משקיף בלבד על הפגנת המחאה כנגד יוקר המחייה וקשיי הדיור ומצוקות נלוות אחרות ואם התשובה השנייה היא הנכונה, האם הוא בגדר אזרח עובר אורח סתמי מתבונן, או כפי שהעדיף לחשוב בהונאה עצמית מסוימת, כתב צבע מיוחד ומשוטט, בעל טור, או כפי שקראו לזה פעם במערכת ‘בעל באסטה’ ייחודית שנקלע לכאן כחלק ממשימה עיתונאית נחשבת. 

השנייה, הוא כתב  לעצמו, שהרי לפני שהגיע לכיכר כבר הספיק לשלוח מייל לאחת המערכות של עיתון מתקדם בעל עמדות נאורות ותומכות מחאה חברתית ועורך מדור הדעות השיב לו קצרות ויבשות; תכתוב, נראה. ובתשובה לשאלה מהוססת בדבר שכר הסופרים, נאמר לו בקוצר רוח ניכר; איננו נוהגים לשלם, אבל קודם תכתוב, נראה אם בכלל נרצה לפרסם.  מקדמי לוביסטים, חשב לעצמו ורטן לאחר טריקת השפופרת, כך הם מעודדים עיתונות של שתדלנות מקצועית.

הוא מנסה להתעורר

עתה היה מתאמץ להיטיב את עמידתו, ניצב על קצות אצבעותיו, מוסיף לנקודת התצפית את גובה עוג מלך הבשן שלו ואת שיערו הקצר הסומר, מחורר באישוניו את זגוגיות משקפיו העבות, שחידדו את מראיתו הציפורית. ההמון זעק ‘לחם עבודה’ וכן ‘מדינת רווחה – לא מדינת משטרה!‘. ו

אילו הוא חשב; נניח שהייתי נהג מונית; האם יעלה על הדעת שהנוסעים היו נכנסים פנימה, בודקים ממשמשים את הריפוד, נושמים את המיזוג, סוקרים את הנוף ורק בהגיעם למחוז חפצם היו פולטים לעברו; תודה היה נעים באמת, אבל התחרטנו, בוא נאמר נמלכנו בדעתנו ביחס לעצם מטרת הנסיעה, יש מבין, זו שחשבנו להיפגש עימה שינתה את דעתה, כרגע סימסה לנו אחרת.

המפגינים צעקו; ‘ביבי תתעורר!’ הנשים הפיקו יללות, הגברים שרקו. הכתב המיוחד אבשלום אשהר, פרילאנסר בהגדרתו, שפעם עוד עבד בחוזה אישי מיוחד, ניסה להתעודד בעובדה שפנה במקביל, לאחר התגובה המערכתית החמוצה הראשונה, לכתב עת נוסף שהתמחותו בתקשורת ובמצב העיתונות והדמוקרטיה, ושם הבטיחו אומנם שכר סופרים פעוט, אך רק במקרה והרשימה תתפרסם וזאת “על פי שיקולי המערכת”, כהגדרתם. המפגינים צעקו; “העם רוצה צדק חברתי! הטייקונים הביתה!!” הוא נזכר בפעם שבה ניסה להיפגש עם מו”ל העיתון שהעסיקו בחוזה מיוחד שהלך ונשחק עד לפרילנסריות מוחלטת, לפני הפגישה כאשר המתין במסדרון הצר שקירותיו הצהיבו, חש תעוקת קלסטרופוביה ואז נכנס לחדר השירותים בניסיון להיטיב את הופעתו, אך למראה נייר הטואלט הזול התקוע בקיר במין מתקן חתום במנעול, נתקף בחילה מהולה בבהלה שמא כלא את עצמו מבפנים ומיהר להימלט מהתא לבל יאחר.

הוא סקר את הכיכר, סטודנטיות בגופיות ישבו על עמודי המנזר של טרה סנטה; שיווי המשקל שלהן היה רופף ומסוכן משלו ובכל זאת הן נראו נינוחות ומעודדות, מניפות שלטים שכתוב עליהן ‘נשים לפני רווחים’. המדונה על הגג נראתה שלווה ומפתה עוד יותר מכפי שהונצחה ברומאן הביכורים של עוז ולרגע נדמה היה שהיא אוחזת בידה בתנוחת גירוי קלילה, שלט-רחק המוביל אל עץ הדקל בפינת הכיכר וממנו היא מפקחת על קילוחי המים במזרקה, מזפזפת את ההפגנה, מתקתקת את גל המחאה. אבשלום הכתב העצמאי והמיוחד, שנהג בימים כתיקונם ללקט את החרובים שהשירו העצים למרגלות הטרה סנטה ולהרתיח אותם במים חמים כדי לשרוף את החיידקים, הוא תהה כיצד הן יושבות שם הסטודנטיות, שכן תמיד בעוברו ליד הגדר הזאת, ברווח שבין תא השירותים המאולתר שהוכן עבור תומכי שחרורו המשתהה של החייל החטוף לבין לוח המודעות שתלויים עליו שובלי בד צהובים לאות הזדהות, היה חושש שמא כדורי האבן הכבדים היושבים על ראשי העמודים יתגלגלו פתע וימחצו את ראשו. עכשיו עלתה לבימה המאולתרת דוברת נציגה של ארגון מורים כלשהו והיא דיברה בסערת נפש, כפונה אל ביבי בזעקות הקצה דחופות; “נו תתעורר כי אנחנו נשחקות”. אשהר שהיו לו מספר תארים גבוהים ומתקדמים, אך זולת השליחות הפרילנסרית הרעועה מצא עצמו מחוסר מקורות הכנסה סדורים, רשם לעצמו שהמוחה שהתהדרה בתעודת הוראה, זעקה כנגד ראש הממשלה על אובדן קרנות השתלמות ועל עלות הדלק, ואף קראה לתומכיה שלא לחזור כדבריה אל המזגנים בסלון.

הכתב הבלתי תלוי המיוחד, נזכר בקיץ שעבר שבו התקלקל המקרר הישן במטבח ולאורך שבועות, עד שגילה מבצע נידח במחסן עודפים בחולון, היה עובר דרך השופר-סל הסמוך של ‘היכל’ ברחוב אגרון, רוכש שקיות של קרח ותוחב אותן אל המקרר הישן שאת דלתו הותיר פתוחה נוכח וינטלטור לשם השגת אפקט קירור מסוים. “אל תחזרו למזגנים, אל תשובו למיכלי המים הקרים, עד שלא נשיג צדק חברתי“, קראה הדוברת ואשהר שרק באחרונה רכש מאוורר והקפיד לנסוע תמיד בכרטיסיות, נזכר כיצד באותו קיץ רכש עגלת קניות קטנה בשוק מחנה יהודה כדי להוביל באמצעותה את שישיית מיי ‘עין גדי’ של 12 הליטר, אחר שחישב כי זהו המבצע הטוב ביותר בעלות של שקל לליטר, הגם שהתקשה תדיר לסחוב את כל השישייה והיה מחורר את מארז הניילון בחוד העט של הקופאית  ומבקש ממנה לשמור לו מתחת לכיסא שלושה בקבוקים כדי שישוב לקחתם בפעם הבאה.

“ביבי“, אמרה הנואמת בנימה אינטימית חדה אך עצבנית ששולבה בה טרוניה חריפה כגוערת בגרוש סורר שאיחר בתשלום מזונות ובהסדרי ההורות הכרוכים בנטילת הילדים מהגן. “ביבי, תתעורר כבר, אני מבקשת ממך, כי אנחנו נשחקנו לגמרי“.

 אבל תומכיה בכיכר, שהגיבו בנפנוף שלטים נמרץ נוסף, ידעו שנמען הפנייה אינו שוהה כרגע במעונו, שכן חיברו חמשיר מיוחד, מלווה בשילוש אצבעות נוסח ‘אחת-שתיים-שלוש’ שהפנה את תשומת הלב לריבוי אופציות הדיור שלו.

באותו קיץ שבו נותר הכתב המיוחד בלא מקרר ועם הוינטלטור ושקית קוביות הקרח המעוטרת בכלב ים עליז, נהג לחלוף על פני הכיכר הפריסאית, להשקיף על הנשים עוטות השחורים שהתקבצו שם מבתים ערביים סמוכים, גבוהי תקרה מקורה וקרירים משלו, בשכונות טלביה,  קטמון הישנה ובקעה והיה נופש קמעה על מדרגות האבן של הכיכר, מחשב בדעתו האם יעז לפשוט את סנדליו ולשכשך מעט במים שעיטורי האר-נובו והחרסינה תכולה  הקנו להם חזות רעננה.

 

הוא מחפש את המילה

150000 ppl by `avivi. cc: flickr.

אשהר ניסה להקשיב לנאומים ואף חישב בדעתו לשלוף את הפנקס הקטן המרוט, החצי מכובס ששמר תמיד ליתר ביטחון בכיס האחורי של הג’ינס, שאותו קנה בחנות של הכל בשקל ליד הדווידקה, אבל נדמה היה לו שאוצר מילות המחאה מוגבל ביחס. עכשיו צווח ההמון ”מובראק-אסד-ביבי – המחאה מאחוריך!” וגם את ‘העם דורש צדק חברתי’.

 הכתב המיוחד סקר את הכיכר, מנסה להגיע במבטו אל עבר חלונות מעון השרד הרשמי שנראה לפתע כטירת באו-האוז, הצופנת במרתפיה – לא רק את החייל החטוף המוחזק למעשה זה כאלפיים ימים בחדר סודי בקומתה התחתונה, אלא אף קומץ טייקונים מבוהלים שמצאו שם מקלט מדיני זמני מזעמו הגואה של ההמון המאיים לבצע בהם את זממו. כתב הצבע המיוחד, שנודעה לו חיבה יתירה לפרטים, ניסה לחדור במבטו מבעד לחלונות האטומים, עבור דרך התריסים הוונציאנים ובעיניי רוחו דימה לראות את זוגתו של ראש הממשלה טורחת במטבחה, משגיחה בעין פקוחה על עבודתו של השף, שמכין עתה על-פי הנחיותיה את הפיצה הענקית שעוד תוגש לשם ריצוי המוחים והשבעת קיבתו של מנהיג הרופאים שפצח בשביתת רעב מדאיגה. ואולם בפועל היה המעון מוגף ואטום ורק זקיפים בודדים נושאי כוונות טלסקופיות נראו לעתים מבעד למחיצות המתכת המתקפלות המפרידות בין ביתו של ראש הממשלה לבין מעברת הניילונים המאולתרת לכבוד החייל החטוף, שעודו מוחזק על פי השמועה במרתף סמוך כלשהו, כסמל נוסף לאטימותו של השלטון.

אשהר שב ושלף את הפנקס, מנסה לגשש בחשכה אחר עמוד פנוי, נזכר בגעגוע בעט עם הסוללה שפעם רכש לעצמו כמבקר קולנוע ותיאטרון, אך מאז ננטשה בקרבי מגירת המכתבייה אחר שנסגרה החנות הקטנה שבעליה – יקה צפוד ופדנטי ידע להשיג לו את הבטרייה המתאימה, כאילו ראה בכך מעין כיבוד של הסכם אחריות ושירות נצחי. הכתב המיוחד ביקש  לצוד את המילה המיוחדת, אבל תוך כדי כך חש אי נעימות מסוימת מן ההדהוד התקיף של הקריאה החוזרת ‘מובראק-אסד-ביבי’ שהתחבבה על המוחים באורח שעורר בו מידה ידועה של דאגה.

בתוך מיכל מעוצב חדש לאיסוף בקבוקים, בצללית של ניילון מקופל, הוא ראה לרגע מול עיניו באפלולית הכיכר את פניו האפורות-ירקרקות של הראיס המצרי, שנראו לו כספינקס מפורר, או כמומיה שארכיאולוג ויקטוריאני מרושע פורם את תכריכיה. אשהר דימה לראות את מר בנימין מובל במיטת גלגלים אל כלוב בהיכל הצדק העליון שנבנה בתרומת בני משפחת רוטשליד ובתום דיונים מלומדים, רוויי ארמית-לטינית-תלמודית-אוקספורדית חרטומית כדבעי (“ישבנו על מדוכת הדין ולא ידענו אנא אנו באים” וכאלה ועוד) מוצא משם הנאשם נישא על ערש דווי – הישר אל גרדום במרכזה של כיכר ציון, מוצב בדי עמל על שרפרף ‘כתר פלסטיק’ בסיוע אחיות רחמניות, עו”סיות חמורות מבע ונתלה לקול שופרות – אל מול הטרנזיט המקרטעת של חסידי ברסלב והרכבת המשונה הריקה הקלה, שפעם רשום עליה ‘הר הרצל’ ופעם ‘חיל האוויר’ כמין צופן של תחנות שלא יצאו אל הפועל.

‘העם דורש צדק חברתי’, זעק ההמון במקצב משכר. כתב הצבע המיוחד עוד ניסה לזהות על גג הטירה, או מבעד לפשפש פרום ווילון במרתפיה, את צלליות דמויות מפלצות הרשע הטייקוניות הנחבאות שם. ואחר סוקר בעינייו את הכיכר ההומה, מחפש אחר פני המחאה, דימה לזהות את העורך שפיטר אותו כליל ממשרת בעל הטור בהסכם האישי המיוחד והשיבו לדרגת פרילנסר מוחלט, תוך שהוא מעודד אותו באומרו; זה יתאים יותר לרוח החופשית שלך, אתה הרי עדיין רווק, ילדים אין לך. לידו משוחח עמו בהתעוררות, עמד שם ראש החוג לאשורולוגיה באוניברסיטה, שחסם אותו אפילו ממשרת עוזר הוראה, או מתרגל זוטר ועכשיו היה מניף שלט שנכתב עליו; ‘המשאבים לחינוך ולא להתנחלויות, די לכיבוש ודי לניצול’.

 הוא נהג לדבר באנפוף מבעד למקטרתו, מיטיב את כתפיותיו על חולצת הפלנל המשובצת שהקנתה לו מראה של בעל מלאכה מיושן. לכבוד ההפגנה לבש ג’ינס סטודנטיאלי וביום שלמחרת פרסם בבלוג שלו באתר האוניברסיטה מאמר תמיכה בשבח המנהיגות שגילו תלמידיו.

הוא מנסה לפענח נוסחה בת שני נעלמים

”ביבי תתעורר“, צעקה הדוברת כקריאת יקיצה אוטומטית, ”מעמד הביניים נשחק לגמרי, ההפרטה הורגת אותנו“. הכתב המיוחד, שניסה לאתר את המילה וידע בחשכה בקצות אצבעותיו שהוא כותב על ריק, על עמודים מקומטים משורבטים מטיוטת כתבה קודמת שלא יצאה אל הפועל, הבין שהנה הוא עומד לתפוש את המילה המיוחדת, המילה המנטרה, האיתות החוזר, הקוד עושה הרשימה והמילה של הצופן הייתה ‘הביניים’. הדוברת הייתה התגלמות המשמרת הנשית הצעירה של מעמד הביניים. אשהר ניסה להסביר לעצמו במשחק אסוציאציות חופשי זריז מה זה הביניים הללו והמילים שקפצו לתודעתו כבנות שדים היו ‘ימי הביניים’ ואחר ‘המעמד הבינוני’. מנוסח הנאומים הבין שהמעמד הבינוני של הזעיר-בורגנים זה פאסה לגמרי עכשיו, כולם היו הביניים השחוקים.

אבל ביניים בין מי למי ומי נגד מי? הוא שאל את עצמו במה שנדמה לו כמין התקף של פיגור שכלי סוציו-אקונומי. הביניים, אמרה לו תודעתו הרפה, הם כמסתמא אלה שנתקעו בין שני מעמדות אחרים. אבל איזה לכל הרוחות, הוא שאל והמוח המתרוצץ הנמרט, השיב; בין הנמוכים לבין הטייקונים, שוטה שבעולם שכמותך.

הוא ניסה להיטיב לפרשן את עצמו, כמו הוזמן בידי המנחה הסימפאטי המתולתל, חובב המוסיקה הקלאסית, לאולפן חצות בערוץ הממלכתי הראשון. האם הטייקונים הם המעמד הגבוה והאם הם בגדר מעמד בכלל, הרי לכל היותר מדובר בכמאה אנשים, שעם כל זכויותיהם העצומות ותועפות הונם יקשה להעניק להם תקן של מעמד שלם. והוא מיהר לתקן את עצמו ולהציב במקומם את המינוח התיקני יותר ‘העשירון העליון’ ולידו צמוד לצלב קטן של פלוס את שם הקוד פעמיים B.

עכשיו, משהדברים החלו מתבהרים והוא נרגע מעט, ניסה לבדוק מי ניצב מעברה השני התחתון של הנוסחה? האם מעברו השני של הביניים עומד מעמד נמוך, המאיים להגיח בכל רגע מאיזה מקלט גרעיני תת-קרקעי מנבכי מרתף של עולם תחתון אפל עוד יותר מזה שבו מתבשלת ברגע זה הפשטידה המסלידה של רעיית ראש הממשלה? האם מתחת למדרכת האספלט של הכיכר נחבא פרולטריון סחבות מרקסיסטי עוטה גופיות אפורות מיוזעות, העתיד להבקיע, אוחז פטישים מלובנים ומגלים משוננים, שבהם יחבטו בראשו של ראש הממשלה ויערפו אותו בסיוע מיצג הגליוטינה האמנותית משדרות רוטשילד בכיכר הבסטיליה, לקול תרועות נשים לבושות שמלות ארגמניות חשופות שד רדיקלי. לרגע דימה כי הדוברת זועקת ‘ליברטה’ וההמון משיב לה ב’ויו לה רבולוסיון’, אך במשנהו ווידא מילולית כי המילה עודה הביניים והיא שומרת על מעמדה כמנייה סולידית.

אבל האם גם אני הקטן בגדר הביניים בכלל? שאל הכתב הצבעוני המיוחד ופתאום התחוור לו להוותו כי לא כך הדבר; כל המדדים מעידים שהוא כבר נשמט מזמן לדאבון הלב אל הדיוטות האחרונות של המעמד הנמוך והתחתון ממש שנותר כמין ריק שחור בשמי הכיכר. הנמוכים והטייקונים, המוחלשים והעליונים, ריחפו שם במחול רטורי דאמוני בתוך מעבה שחור אטום ומחוק ורק הביניים נותרו להספיד את שחיקתם המעמדית העצמית המחריפה. (“יש לנו, בסך הכל, רק רכב ‘מזדה’ 97”, קוננה כמתוודה בערוץ השני המחנכת השחוקה והמופרטת, הנשואה לבנקאי זעיר ומעיניה נשקפה תוגה מהולה בתחושת נחיתות קשה). הביניים, או ליתר דיוק המילה הזו שתפחה בתודעתם כסמן זהות מוחלט, מחקו כליל את אלה שמעליהם ואת אלה שמתחתיהם, נותרו רק מפלצות ערטילאיות. האנשים בכיכר נדמו לו רוחשי טוב זולת לטייקונים ולמר בנימין ועם זאת המילה הביניימית שרחשה ותפחה בתודעתם כמין פשטידה אפויה יתר על המידה עוררה בו אי מנוחה.

מקצה הכיכר מגיח אספן הפחיות

מסתבר שסיסמת הביניים הייתה חזות הכל והדוגלים בה נזעקו מרה אחר שנתבהלו שמא מישהו ינשל גם אותם מאותה מדרגה אמצעית שמתחתיה אורב החושך החיצון האפוקליפטי, החור נטול התחתיות, ששם מקום היללה וחריקת השיניים. אני בכלל לא הביניים, הבין בבהלת פתע הכתב הצבעוני המשוטט, שמעולם לא היה חזק בכלכלה, אני כבר גורשתי מזמן מתוכם. הביניים הם השכירים ההסתדרותיים, בעלי תלוש השכר, אלה שיש להם דמי אבטלה בשעה שאינם מועסקים, להבדיל מעצמאיים קטנים הנדרשים לשלם ביטוח לאומי בלא תוחלת, ואילו אני ככל הנראה הנמוך התחתון לגמרי, מה שנקרא פעם הפרולטריון. אם כך, מדוע נציגי העולם התחתון הזה אינם מצויים כאן כלל, למה הם נטולי ייצוג? תמה אל נפשו הכתב המיוחד.

למה איש אינו מדבר עליהם? מדוע אינם זוכים להכרה והרי יש בהם מתרגמים מרוסית ועורכים לשוניים, כתבים ומחזאים, מנהלי אתרי אינטרנט ספרותיים, מובילי מייזמי תרבות יקומיים, בקיצור אנשים משכילים, לא בהכרח מזרחיים, עיירתיים או פריפריאליים, התורמים רבות לחברה ולהשכלת ההמונים.

והנה מקצה הכיכר הגיח בהליכה משונה, כשקוע בעולם אחר, לא משגיח בכלום, מין בחור קשיש, דוחף עגלה של שופרסל ועליה שקית פלסטיק ענקית כמין דבשת גמל שתפחה מכוח גידול מסתורי והוא מוסיף ואוסף לתוכה פחיות ובקבוקים שאנשי הביניים הותירו במאמץ להקל על עמידתם נוכח הבימה. האיש לא שעה כלל לנאמת הביניים, כאילו הייתה ניירת של סימפוזיון אקדמי שאינו נוגע לו כלל. הדבשת הייתה מפלסת לו דרך כמין צוללת אפלה הנעה במיי תהום שמתחת לכיכר וכך היה אוסף את הפחיות במין תאווה שקטה ויסודית, כאומר אתם בשלכם ואילו אני עושה לביתי. הנה נציג ייחודי ואותנטי של התחתונים, המוחלשים בחברה, רשם לעצמו הכתב במין הבזק של התבהרות, אלא שעתה התקרבה דבשת העגלה אל הפנס שמתחתיו מצלמת אבטחה במעגל סגור, המשגרת מן הסתם את התמונות לחדר אפלולי במתקן ביטחוני הנחבא בטירה ועכשיו הבחין אשהר לחרדתו כי הפנים מוכרות לו מעידן קדום, אולי מראשית לימודיו האוניברסיטאיים, כאשר נהג לקרוא בקפיטריה של הלאומית את ‘פי האתון’ שכתבו בו אז סטודנטים שנונים שנהפכו לימים לכותבים בעלי מוניטין. אחד מהם אף מונה לעורכו של עיתון בוקר חשוב, האחרים לסאטיריקונים חריפים, ואילו אספן הפחיות היה אז הפובליציסט הדעתן של החבורה, עורך מדור הדעות, מחברם של מאמרים סבוכים בנושאי תרבות וזהות שניבאו לו עתידות.

הו לא, אני ‘הוורקינג קלאס’, חשב אשהר בבהלה למראה האיש הדוחף את דבשת הפחיות והבקבוקים, מנסה להתעודד במילות השיר הישן של לנון שרובן נשתכחו ממנו, אבל אני בכלל לא פועל, איני מייצר דבר, זולת קישורי המילים הללו, שלבטח גם לא יתפרסמו בסוף וגם אם יראו אור לא יעניקו כל שכר סופרים ונוסף לכל גם איני גיבור.

המגיהה מצער בעלי החיים מתקרבת לעברו

מנקודת התצפית שלו ועל-אף קוצר רואי יחסי הבחין הכתב המיוחד כי אלה רפי הכוח, המכונים המעמדות הנמוכים, התחתונים לגמרי, או המוחלשים, נעדרים ממש כמו הטייקונים הדינוזאורים האימתניים, כאילו היו הללו בגדר בנותיה של מכשפה מתחרה שלא הוזמנה להילולה מחמת יריבות קדומה. ה’וורקינג קלאס’ והפרולטריון, המזרחיים העתיקים המקובעים בעוני מעברתי, העיירתיים הבלתי מפותחים, הפריפריאליים, המובטלים וההומלסים, לא נצפו שם. מן הסתם מוחלשותם כה גבוהה עד שהם שקועים עתה בלגימות שלוק אחרון ממרק העוף בבתי התמחוי שליד התחנה המרכזית ורק בהתגבר המאבק יובאו אל נכון בצוותא חדא ובאורח מרוכז באוטובוסים מובלים בידי עו”סיות נמרצות, חשב אשהר.

 ועם זאת לבו נמשך לנסות לאתר את בני דמותו שלו, את נציגי מכלול האחרים, הבלתי מוגדרים, האינטלקטואלים העצמאיים, המסמורטטים הזוטרים, אנשי השכר-סופרים מרצים ואמנים, המשתהה תדיר והנסוג, הלא סקטוריאליים, הבלתי הסתדרותיים, נטולי התעודת עיתונאי, אלה שעוד מעט יאלצו לשלם כדי שאילמותם המשוכתבת, המקוצרת ל-250 מילה, תפורסם בכלל במדורי הדעות.

הללו נדמו בעינייו כבני קהילה גאה בעידן ימי-בינימי עתיק ורק בכוכי הבתים, בין הגדרות לצפרדעי הזבל ברחוב קרן היסוד, או בצל שהטילו קירות מעונו המהודר של ראש האוניברסיטה, הנפתח למבקרים אחת לשנה במסגרת תערוכת בית פתוח ארכיטקטוני, דימה לזהות דמויות מחוקות של מכרים בודדים נחבאים אל הכלים, שנראו לו כהשתקפויות של עצמו; מתרגל ברבע-משרה בחוג לחיתית שפוטר ומאז ניסה להתקיים משכתוב עבודות תיזה, או מגיהה במקומון שנסגר המוצאת עתה ניחומים בהאכלת חתולי רחוב. מדוע אינם מתאגדים, תמה הכתב המשוטט, למה אינם מפגינים בלהט דומה – אל מול האוניברסיטאות שהכשירו אותם ונוכח מערכות העיתונים שעשו בהם שימוש ואחר השליכו בלא מחזור? למה אינם כורתים ברית קואליציונית עם הביניים והסטודנטים? מדוע עיניי והעבודה הצעירה אינם קמים להושיעם? ואולם כאשר נדמה היה לו שהמגיהה מצער בעלי החיים מתחילה להתקרב לעברו, כמבחינה בשגיאת פיסוק מדאיבה, מיהר להסיט את מבטו לבל תשאל מה הסיפור שלו, והאם עודו כותב.

“ביבי”, קראה הדוברת באותה נימת פנייה נוזפנית, כמבקשת להעמיד את נמען פנייתה בפינה ולדרוש ממנו פתק מן ההורים בצירוף מינוי קצין מבחן לנוער, “אני מחנכת את הילדים שלך“. הכתב המיוחד הרגיש שהביניים הולכים ותופחים על אף שחיקתם ושמא בגללה, בעוד כל יתר המעמדות שאין להם שמות מתכווצים בחוריהם והם – קרי בני הביניים, מנסים לפרוש שמיכה עבה אינסופית על כל התחתונים, המוחלשים והנמוכים מהם, במאמץ נואש להמשיך להיוותר בגדר הביניים.

כבעל תואר מתקדם במדעי הרוח ראה עצמו הכתב כקשה הבנה בכל הכרוך בפקולטה למדעי החברה; הביניים, כך נראה לו בקוצר דעתו, היו העו”סים והמחנכים, הרופאים המתמחים והאחיות הרחמניות, לגיונות פקדי ההסתדרות ודביזיות ארמכלי הביטוח הלאומי. הביניים היו אנשי המשמרת הצעירה של העבודה החדשה ופקידת משרד הרווחה, שאמרה לו לפני שבוע בטלפון “תבוא אלינו, רוצים להכיר אותך”, כאשר התעקש כי מגיע לו סעד בהנחת ארנונה. הביניים היו אלה שנהגו לצעוד פעם נושאי בלונים ותופי מרים  בתהלוכות של עולי הרגל לירושלים בחג השבועות. הביניים הייתה איפוא המילה ושחיקתם המתקדמת של הקוראים בשמה הפכה חזות הכל. ואילו אני, חשב אשהר נעגם לנפשו, אני כבר הופרטתי מזמן, אני נטול השכר, מחוסר דמי האבטלה, מחוק ההגדרה הסקטוריאלית, העוסק הזעיר, אינטלקטואל הסחבות, הפרילנסר שהומר לכלל העני החדש וגם זה משהו להיות. לבסוף העלה את השורה הזאת למיקום הכותר, לא לחלוטין משוכנע שיעלה בידו לפרסם את הרשימה, מסופק אם יזכה אי פעם לשכר סופרים כלשהו בגינה.

 וראו גם

זוית אחרת על המחאה החברתית בתל אביב

מהפכה שמחה .מאת דינה מרקון

 ……

תגובה אחת

  1. חן חן לכתב העצמאי המיוחד, שתיאר בצבעוניות מיוחדת במינה ובכישרון רב את מצבם של החלכאים והנדכאים החדשים (או בני מעמד הפועלים החדש – זה נשמע לפחות קצת יותר הירואי), שהודחו מתחום הביניים אל התחתיות. בוז למו”לים של עיתונים סוציאליסטיים חשובים, שעמודי עיתוניהם גדושים בפרסומות שנראה שרק ידם של הטייקונים משגת לקנות את המוצרים המוצגים בהן, ומשלמים פרוטות שחוקות לפועלי המילה הכתובה שהם מעסיקים. בוז לכל מנצלי הכשרונות, שקונים בזיל הזול את עמלם של בעלי החשיבה המקורית והמבט השונה על העולם, שבוראים עולמות שלמים במוחם הקודח – כל אלה שלא יעמדו מן הסתם בסטנדרטים של “גיבושונים” היי-טקיים למיניהם, אלה שלא נמצא להם מקום חמים תחת תקרתו של מוסד להשכלה גבוהה או מקום ממוסד אחר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 + 8 =