אברהם ליב שאלקוביץ – הוא "בן אביגדור" – והמהפכה בעולם הספרים העבריים בראשית המאה העשרים

במרץ בשנה שאינה ידועה נולד הסופר והמו"ל העברי אברהם ליב שאלקוביץ, הידוע בכינויו "בן אביגדור", שהיה גם מזכיר האגודה החשאית "בני משה". מראשוני המו"לים החשובים בשפה העברית.

שנת-הולדתו אינה ידועה לאשורה, אך בדרך כלל מציינים לקסיקוגראפים רבים והיסטוריוני תולדות הספרות העברית את השנה תרכ"ו, י"ז באדר (1866), אם-כי על גבי מצבתו חקוקה השנה תרכ"ח (1868). האנציקלופדיה היהודית-האנגלית (הופיעה בשנים עשר כרכים, ניו-יורק ולונדון, 1906-1901), וכן האנציקלופדיה העברית הישראלית הגדולה (כרך ט', ירושלים, תשי"ח), קובעות את שנת 1867, אך לעומת זאת מביאה האנציקלופדיה היהודית הכללית בשפה האנגלית (הופיעה בעשרה כרכים, ניו-יורק, 1943-1939) בערך "שאלקוביץ" אף את שנת 1862.

הנה סקירה מקיפה של הביבליוגרף פרופסור זאב גריס על פעלו.

אלי אשד

ברוסיה נודעת שנת 1905 כשנת המהפכה שנכשלה. לעומת זאת בעולם הספר היהודי שהודפס באימפריה הרוסית הייתה שנת 1905 המשך תהליך מהפכני של הדפסת הספר העברי המודרני והפצתו, אשר החל כמה שנים לפני כן. דמות המפתח בייזום ובהנעת המהפכה בעולם הספר העברי היה אברהם ליב שאלקוביץ, הידוע בשם העט שבחר לעצמו 'בן אביגדור'. שאלקוביץ היה סופר עברי מודרני שניסה כוחו בכתיבת סיפורים קצרים בעברית חיה ונמנה עם חבורת סופרים ומחברים עבריים שמאסה נפשם בעברית המליצית המקראית של סופרי ההשכלה, כמוהו כמו הרב והד"ר לרפואה יהודה ליב קנטור, שיזם את הוצאת העיתון העברי היומי הראשון בעברית חיה – 'היום'.[2]

שאלקוביץ נולד בשנת 1866 והיה דמות צבעונית שהביוגרפיה שלה עדיין מחכה למחבר. הוא היה דודו של הד"ר נחום גולדמן, שלימים היה לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, אדם ומדינאי לכל עת ואישיות קוסמו-פוליטית מרהיבה, ובצעירותו ירש את מפעל ההוצאה לאור של שאלקוביץ, שנפטר באופן פתאומי בן 55. גולדמן מספר בספר שבו הודפסו שיחותיו בצרפתית עם העיתונאי היהודי ליאון אברמוביץ: "אחי אבי הקדיש אף הוא עצמו לספרות. הוא התקרא סלקוביץ וזה מצריך הסבר קטן. ברוסיה הצארית הגדולה בצרות שהתרגשה על יהודי הייתה חובת השירות בצבא. השירות הצבאי עשוי היה להמשך עד שבע שנים, שבמהלכן סבלו צרות צרורות כמו אי האפשרות לשמור על כשרות ולקיים את מצוות הדת. למרבה המזל, היה חוק שפטר משירות בנים יחידים. והנה, בקהילות היהודים נוהל מירשם התושבים על ידי הרב. וכך כשהיו לאב שלושה ילדים כל אחד מהם נרשם בשם אחר; במשפחתי נקרא סבי ליבמן, אבי נקרא גולדמן ודודי סלקוביץ!" [3]

המהפכה בהוצאה לאור של ספרים עבריים ידועה בשמה 'המהלך החדש'.[4]היו מעורבים בה סופרים עבריים כמיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יצחק ליבוש פרץ ודוד פרישמן, ולצדם ייזכר מבקר הספרים העברי והמסאי המחונן ראובן בריינין [5]. בתוך חבורת הסופרים בלט משכמו ומעלה אחד העם, הוא שמו הספרותי של אשר גינצברג, שהיה נושא דגל התביעה לתחיית הרוח של עמנו, אשר חייבת לקדום למהלך של יישוב ארץ ישראל, ומבלעדיה אין סיכוי להצלחת הציונות המדינית, מיסודו של בנימין זאב הרצל, שחרטה על דגלה השגת הכרה בין-לאומית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אחד העם היה משוכנע שתחיית הרוח תלויה בהחייאת השפה העברית בכתב ובעל פה, כך שתיעשה לשפתם של צעירי עמנו שממנה ובה יתחנכו וינכסו לעצמם את מורשת עמנו ותולדותיו, ערוכים בדפוס בשפה חיה השווה לכל נפש. בה, בשפה העברית, יבטאו צעירי ישראל את יצירתם העברית החדשה, את ציפיותיהם ותכניותיהם להתחדשות עמנו בארצו ולשמירת קהילות ישראל הנשארות עומדות ביהדותן, בעולם מודרני שהשתנה בחוץ לארץ ושעל אתגריו לא תענה המסגרת הדתית היהודית המסורתית שעוצבה במשך דורות רבים [6].

כדי להשיג מטרות נכבדות ונאצלות אלו, יזמו אחד העם וחבורת בני העלייה שריכז סביבו באגודת 'בני משה' באודסה, הקמת הוצאת ספרים אשר ייעודה יהיה הפקת הספרות העברית החדשה הנחוצה כאוויר לנשימה להתחדשות חיי הרוח של עמנו ולחינוך הדור הצעיר בו [7].

במעשיהם הם היו לממשיכי דרכם של משה מנדלסון ותלמידיו, שמאה שנה לפניהם יסדו בברלין בית ספר ולצדו הוצאה לאור,'חינוך הנערים', ואולי שם אגודתם בא לסמן את היותם ממשיכי משה מנדלסון ותלמידיו [8]. למימוש מטרתם מינו בשנת 1893 את שאלקוביץ למזכיר אגודת בני משה בעיר ורשה, שאז עדיין הייתה תחת שלטון רוסי. בוורשה הקים שאלקוביץ בעזרתם של אלעזר קפלן ואחריו זלמן גלוסקין ומתתיהו כהן את הוצאת 'אחיאסף' [9].

בין הפרוייקטים החשובים בהוצאה זאת היה "זכרונות לבית דוד".

ספר זה התבסס על ספרו הפופולארי של רקנדורף Geheimnisse der Juden (מסתרי היהודים), שנדפס בלייפציג בשנת 1857 בחמישה כרכים. המזרחן היהודי הרמן רקנדורף (Reckendorf) היה הראשון שתרגם את הקוראן מערבית לעברית, והודות לחיבתו לחכמת המזרח החל להתעמק גם בסיפורים על תולדות עמו. התעניינות זו התפתחה לפעולה ספרותית רבת-היקף, שפירותיה היו הכרכים הנ"ל. רקנדורף עיצב את הסיפורים שהביא בצורה חיה, על-פי דוגמת החיבור הנפוץ של הסופר הצרפתי סי Les Mystères de Paris (מסתרי פריז). סי (Eugène Sue) תיאר את חיי העם הפשוט בצרפת במגמה לשקף את רוח העם ועוצמתו; רקנדורף ביקש לחקות את מעשי קודמו, במגמה למשוך את קוראיו אל הסיפורים על העם היהודי ולהקנות להם ידע על עוצמת רוחו של העם ורוח גיבוריו.

ניסיון ראשון לתרגם את ספרו של רקנדורף חוברות-חוברות היה של אברהם בן שמואל הכהן קפלן, מסתרי היהודים, וארשה 1863; הוצאה שנייה: וארשה 1865. חוברותיו של קפלן לא זכו לשום הד, ושתי הדפסותיהן הראשונות הן גם האחרונות.

למרות הכישלון הזה ספרו של רקנדורף הלהיב את המשכילים היהודים, ואחד החשובים שבהם, אברהם לייב שאלקוביץ – או בן-אביגדור, בכינויו הספרותי – החליט לתת לספר לבוש עברי ולהפיצו בקרב בני הנוער היהודי שהתחנך על ברכי השפה העברית. בן-אביגדור ביקש מן הסופר המשכיל אברהם שלום פרידברג לעבד את ספרו של רקנדורף עיבוד מורחב. פרידברג הוסיף הרבה על חיבורו של רקנדורף, ובמקומות שמצא לנכון שינה את המקור. אגב, זו תופעת-קבע בכתבי המתרגמים היהודים בימי ההשכלה העברית. רבים מן המתרגמים סברו, שהם יוצרים-מחדש של הספר שתרגמו, ולא רק מתווכים בין המחבר ובין קהל קוראי עברית, ובעצם מלאכתם ראו חלק מתהליך התחדשותה של השפה העברית והחייאתה. ספרו של רקנדורף בעיבודו של פרידברג נודע לדורות רבים של קוראים בשם: זכרונות לבית דוד. ספר רב-כרכים זה חוזר ונדפס עד עצם היום הזה, לעתים תוך עיבודים וקיצורים נוספים.

לכרך הראשון, שיצא לאור בווארשה בשנת 1893, הוסיף בן-אביגדור דברי-מבוא אלה: "בספר זה אשר הננו נותנים לכם הפעם קוראים נכבדים יעברו לפניכם דברי ימי עמנו — לא באותיות מתות ומספרים יבשים, לא בדברי מחקר והשערה, כי אם בתמונות חיות וקימות — בסיפורים נעימים ונחמדים למקרא — מי לא יכיר ויודה אשר סיפורי העם כאלה צריכים להיות ערוכים גם בשפת העם בשפת עבר, השפה האחת המביעה את רוח העם העברי במלואה? ומי לא יכיר חסרון ספורים כאלה בספרותנו העברית, ביחוד למען בני הנעורים — אשר יתאימו עם הלך רוחם, אשר יעוררו בלב בני הנעורים את האהבה לעמם ולכל סגולות הרוח אשר לו, אשר יפיחו בקרבם את זיקי הלאומיות — מי לא יכיר כי דרושים לבני הנעורים אשר בקרבנו ספורים כאלה, אשר יקשרום אל עמם אל עברו אל משאת נפשו ועתידותיו הלאומיות?" (כל ההדגשות מופיעות במקור. הפסיחות הן שלי.ז.ג.)

ואולם עד מהרה הוא התאכזב ונואש מסיכויי הצלחתה עקב מדיניות ההוצאה לאור, שהוכתבה לו בידי אחד העם וחבריו-נאמניו באודסה, ולכן התפטר מתפקידו לאחר שלוש שנים וחצי של מילויו. הוא הבין שמתחת למליצת התכניות שקסמה לו הייתה ליוזמי הקמת ההוצאה לאור מטרה ראשונה במעלה מבחינתם, וצנועה ביותר משאיפותיו של שאלקוביץ – להדפיס את חיבורי אחד העם וסיעתו, בין מקוריים בין ממוחזרים, בהדפסה עצמאית בהוצאת 'אחיאסף' לאחר שפורסמו לראשונה בעיתונם 'השלח'. עורכו הראשון של 'השלח' היה אחד העם, וממשיכו היה נאמנו הפרופסור יוסף קלוזנר, שדבקותו, לטעמו של שאלקוביץ ללא כל חוש ביקורת, באחד העם הייתה לצנינים בעיני שאלקוביץ, כפי שנראה להלן.

זמן קצר לאחר שהתפטר שאלקוביץ מתפקידו באגודת 'בני משה' ומניהול ההוצאה לאור 'אחיאסף', פרסם אחד העם, בשנת 1897, סדרת מאמרים בעיתון 'המליץ', העיתון העברי הראשון שהודפס ברוסיה משנת 1860. בסדרת מאמרים זאת חזה אחד העם וסרטט תכנית מונומנטלית לאיסוף ועיבוד מחדש של 'אוצר היהדות', באמצעות הדפסה של ספרים בהוצאת 'אחיאסף' שייסדה אגודת 'בני משה', שהוא עמד בראשה. הרעיון מעיקרו היה לתת בידי הקורא המשכיל העברי, בן הדור החדש, תמצית של אוצר היצירה היהודית לדורותיה בתוספת תיאורה בידי מומחים . בשעה שאחד העם הגה את המפעל הגדול הזה, היה זה רעיון חדשני שהקדים בזמן את ייזום מפעל הכתיבה וההדפסה של האנציקלופדיה היהודית הראשונה באנגלית, The Jewish Encyclopedia, בארצות הברית. אנשי אגודת 'בני משה' התמהמהו במימוש תכניתו של אחד העם, ובעוד הם משתהים, החלו בארצות הברית להדפיס את האנציקלופדיה הנזכרת לעיל בשנת 1901, והדפסתה הסתיימה בשנת 1905. כתוצאה מכך הוכרחו אחד העם וחבריו להסביר לציבור היהודי מה יהיה ההבדל בין 'אוצר היהדות' שלהם לאנציקלופדיה.

בשנת 1904 פרסם הד"ר דוד ניימרק, היסטוריון נודע של ההגות היהודית ומנהל הסניף הברלינאי של 'אוצר היהדות', מאמר פרוגרמטי בכרך השלושה עשר של עיתון 'השלח' על תעודת 'אוצר היהדות' [10]. באותו הכרך של 'השלח' פרסמה אגודת 'בני משה' מצדה, קול קורא המופנה אל 'אוהבי הספרות העברית', חתום בידי הד"ר דוד ניימרק והד"ר יוסף קלוזנר – מנהל הסניף של האגודה בוורשה, ובו פירטו את מטרות מפעל 'אוצר היהדות' [11].

 עברו עוד שנתיים, ובשנת 1906 הצליחה 'אגודת בני משה' לפרסם חוברת לדוגמה של 'אוצר היהדות', בהוצאת 'אחיאסף' בוורשה. החוברת כללה בתוכה את הצעת תכנית המפעל ומטרותיו:

    א. דבר המו"ל

    ב. י' קלוזנר, 'אוצר היהדות בלשון עברית, מהותו, מטרתו ותכונתו'

    ג. ד' ניימרק, 'ערכו הספרותי ומקומו היסטורי של אוצר היהדות' ( המאמר לקוח מ'השלח' ).

    ד. אחד העם, 'הפרוגרמא הכללית של אוצר היהדות בלשון עברי' (סדרת המאמרים שלקוחה מה'המליץ').

לאחר מכן הובאו בה כמה חיבורים לדוגמה של מה שייכתב בעבור 'אוצר היהדות':

    ה. ד' ניימרק, 'עיקרים' (עמ' 1—74)

    ו. צ"פ חיות, 'עמוס' (עמ' 75—84)

    ז. י"מ אלבוגן, 'פרושים' (עמ' 85—94)

    ח. י' קלוזנר, 'ספרים חיצוניים' (עמ' 95—120)

אם נשווה דרך משל את הכתוב בחוברת לדוגמה הזאת לערכים בתחום ספרות ההלכה והאגדה שכתב לוי גינצברג בעבור האנציקלופדיה היהודית האמריקאית, נראה שטענת יוזמי 'אוצר היהדות' ליתרון מפעלם, על שום בהירות הכתוב בו ושמירתם על חיוניותם, ליחם ולחלוחיותם של המקורות היהודיים מוגזמת מאוד [12].

ההוצאה לאור של 'אוצר היהדות' נחלה כישלון מביש, והאירוניה של ההיסטוריה היא שדווקא מכל האנשים בחר בן אחיו של שאלקוביץ, הד"ר נחום גולדמן, להמשיך ולממש את המפעל שיזם דודו לאחר כישלון אחד העם וחבריו. מדובר במפעל הדפסת אנציקלופדיה יודאיקה בגרמנית, האנציקלופדיה הבלתי גמורה, עקב עליית הנאצים לשלטון. את המפעל הגדול הזה יזם שאלקוביץ, וכדי לממשו, באמצעות גיוס כספים ואנשים ולהביאו לדפוס, הוא תכנן לעבור מוורשה לברלין, אבל כאמור מת מיתה חטופה בשנת 1921 בהיותו בן 55. גולדמן, בן אחיו, התבקש בידי האלמנה ובני משפחת דודו לטפל בעסקי המו"לות של דודו המנוח. לשם כך יסד את הוצאת הספרים 'אשכול' וחבר למימוש המפעל הגדול לשותף רב מוניטין, הוא הד"ר יעקב קלצקין – בנו של אחד מגדולי חכמי לובלין, הרב אליהו קלצקין. הוא החמיץ ונטש את מצוות הדת, אף כי לא גילה זאת מעולם לאביו [13]. אביו של קלצקין, ככל הנראה, לא היה מודע עד יום מותו לכך שבנו היה הוגה דעות מקורי וחריף בשפות העברית והגרמנית, נישא לבת כומר פרוטסטנטי ונחשב בהגות הציונית לאחד מגדולי שוללי הגלות, ועם זאת בילה בה כל ימיו. קלצקין נודע גם כמתרגם ספרו של ברוך שפינוזה, 'אתיקה', לעברית (תורת המידות), בהוצאת 'שטיבל', בעיר ליפסיא, היא לייפציג, בשנת תרפ"ד, וכמחבר הספר 'אוצר המונחים הפילוסופיים ואנטולוגיה פילוסופית', שמאז פורסם בברלין בהוצאת 'אשכול', בשנים תרפ"ו-תרצ"ד, בארבעה חלקים בשני כרכים לא קם לו ממשיך או מתחרה [14].

שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה שוב יזם הד"ר נחום גולדמן את הדפסת האנציקלופדיה היהודית החדשה באנגלית, והיא הודפסה בבת אחת בשישה עשר כרכים בהוצאת 'כתר' בירושלים בשנת 1972 [15]. לצד 'אשכול' פעלה גם הוצאת 'עיינות', שהקים שמעון ראבידוביץ, הוגה הדעות הדגול שסיים את הקריירה שלו כפרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית ונודע בספרו בבל וירושלים, א-ב (פריז תשי"ז). כמובן ייזכרו כאן גם ביאליק וההוצאה לאור שהקים בעיר אודסה ברוסיה, 'מוריה'. היא הפכה ל'דביר' לאחר מעברה בשנות העשרים לברלין וניסיונן של הוצאות לאור עבריות שפעלו ברוסיה, כמו 'אמנות' (שייסדה שושנה פרסיץ) ו'שטיבל' להיאחז בגרמניה, אחרי המהפכה הקומוניסטית. משנת 1917 ואילך, במקרה של 'אמנות', ואחרי הקמת פולין העצמאית מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה, במקרה של 'שטיבל', ניסה א"י שטיבל ליצור כמה וכמה שלוחות להוצאה לאור המשגשגת שלו, שהתחילה דרכה במוסקבה, ומשם עברה לוורשה ובתוך כך הקים סניפים נוספים שלה בגרמניה ובארצות הברית [16]. כל זאת בדרך להעברת פעילותן של ההוצאות לאור העבריות לתל אביב שבארץ ישראל [17].

אירוניה היסטורית נוספת היא שסדרה של ספרים רבים שכותרם פותח ב'אוצר' ראתה אור דווקא בארצות הברית לאורך ארבעים שנה וזכתה להצלחה מרובה כמובן במזרח אירופה, שלמען היהודים בה הגה אחד העם את מפעלו, שלא יצא משלב העיבור אל הלידה. האיש מאחורי מפעל עצום ממדים זה הוא ר' יהודה דוד איזנשטיין, יהודי מזרח אירופאי שמוצאו מן העיר מזריטש, עירו של המגיד הנודע החסידי ר' דב בער, מפיץ ומבסס התנועה החסידית אחרי מות הבעש"ט, במאה השמונה עשרה. איזנשטיין נולד בשנת 1854 והיה בן דורם של אחד העם ושמעון דובנוב. הוא האריך ימים וחי יותר ממאה שנה ונפטר בשנת 1956. בהיותו בן 18 היגר לארצות הברית והפך בה ליצרן מצליח של לבני נשים ולמייסד החברה העברית הראשונה בארצות הברית. פעילותו העסקית הייתה המסד הכספי לפעילותו העצומה בהכנת ספריו לדפוס והוצאתם לאור. הוא החל את פעילותו הספרותית בהדפסת אנציקלופדיה בעברית בעשרה כרכים ושמה 'אוצר ישראל' בניו יורק בשנים 1907—1913והמשיך אחר כך בהוצאה לאור של כותרים רבים. המשותף לכל הספרים הללו הוא פתיחת כותרם במילה 'אוצר' [18]. נמנה להלן את כותרי ספריו וממנה בלבד נוכל ללמוד שיעור חשוב על היקף עבודתו:

      אוצר מדרשים (נויארק תרע"ה)

      אוצר דינים ומנהגים (נויארק תרע"ז)

      אוצר דרושים נבחרים ( נויארק תרע"ח)

      אוצר דרשות (נויארק תרע"ט)

      אוצר פירושים וציורים על הגדה של פסח (נויארק תר"פ)

      אוצר מאמרי חז"ל (נויארק תרפ"ב)

      אוצר מאמרי תנ"ך (נויארק תרפ"ה)

      אוצר מסעות (נויארק תרפ"ו)

      אוצר ויכוחים (נויארק תרפ"ח)

      אוצר מוסר ומידות (נויארק תש"ד)

אוצרותיו של אייזנשטיין הביאו ליהודים מבחר מנופה מספרות עמנו בסוגות ספרותיות שונות ומזמנים שונים, מן המקרא ועד ספרות חז"ל וחכמי ימי הביניים. בתוך אלה אסף מדרשים קטנים ומאוחרים רבים, העתיק ספרי מסעות של תיירים ונודדים יהודים לאורך הדורות, לקט תיעודם של פולמוסים בין יהודים לגויים ואסף דינים ומנהגים. את כל אלה הגיש לקוראיו מבלי לערוך מסע של יחסי ציבור וקידום מכירות כפי שנעשה ל'ביצה שלא נולדה' – אוצר היהדות. מתוך פרסומיו הרבים עלינו לציין כי רק אחד הודפס כאשר כותרו חסר את המילה 'אוצר', והוא הספר 'דרך חיים', אשר נדפס אף הוא בניו יורק (הקרויה בפתח ספרים עבריים 'נויארק', כפי שראינו לעיל), בשנת תר"ץ. ספר זה כולל דינים ומנהגים לטיפול בחולה על ערש דווי, גוסס, מת ואבלים, ואין הוא אלא עוד חוליה בשרשרת הספרים ממין זה, שפתח אותה ספרו של ר' אהרון ברכיה ממודינה "מעבר יבוק" [19].

מפעל נוסף יזם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בראשית המאה העשרים, והוא "מפעל הכינוס". ביאליק הציע אותו בהרצאתו 'הספר העברי' שנשא בכנס בעיר וינה בשנת 1913 [20]. המפעל החל להצמיח כנפיים רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ההוצאה לאור שיסד ביאליק בעיר אודסה ברוסיה ,'מוריה', עברה לעיר ברלין בגרמניה, שם גם המירה את שמה לשם 'דביר', קודם שעברה לתל אביב בארץ ישראל [21]. הגיונו של 'מפעל הכינוס' של ביאליק היה מבוסס על הכרתו את מהלכי החתימה והגניזה של ספרותנו הישנה, בנקודות צומת ושינוי קיצוניים שחלו בתולדות עמנו. להבנתו, כשם שחכמים חתמו את תקופת המקרא בכינוס של חלק מן הספרות שהייתה בידם ובגניזת חלקים אחרים ובכך קבעו את המסורות שיישארו נכסי צאן ברזל לדורות הבאים, כך קרה גם בתקופות מאוחרות יותר שבהן כונסו ונחתמו הספרות התנאית והאמוראית וחלקים מתוכן נגנזו. ביאליק היה משוכנע שכנוע פנימי עמוק שעל חכמי דורנו הנאורים, איש איש במקצועו, להיחלץ למפעל הכינוס, החתימה והגניזה החדש, שיבטיח לדורות הבאים את המיטב מספרות ישראל לדורותיה, מוגש ומעובד לפי צורך הזמנים שהשתנו [22].

לא נוכל במסגרת מאמר זה לציין את כל אלה שנחלצו למימוש חזונו-תכניתו של ביאליק, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. למהלך הזה התגייסו המו"לים שנזכרו לעיל – שמעון ראבידוביץ והוצאת 'עיינות' שהקים בברלין שבגרמניה בשנות העשרים למאה העשרים. הוא העיד כי ביאליק לא התלהב מן התחרות שהציב להוצאה לאור שלו [23]. ייזכרו כאן גם נחום גולדמן ויעקב קלצקין והוצאת 'אשכול' שהקימו, אף היא בברלין. כמוהם פעל גדולות שלמה זלמן שוקן, שאף ייסד מכונים למחקר ולכינוס השירה העברית ולפרסום כתבי המשוררים והפייטנים הגדולים של עמנו [24].

עם מעבר הוצאות הספרים העבריות לארץ תרמה רבות הוצאת 'אמנות' לההדרת מקורות רבים ומגוונים, משירה ועד הגות. את הוצאת 'אמנות' הקימה שושנה פרסיץ, בתו של העשיר המופלג והעסקן הציוני הלל זלטופולסקי. בעזרת אביה, ברוסיה לפני המהפכה, ובמסגרת פעולתה בארץ ישראל ראו אור יותר מ-160 חוברות בסדרה שנקראה 'מגלות לבתי הספר'. כך גם ממשיכי דרכם הרעיונית של ביאליק ואחד העם מקרב מורי בית הספר הראלי העברי בחיפה פרסמו סדרה גדולה של עשרות ספרים מוערים ומבוארים לתלמידי בית הספר התיכון בארץ ממקורות ישראל והעמים, שכונתה 'ספרי מופת לבתי הספר'. לשם כך הסתייע בית הספר הראלי העברי בשירותיה של הוצאת 'שוקן', שעברה אף היא מגרמניה לארץ ופתחה סניף גם בארצות הברית [25].

על כל אלה צריך להוסיף את גרשם שלום, אבי מחקר הקבלה המודרני. שכאיש צעיר נלהב כתב לביאליק מכתב, בסוף שנת תרפ"ה לאחר שעלה ארצה והחל לעבוד כספרן בבית הספרים הלאומי, ובטרם נודע כחוקר הקבלה בעולם כולו. במכתב פירט שלום את תכניתו לכינוס הספרות הקבלית [26]. ביאליק שלח לשלום מכתב תגובה שמונה ימים לאחר שנכתב מכתבו של שלום אליו, וממנו ובו בולטת התלהבותו מן האיש הצעיר והנמרץ ומתכנית הכינוס שיזם לספרי הקבלה. והרי דבריו של ביאליק [27]: "בשמחה נאמנה וכמעט בהתלהבות הנני מקבל עלי לסייע בידך בכל אשר תמצא ידי למצוא ידים למחשבותיך הנעלות, כד להוליכן לקראת המעשה והפעולה בתחום המדע העברי ובלשוננו. חטא לא יכופר יהי לכולנו אם לא יפתחו לעבודתך שערים רחבים בגבולנו…[קיצור שלי, ז.ג. שבו השמטתי שבחו של שלום וכישוריו בפי ביאליק] בקרוב אקרא בודאי לבוא לירושלים להשתתף במועצת האוניברסיטה ואגיש את תוכניתך לפניה. אנסה לדבר בענין זה אל הד"ר מאגנס. מקווה אני כי יעלה בידי למצוא שם לתוכניתך אוזניים קשובות ולב מבין".

שלום עצמו פרסם בעיקר בראשית דרכו טקסטים קצרים קבליים, אבל הוא לא התמקד בכך וגם לא כיוון את תלמידיו באוניברסיטה העברית בירושלים לכך. מי שבהקשר זה תרם תרומה גדולה בהכוונת התלמידים לההדרה ביקורתית של ספרי קבלה היה אלכסנדר אלטמן, שלימד באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית [28].

הפרוייקטים של בן אביגדור

הבה נשוב לגיבור העיקרי של מאמר זה, הוא אברהם ליב שאלקוביץ. לאחר שהתפטר מתפקידיו באגודת 'בני משה' הקים הוצאה לאור משלו וקרא שמה 'תושיה'. היה זה בשנת 1897 סמוך לתקופה שבה פרסם אחד העם את תכניתו לייסד מפעל ושמו 'אוצר היהדות', שבו דיברנו לעיל. בעשור הראשון לפעילותו כמוציא לאור הצליח שאלקוביץ להדפיס ולהפיץ מאות כותרים שכללו ספרים וחוברות לקוראי עברית. הוא יזם ופרסם את עיתון הילדים העברי הראשון 'עולם קטן', שראה אור בערים ורשה וקרקוב בשנים 1901 – 1905 [29], ובאותן ערים הוציא לאור ירחון לבני הנעורים ושמו מכוון לקהל היעד שלו, 'הנעורים', בשנים 1904—1905. בזאת לא התקררה דעתו, והוא פרסם גם ירחון להורים ולמחנכים בעברית, 'פדגוג', אך הוא לא האריך ימים (1903—1904).

שאלקוביץ ניסה להביא לקורא העברי ממיטב ספרות העולם בתרגומים חדשים לעברית מודרנית, וכך גם ממיטב הספרות העברית החדשה. לשם כך יסד סדרות, שכל אחת מהן נקראה 'ביבליותיקה' – מילה שמשמעה ברוסית 'ספרייה'. הסדרות האלה כללו 'ביבליותיקה' מיוחדת למבוגרים, 'ביבליותיקה' לבני הנעורים, ו'ביבליותיקה' לילדים. שלא כתכניתם האליטיסטית של אחד העם ובני חבורתו, מפעלו נחל הצלחה מסחררת שהאפילה בכמות ובאיכות על כל ספרות ההשכלה שהודפסה לפניו [30].

הודות לשאלקוביץ הייתה הספרות העברית למבטאה המובהקת והנאמנה של השפה העברית החיה שנעלמה מחיי היהודים מאז חורבן הבית השני, ולנושאת ניחוחו ובשורתו של העולם החדש המודרני, בעבור היהודי שרצה לדבוק בלשון עמו, להתחיות ולחיות בה, כיחיד וכחלק מעם. אפשר לראות בפעולתו של שאלקוביץ תגובה ותשובה להצלחתה הבלתי ניתנת לערעור של ספרות היידיש בעת שבה פעל – סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. שאלקוביץ רצה כי השפה העברית תגבר על שפת היידיש במאבק על נשמתו של היהודי בעולם המודרני, וכי העברית תתפוס את מקומן של היידיש, הלאדינו והערבית היהודית כשפה המדוברת של היהודי ולא תצטמצם לתיחומה לספרות קודש בלבד. הוא לא בז ולא זלזל בספרות העברית הגבוהה, אבל הניח, ובצדק, כי בעולם שהשתנה – עולם שבו מרבית המגדירים עצמם יהודים עוזבים, או יעזבו, את אורח החיים המסורתי – ללא הפיכתה של העברית לשפת הדיבור המאפשרת ליהודי, כלכל בן עם אחר, לנהל חייו בשפתו הלאומית, לא תהיה תקווה לשאיפות הלאומיות היהודיות ובוודאי שלא יהיו יחס אינטימי והיכרות לרובם של היהודים, עם אוצרות הרוח שעמנו יצר במהלך הדורות.

הוא גם הבין שבין התוצאות המבוקשות של החייאת השפה העברית תהיה יצירת ספרות עברית חדשה שלא רק תשקף את התמורות בחיי העם היהודי, אלא תצטרף ליצירה הגדולה של הדורות שקדמו ליוצריה. לשון אחרת, שאלקוביץ דבק באמצעות מעשיו בדעה כי ללא השפעה וחינוך של המוני בית ישראל לשימוש חי ומחודש בשפה העברית אין תקווה לתכנית התחדשות חיי הרוח, או כלשון אחד העם: 'תחיית הרוח'. בעוד אחד העם ובני חבורתו פנו, בכתיבתם ובעבודתם המעשית למימוש תכנית ההתחדשות הרוחנית, לשכבה צרה של אנשי רוח יהודיים, פנה שאלקוביץ אל הציבור היהודי הרחב, החל בילדים ובני הנעורים וכלה במבוגרים. מספר הכותרים שהדפיסה והפיצה הוצאת 'תושיה' עלה לאין שיעור על כל מה שראה אור בהוצאות לאור העבריות בעשור הראשון למאה העשרים, ובכלל זה כמובן על תוצרה המועט מאוד של הוצאת 'אחיאסף', שייסדו חברי אגודת 'בני משה'. הוצאת 'אחיאסף' ניסתה להדפיס ספרות מבוקשת כביכול, אבל בעצם בלטו בין ספריה המחזור וההדפסה המחודשת של מאמרי חברי אגודת בני משה בעיתונם 'השלח', כאמור לעיל, ומכל מקום מספר הכותרים הנדפסים בכלל בהוצאת 'אחיאסף' היה דל בכמותו. כך נכון הדבר כשבודקים את מספר הספרים הנדפסים בהוצאת 'מוריה', שיסד חיים נחמן ביאליק [31]. 

במלאות עשרים וחמש שנה לפעולותיו בעולם הספר והיצירה העברית הוציאו חבריו חוברת ליובלו ובה אספו מאמרים שכתבו סופרים ומבקרים שונים בעיתונות העברית והיידית על שאלקוביץ ותרומתו לספרות העברית ולעיתונות בעברית וביידיש [32]. את החוברת פותחת סקירה יפה לא חתומה על פועלו ותולדותיו, וייתכן כי כתב אותה פישל לחובר, שתרם גם מאמר לחוברת, וקבע בסקירתו, שבפתח החוברת, כי מה שהיה אחד העם בראשית דרכו היה גם בן-אביגדור בראשית דרכו, ובמילים של לחובר: 'מה שהיה אחד העם לפובליציסטיקה העברית ולרעיון העברי, מעין זה היה בימים ההם בן-אביגדור לבלטריסטיקה העברית ולספור העברי' [33]. לחובר המשיך שם וקבע כי שאלקוביץ היה לא רק חולם אלא גם איש מעשה שאינו מסתפק בחלומו ולכן נכנס לעסקי ההוצאה לאור [34]. על שום היקף פעולתו המו"לית של שאלקוביץ, על מגוונו ועצמתו, הוסיף לחובר כי: "היו לנו בשנים האחרונות מו"לים עברים, שעל ידי הצטמצמותם במקצועות ידועים הוציאו ספרים יותר משוכללים בפנימיותם ויותר יפים ושלמים בחיצוניותם מאשר הוציא בן-אביגדור, אולם אלה יצרו ספרים אבל לא ספרות" [35].

סמוך לפטירתו של שאלקוביץ פורסם בעיתון 'הדואר', אז עיתון יומי, מאמר המייחד עצמו לפעולתו המו"לית של שאלקוביץ ובו המחבר מצטט דברים שכתב לו במכתב שאלקוביץ: "מה שמו"לים אחרים מוציאים ספר בלי בקורת וגם מה שספרים גרועים נמכרים בעשרות אלפים אכסמפלרים, הרבה יותר מהספרים הטובים, אין זה מוכיח כלום. אנחנו שומעים רק להחלטת הרדקציה הפדגוגית והספרים שיצאו אצלנו בשנים האחרונות הרויחו הרבה גם בחומר וגם ברוח על ידי הרדקציה הנזכרת שלנו, ומחברים גם כן מפורסמים כמו גרזובסקי [37], א.ז. רבינוביץ, פסח קפלן, ל. שאצקי, ש. ברמן ואחרים הודו בכל ליבם על ההערות והתיקונים  מצד הרדקציה בנוגע לספריהם שהתקבלו אצלנו להוצאה. יש שהמחבר איננו רואה בעצמו את נגעי ספרו ומומו ואחרים באים ומוצאים אותם" [36].

כותב המאמר מ"מ מנוסביץ חתם מאמרו באומרו: "ההישיג בן-אביגדור מבוקשו? כן! הוא ברא לא רק הרבה ספרי חנוך בכל ענפי ההוראה שהועילו ליסוד בית ספר עברי מודרני, שאיננו נופל מבתי הספר של העמים הנאורים האחרים, אך ברא גם הרבה סופרים ומחברים פדגוגים שהיו עלולים לרדת לטמיון בלי עזרתו. הוא ברא אלפי מורים מצוינים, עשרות אלפים תלמידים ותלמידות המדברים עברית והקוראים את הספרות העברית. בית הספר המתוקן, הלמוד המסודר, המורה המפותח- הם פרי עמלו. בדבר הזה הציב לו בן-אביגדור מצבת עולם".

כל מי שבוחן את רשימת 254 האישים שתרמו לספרים ולעיתונים שיזם ערך והוציא לאור שאלקוביץ, המופיעה בפתח חוברת היובל לפועלו וממנה ציטטנו לעיל, יראה כמה צדקו דברי מנוסביץ.

בפרספקטיבה של עשרות שנים לאחר מותו של שאלקוביץ כתב המשורר יעקב פיכמן: "בתקופה שהספרות עדיין במצב התרקמות המו"ל איננו רק עסקן בלבד, הוא היוצר, הוא השותף ליצירה, הוא המגלה את הכוחות השפונים, הוא המגדל, המטפח אותם. גם בספרות מפותחת גדולה, יש אשר יהיה המו"ל אחד הגורמים החשובים ביותר לכבושי יצירה חדשים. המו"ל האמיתי הוא הגנן השוקד על תלמי השירה והמחשבה. הוא הער, הסוכך, המלאך המכה על הנטע הרך ואומר לו גדל" [38].

המשתאה לנוכח כמויות הספרים והחוברות הנדפסים בעברית יתמה וישאל היכן נמצא קהל קוראים לכל אלה ובמיוחד בקרב ילדים ובני הנעורים? למעשה עד שנות העשרים למאה העשרים הביקוש העיקרי לספרים עבריים היה באירופה ובעיקר במזרחה. בארץ ישראל – עד הולדת ילדים לבני העלייה השנייה, שהקפידו על עצמם ועל ילדיהם בשמירת הדיבור, הקריאה והכתיבה בשפה העברית – היה מספר הילדים בכלל קטן מאוד ובהם היו מעטים שיכלו להיות קהל יעד לספרים עבריים מודרניים. כידוע העלייה השנייה החלה בשנת 1904, וילדי העולים היו מסוגלים לקרוא ספרים רק בשנות העשרים למאה העשרים. אבל יש לזכור שגם ילדי אנשי העלייה השנייה היו מעטים במספרם. הנתון המצוי בידינו כי כאלף ילדים למדו בארץ ישראל, בבתי ספר ששפתם הרשמית הייתה עברית בשנת 1904 כשהחלה העלייה השנייה, בא ללמד כי הייתה זאת תוצאת עבודתם החלוצית של אליעזר בן יהודה ובני דורו המורים והסופרים העבריים כמו דוד ילין, יוסף מיוחס, זאב יעבץ ויהודה גור(גרזובסקי) – מהבולטים ביוצרי המסד לחינוך עברי בארץ ישראל [39].

הביקוש לספרים עבריים בארצות הברית היה מצומצם ביותר בראשית המאה העשרים, כי שני מיליון ומעלה המהגרים היהודיים ממזרח אירופה עשו מאמץ לרכוש עבורם ועבור ילדיהם שליטה בשפה האנגלית, שתבטיח להם קיום בכבוד בארץ שבה זכו להרבה יותר חופש אזרחי מבמקום מוצאם במזרח אירופה. מעבר לתקופה שבה אנו דנים נמצא המעבר של הוצאות הספרים העבריות ממזרח אירופה לארץ, אחרי חנייה זמנית בגרמניה. יש הכרח לציין את הדחף למעבר שגרמה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ועליית הפאשיזם והתגברות הלאומנות בפולין, שהוקמה מחדש כישות פוליטית אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשההוצאות לאור העבריות עברו לגרמניה היה חלק מקהל היעד העיקרי שלהן מנוע מאפשרות לחופש תרבותי ואזרחי ברוסיה, וחלקו היה מוגבל בחופש שלו בפולין. המשבר הכלכלי בגרמניה ועליית הנאצים לשלטון דחפו גם הם ודחקו בבעלי ההוצאות העבריות להעבירן לארץ ישראל [40].

על פי רוב, המחברים שכתבו להוצאות 'תושיה', 'אחיאסף' ו'מוריה' היו אותם המחברים, אבל 'תושיה' הייתה ההוצאה לאור שמשכה בציציות ראשן את שאר ההוצאות לאור, בסמנה להן מהי הדרך הנכונה לפעול. היא נבדלה מהן לא רק במספר הכותרים שהפיקה, אלא במגוון הסוגות הספרותיות שראו בה אור.

בהקשר זה ראוי להפנות תשומת לב ליחסי ח"נ ביאליק ושאלקוביץ, שהרי הם התחרו ביניהם לכאורה, ובעוד שאלקוביץ פועל בפולין בעיקר בעיר ורשה, הנמצאת תחת שלטון רוסי, ביאליק מייסד בתגובה וכתחרות להוצאת 'תושיה' את הוצאת 'מוריה' שלו באודסה, שהיא חלק מרוסיה. כבר קודם להקמת שתי ההוצאות המתחרות הללו כתב ביאליק בהתמרמרות לחברו י"ח רבניצקי דברי מחאה ואי-הבנה, מדוע זכו לתהילה 'ספרי אגורה', ובהם הסיפורים הקצרים שכתבו שאלקוביץ ואחרים בלשון עברית חדשה וחיה. וכלשונו של ביאליק: "אינני יודע מדוע גומרים כל המבקרים פה את ההלל הגדול על כל תוצאות [כך] בן אביגדור, לדעתי בכל הוצאותיו, בין בספורים בין בשירים רב – על הטוב והיפה – מזלו גרם" [41].

כשהוצאתו לאור של שאלקוביץ גברה על כל מתחרותיה בהדפסת ספרים עבריים מודרניים חדשים, כבר לאחר שנות פעילותה הראשונות, התקשר ביאליק עם שאלקוביץ לשם הוצאת כל שיריו בפעם הראשונה בקובץ אחד, ובעקבות ההתקשרות יצאו השירים לאור בעיר ורשה בשנת תרס"ב. במכתב שכתב לחברו י"ח רבניצקי, בתוך תהליך ההתקשרות עם שאלקוביץ בסוף שנת תרנ"ט, ביקש ביאליק מרבניצקי שידבר על לבו של שאלקוביץ להוציא את שיריו במהדורה מיוחדת, לא בתוך אחת מסדרות הספרים שההדיר. וכלשונו של ביאליק שם: "אולי תוכל לדבר על לבו של בן אביגדור להוציא את שירי בהוצאה מיוחדת, לא בין ספרי הביבליותיקה ואחזיק לך טובה. מאד מאד אינני מתאווה לבוא בקהל הביבליותיקה, אבל לא אוכל לעמוד בפני השכר ההגון שהוא נותן לי. ובאמת יש לי פתחון פה לחזור, כי בן אביגדור למרות הבטחותיו לא עמד בדבורו בדבר התבנית החצונית והוא עשה שלא כהוגן בפרסמו את שירי בין ספרי הוצאתו, בטרם באנו לידי גמר. ואני גם הזהרתיו על כך והוא לא ישגיח בי. אבל עתה אינני חפץ לסכסך את נפשי בו אחרי שכבר עשה מעשה ואין להשיב" [42].

כשתים עשרה שנה אחר כך יזם שאלקוביץ את הקמת חברת 'צנטראל', ארגון גג של מו"לים עבריים, לשם שיווק מרוכז של הספרים שהוציאו לאור ולניקוז הביקושים, וכך במקום תחרות פרועה על שוק הקוראים תהיה הכוונה של ההפצה וניתוב הביקושים לתועלת כל המו"לים שיסכימו להשתתף בהקמת ארגון גג זה [43]. ביאליק היה מהמכותבים של שאלקוביץ ושלח לחברו רבניצקי איגרת ארוכה ומפורטת ובה תחשיבים שעשה באשר לכדאיות הצטרפות הוצאת 'מוריה' שלו ליזמתו של שאלקוביץ, שגם התמנה לראש הארגון 'צנטראל' [44].

שאלקוביץ נפטר באופן פתאומי בדרכו להשתתף בקונגרס הציוני בקרלסבד בשנת 1921. לאחר מותו כתב ביאליק לחברו י"ח רבניצקי מכתב בהושענא רבה תרפ"ב, דהיינו עדיין בתוך שנת 1921, ובו ציין כי: "בהפגשי עם בן אביגדור עליו השלום בקרלסבד, בא לפני בהצעות גדולות ודבר על לבי להתאחד עמו ולעבוד יחד, אמצעים יש לו והוא רוצה לחזור בתשובה, מכיר הוא בשגיונותיו הקודמים והוא רוצה להפרד מעל צנטראל , ללכת בדרכים חדשים. הכרתי כי באמת ובתמים דבר האיש וכבר נטה לבי אחריו ובנתים מת וחבל" [45].

לבטח ביאליק התכוון בכתבו 'שגיונותיו' על שאלקוביץ, להתקפות חסרות הרסן של שאלקוביץ על אחד העם ובן בריתו הנאמן הד"ר יוסף קלוזנר. את מלחמותיו של שאלקוביץ בד"ר קלוזנר כבר הזכרנו בפתח המאמר, ונתייחס אליהן בפירוט בסופו. כלפי אחד העם ואגודת 'בני משה', שהיה מנהיגה, פרסם שאלקוביץ בשנת תרע"ג כתב קיטרוג וביקורת חריפים ביותר בקובץ ספרותי, שהוא אף נמנה עם יזמיו, עם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וש"י איש הורוויץ [46]. שם הקובץ היה 'נתיבות', והוא ראה אור בעיר ורשה, כאמור בשנת תרע"ג, וכותרת המשנה שלו 'בימה חופשית לענייני החיים והספרות' ובהמשך עמוד השער נכתב: 'ספר ראשון'. ההוצאה הרשומה בשער היא  'אחיספר', ורשה-ברלין. שם זה מעלה על הדעת מיד תחרות בהוצאה לאור של בני משה, ששמה 'אחיאסף' כידוע. בהוצאת 'אחיספר' ראו אור במשך עשרים שנה, עד לסגירתה, מ-1913 עד 1933 שבעים כותרים, ועל פי המצאי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, רבים מהספרים נדפסו ביידיש. ביזמות ובעריכה של הספרים שהופיעו בה השתתפו אישים בולטים בעולם הספרות העברית כדוד פרישמן ופישל לחובר [47]. אבל היזמה להוציא סדרה שלמה של דברי ספרות וביקורת שנקראה 'נתיבות' לא הסתייעה, והכרך הראשון בה היה גם האחרון.

במאמרו כתב שאלקוביץ כי: "מה יש באמת לספר בנוגע לתולדות אגודת 'בני משה'? הן גם בימי קיומה לא הייתה אגודה חיה פועלת ומשפיעה, שיכלה להשאיר איזו רשמים קיימים ונכרים בחיים ובספרות. אי אפשר לחשוב את אגודת 'בני משה' בתור יצור חי, שנולד, גדל והתפתח ואחרי כן חלה ומת – אלא רק בתור 'נפל' שבאמצעים מלאכותיים ניסו פעם בפעם לפחת בו נשמת חיים והדבר לא הצליח. לא היו באגודת 'בני משה' לא חיים ולא מות – רק איזו אילוזיה של מתי מספר שנתעו לחשוב שיצרו איזה דבר, שעושים איזה דבר, שיש להם איזו אגודה פועלת או שיכולה להשפיע – ואחרי כן באה המציאות וטפחה על פני הטועים הללו, והראתה להם את משוגתם וחדלה האילוזיה" [48].

שאלקוביץ מצטט שם את דברי דוד פרישמן על אחד העם: "אחד העם הוא בעיני פיגורה טרגית, חומר של גיבור לרומן, או לדרמה מודרנית. אסונו הוא שהוא תמיד מולידה של איזו מחשבה חדשה, מחשבה גדולה, ורק כשהוא רואה אותה יוצאת לאויר העולם ולובשת צורה מוחשית, הוא רואה מיד את עצמו מוכרח להלחם עליה עד האבידו ועד הכחידו אותה" [49].

שאלקוביץ תוקף את אחד העם לאורך כל החזית של פעולתו באגודת 'בני משה' ומחוצה לה, ומעמיד על סתירה בין השלמות שאחד העם דורש בעשיית כל מעשה ובין תפיסתו כי יש התפתחות אבולוציונית אטית בהיסטוריה בכל תחומי החיים. עמדה אחרונה זאת, אליבא דשאלקוביץ, צריכה הייתה לרסן את שאיפת השלמות של אחד העם. שאלקוביץ מוסיף קודם שהוא תוקף את אחד העם על ביקורתו ההרסנית על היישוב בארץ ישראל כי: "אותו אחד העם הטיף תמיד על-דבר צורך ויכולת, שאי אפשר למוד הכל על פי מידת הצורך, רק על פי מידת היכולת, וממילא כמובן שאי אפשר לדרוש משום מעשה בראשיתו אותה השלמות הנכספת על פי מדת הצורך, כי אם על פי מידת היכולת, ולהפך צריך להכיר, כי גם היכולת אינה נשארת תמיד במצב אחד, כי מה שאי אפשר היום יוכל היות שיהיה אפשר מחר, או לאחר זמן, וכי גם היכולת מתפתחת ומתעצמת על ידי המעשה עצמו ועל ידי הניסיון שרוכשים באמצעות המעשה, ואין זה אפוא מקום להתלונן על שאין הצורך והיכולת מתאימים לעת עתה, כי בה במידה שהצורך גדול יותר גם היכולת הולכת וגדלה על יד התשוקה והשאיפה להגיע אליו יותר ויותר"[50].

שאלקוביץ ממשיך ומתאר את התפתחותו, שקיעתו, והיעלמותו של 'אוצר היהדות' כעוד דוגמה לאופיו ולנטיותיו ההרסניות של אחד העם וקובע כי: "אחד העם מצא את בעל ההון הדרוש, את רק"ז ויסוצקי, שנדב סכום מסוים להוצאת אנציקלופדיה עברית – והנה תחת להשתמש בדבר הטוב הזה למעשה, לגשת להגשמת הרעיון הגדול הזה בפועל ממש, לכונן את הרידקציה ולהתחיל בעבודה, לא מצא פעולה יותר יפה ומתאמת לזה מאשר לערוך שוב כתב בנוגע לזה, לערוך על דבר זה מאמר בדפוס. וכשיצאו מערערים על הרעיון הזה מצד בעלי ה'איפכא מסתברא' השונים שהננו עשירים, ברוך השם, בהם עד מאד – המה תחת להתגבר על כל המפריעים ותחת לבטל את כל הערעורים והעצות של היועצים הבלתי-קרואים בנוגע לזה ולהתחיל במעשה, לא מצא אחד העם דרך יותר נבון מאשר להכנס בפוליטיקה עם כותבי המאמרים ובעלי העצות ולכתוב שוב מאמר על דבר זה, וסוף סוף להכנס בויתורים ופשרות ובהנחות למתנגדיו ולצמצם את הרעיון היפה הזה צמצום אחר צמצום, עד שנצטמק לצמצום דק כל כך, לקבצים נפרדים בעניני היהדות, בתור הכנה ופרוזדור ל'אוצר היהדות' – עוד הפעם הכשרת הדור בצורה אחרת, הכשרת 'אוצר היהדות' וחנוכו – עד שהיה לאפס גמור" [51].

דברים אחרונים אלה היו דברי הקדמה לשאלקוביץ טרם התקיף בלא רחמים את אחד העם, על יחסו המתנכר והשואף שלמות כלפי הספרות העברית החדשה. נראה כי קו אחד הוא הקו המייחד, אליבא דשאלקוביץ, את אחד העם – הנטייה המובנית בתוך אישיותו לנתץ ולהרוס כל דבר בעל ערך שהיה צריך לשיטתו האבולוציונית דווקא לטפחו כטפח צמח שאך זה נבט [52].  

שאלקוביץ רצה להוכיח לעולם היהודי כולו כי לא דרכו דרך אחד העם, ואכן יצר אתגר ודוגמה לחבריו ולמוקיריו של אחד העם כיצד יש לטפח ולהפיץ את הספרות העברית החדשה, מקורית ומתורגמת כאחד.  

תצוין בעיקר פעילותו של שאלקוביץ כלפי ילדי ישראל ובני הנעורים בעמנו. שאלקוביץ הוציא לאור סדרות לילדים ובהן, חוברת אחר חוברת, מצאו ילדי ישראל תרגומים מספרות העולם ויצירות מקוריות של סופרי ישראל. בתוכם נזכיר את הסדרות האלה: 'נצנים –  ביבליותיקה קטנה לילדים', ובה ראו אור לכאורה 100 חוברות בשנת תרס"ז [53], אבל חלק מן החוברות הן כמה חוברות בחוברת אחת. חברו לחיבור יצירות מקוריות: יהודה שטיינברג [54]; חמדה בן יהודה [55]; שמואל טשרנוביץ, שכינויו היה 'ספוג', אחיו של חיים טשרנוביץ הידוע בכינויו 'רב צעיר', שנזכר כבר לעיל [56]; מרדכי בן הלל הכהן [57]; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי; המשוררים יצחק כצנלסון [58]; ושאול טשרניחובסקי. גם יצירות מובחרות מספרות העולם תורגמו ועובדו בסדרה הזאת, כאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן המחבר הדני הנודע, או סיפורי הרודוטוס, ההיסטוריון היווני מן העת העתיקה.

באותה העת הופיעה גם הסדרה 'פרחים – ביבליותיקה לילדים', שראתה אור בוורשה ברציפות, חוברת אחר חוברת, בשנים תרס"ז – תרע"ג, ובשנת תרע"ג יצאה לאור במקובץ בחמישה כרכים בהוצאת צענטראל, הוצאה שכאמור לעיל הייתה פרי יזמתו של שאלקוביץ, שהשתמש בה וחבר אליה [59]. אף סדרה זאת כקודמת מנומרת ומגוונת בסיפורים מקוריים עבריים ובסיפורים מתורגמים, ואף בה פעלו מיטב המחברים והסופרים העבריים בני הזמן. תרומה רבה תרמו לה שמואל ליב גורדון [60], גיסו של שאלקוביץ, זלמן שניאור [61], שלום אש [62], אז"ר הוא אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שכתב בעצמו חוברת לסדרה על תולדות חייו [63], יהודה גרזובסקי (גור), ואחרים [64].

כמקרה בוחן ניקח סדרה נוספת, 'בכורים', שאף היא הופיעה בעיקר בשנת תרס"ז. אף היא הודפסה חוברת אחר חוברת, ולבסוף נכרכה בעבור המנויים עליה בשני כרכים ובהם ארבע חלקים. כסדרות האחרות שהוזכרו לעיל היא כללה מגוון סוגות ויצירות: סיפורים קצרים, שירים וביוגרפיות מקוריים בעברית ומתורגמים. על אלה אפשר להוסיף קטעים ממחזות ועיבודים של סיפורי המקרא. כאן חברו יחדיו מחזות של י"ל פרץ ופרץ הירשביין ביידיש, ותולדות יפאן מתורגמים מרוסית בידי יהודה גרזובסקי (גור), שהיה גם המתרגם של סיפורו של צ'אלס דיקנס 'שתי ערים' (מס' קכו-קנ בסדרה) [65].

בין המחברים והכותבים לסדרה 'בכורים' יש מספר משמעותי של אנשים שהחלו את הקריירה הספרותית שלהם במזרח אירופה וממנה עלו לארץ ישראל והתפרנסו כמחנכים וכסופרים עבריים. בתוך אלה נמצא את זלמן אפשטיין, שאחיו הצעיר יצחק היגר לארץ ישראל בשנת 1886 והיה מאבות החינוך העברי בארץ [66]. החליף אותו שמחה חיים ווילקומיץ שנזכר כבר, כמורה בראש פינה ומטולה [67].

בסדרה 'בכורים' חלק רב יש לשמואל ליב גורדון גיסו של שאלקוביץ [68], ולצדו נזכיר אישיות נוספת צבעונית, משה בן אליעזר [69], שהיגר לארצות הברית בשנת 1906, שהה שם ארבע שנים, חזר למזרח אירופה ושם ערך עיתונים בעברית וביידיש ובכללם לילדים. בשנת 1925 התמנה לעורך הראשון של עיתון הילדים הראשון שנדפס בארץ ישראל 'בן ארצי' ועלה ארצה לעיר תל אביב, שבה הופיע העיתון.

בתורמים ל'בכורים' היו חובבי ציון שעלו ארצה והמשיכו לשלוח מפרי יצירתם לשאלקוביץ, לעיר ורשה, לשם הדפסת חיבוריהם בסדרה הפופולרית. עמם נמנים אלתר משה גונצר [70], אשר ארליך [71], משה ברוך לזבניק [72], והסופר הידוע שכבר נזכר לעיל, אז"ר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שהוציא לאור למעלה ממאה ספרים וחוברות והיה מחלוצי כתיבת סיפורים קצרים בעברית בעלי מסר חברתי. אז"ר התיישב בתל אביב בשנת 1906 ושימש כמורה וכספרן בספרייה הציבורית 'שער ציון', שהפכה לספרייה הציבורית המרכזית בעיר תל אביב וקרויה היום 'בית אריאלה – שער ציון'.

עם חובבי ציון שעלו ארצה והמשיכו בפעולתם הספרותית יש לציין גם את שמחה אלתר גוטמן, שעל ספריו חתם בשם ש' בן-ציון. הוא התחיל את הקרירה שלו כמורה עברי בחדר מתוקן בעיר אודסה, עם חיים נחמן ביאליק, והיה מחלוצי כתיבת ספרי הוראה בעברית. הוא עלה ארצה בשנת 1905, והיום כמעט נשכח לגמרי, ובנו, הסופר והצייר לילדים ולמבוגרים, נחום גוטמן ידוע יותר ממנו. בזכות ספריו שאייר במו ידיו ונדפסו במהדורות רבות, כ'לובנגולו מלך זולו', ובהם חיקה את ספריו של רודיארד קיפלינג, עטופי האיורים מעשה ידיו [73].

יהודה גור (גרזובסקי), שנזכר לעיל, עלה ארצה כבר בשנת 1887 וניסה לפרנס את משפחתו בכתיבת ספרים בעבור ההוצאות לאור העבריות במזרח אירופה. הוא זכה להצלחה מרובה כמחברם של ספרי דקדוק ומילונים עבריים, כמעבד סיפורי המקרא וכמתרגם של ספרות יפה וחיבורים גאוגרפיים. אבל על אף הצלחתו ובמיוחד בהפצת המילון לעברית הידוע שלו, שזכה לכמה וכמה מהדורות, נאלץ לבקש פרנסה קבועה כפקיד בנק, ובשנים 1911—1929 היה זה מקור פרנסתו העיקרי.

בתורמים ל'ביכורים' היו גם סופרים דו-לשוניים דוברי וכותבי יידיש ועברית כמו אברהם רייזין [74], אחיו של זלמן רייזין מחבר הלקסיקון המפורסם ביידיש, אשר היגר לארצות הברית, ושלום אש, שנזכר לעיל ונדד בין היבשות אירופה ואמריקה כדי לנסות ולהתיישב באחרית ימיו בתל אביב בשנת 1954, אחרי שביקר בארץ קודם לכן לפחות עשר פעמים. רצה הגורל וכיהודי נודד החזיר נשמתו לבוראה בעת נדודים. הוא נפטר בזמן ביקור אצל בתו בלונדון שבאנגליה.

כמובן היו גם כותבים עבריים בעלי שם שנשארו באירופה – ישראל בנימין לבנר, הידוע בעיקר בזכות ספרו 'כל אגדות ישראל', שכדרכם של משכילים התאים את האגדות הכתובות בלשון חכמים ללשון המקרא, שנחשבה בעיניהם עברית מקורית העדיפהּ על פני אחותה הצעירה ממנה. ספרו זה זכה למספר רב מאוד של מהדורות מאז ראה אור בפעם הראשונה באמצע שנות התשעים למאה התשע עשרה [75]. אבל עלה על כולם יהודה שטיינברג. עד כדי כך בלט בתרומתו לספרות הילדים העברית החדשה ובתוך זה ל'בכורים', שאוריאל אופק, חוקרה המובהק של ספרות הילדים העברית, קרא לו 'אנדרסן העברי' [76].

על כל אלה צריך להוסיף את יוסף מיוחס, מחנך יהודי ספרדי בן ירושלים ותושב בה. הוא היה גיסו של דוד ילין וחתנו של יחיאל מיכל פינס, שסיפק לילדי ישראל תרגומים מערבית ומלאדינו ומספרות העולם [77]. מתושבי ירושלים האחרים שתרמו ל'בכורים' היה קדיש סילמן. הוא עלה לירושלים מווילנה בשנת 1907 בן 27, ונודע לשם על שום שליטתו בעברית שהייתה כה טובה עד שאנשים בירושלים דימו שהוא בן הארץ [78]. הוא היה כותב בלתי נלאה רוב ימיו וסיפק מכתוביו למבוגרים ולילדים לרוב העיתונים העבריים, ובתוך כך קנה לו שם גם בכתיבת פרודיות וסטירות.

הסדרה קירבה באמצעות חוברותיה לתודעת הקוראים הצעירים טיפוסים שונים ומשונים זה מזה, כמו אהרון לובושיצקי יליד פולין, שהיה הראשון לפרסם בדפוס שירים לילדים בתוספת תווים ללימודם ולהשמעתם [79]. ולצדו הפרופסור נחום סלושץ יליד וילנה שהתחנך בעיר אודסה ולמד לימודים גבוהים בז'נבה ובפריז. לימים הוא היה אחד ממייסדי 'החברה לחקר ארץ ישראל' ויזם של חפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל. הוא היה פילולוג בעל שם בין-לאומי, ועבודת הדוקטור שכתב בפריז הייתה בנושא תולדות הספרות העברית החדשה, שלראשונה נידונה אצלו מתוך גישה ביקורתית מדעית. העבודה ראתה אור כספר בכמה שפות ובהן צרפתית ואנגלית ויצאה בעברית בשלושה כרכים בעברית בשם 'קורות הספרות העברית החדשה' בעיר ורשה בשנת תרס"ו. הוא תרם למפעלו של שאלקוביץ בין השאר תרגומים של סופרים צרפתים מפורסמים כגי דה מופסאן ואמיל זולה והוסיף להם הקדמות, מבואות והסברים כדי שהקורא העברי ילמד על הספרות הצרפתית בכלל ויעשיר את עולמו. איש מופלא זה כתב גם ספרי מסעות וספרים גאוגרפיים ובהם חיבור על עבר הירדן לסדרה 'לנוער – ספריית ארץ ישראל של הקרן הקיימת. קרן קיימת מימנה והוציאה אותה לאור באמצעות הוצאת 'אמנות' בשנים תרפ"ח – תש"ד. בסדרה זו ראו אור 86 חוברות וספרים מנוקדים, כתובים בידי מיטב הסופרים, ובהם עוד כמה מן הכותבים ל'בכורים' [80].

כל החפץ למצוא בתוך מפעלו של שאלקוביץ ההדרה מחודשת של מיטב ההגות היהודית לדורותיה יתאכזב. בעוד אחד העם ובני חוגו שפכו דיו כמים על מצב היהדות והיהודי, לא עשו הם מאמץ כלפי מיטב הספרות ההגותית היהודית. שאלקוביץ מצדו לא היה מעוניין בה, שכן עיקר מעייניו הופנו לחינוך העם ולפתיחת הלבבות כלפי אופקים חדשים שלשמם לא היה זקוק לספרי ההגות של הרמב"ם, או של יהודה הלוי.

ביאליק היה הראשון שבתכנית הכינוס שלו, שהזכרנוה לעיל, חשב על כך. אבל בין מחשבה והרצאה בשנת 1913 בווינה למעשה, עברו כמעט עשר שנים. רק עם מעבר ההוצאות העבריות לגרמניה החלו בעליהן ויזמים חרוצים אחרים לההדיר את מיטב ספרי ההגות היהודית במהדורות חדשות. אינני בא לבטל בכך מעשי חלוצים כד"ר שלמה רובין, שהיה סופר החצר של פרץ סמולנסקין ולאורך כל ימי עיתונו של סמולנסקין 'השחר' פרסם בו ובמוספים עצמאיים מקורות ומחקרים שלמים בספרות ותרבות ישראל, והיה הראשון להוציא לאור תרגומים מכתבי ברוך שפינוזה בעברית [81].

 זאת ועוד יש לזכור ולהזכיר כי המוציאים לאור העבריים בגרמניה בשנות העשרים למאה העשרים לא הוציאו לאור מהדורות ביקורתיות של ספרי אגדה ומדרש. יש לתת את הדעת על כך שמחיי התרבות העברית ושאלקוביץ בראשם השאירו מלאכה זאת לתלמידי חכמים כר' שלמה בובר, סבו של מרדכי מרטין בובר, או לר' מאיר איש שלום, או לאייזיק הירש ווייס, שאת עבודותיהם הדפיסו בתי דפוס יהודיים, ללא תכנית התחדשות לעמנו.

שמו של שאלקוביץ נדד מעבר לים והגיע לאוהבי השפה העברית בארצות הברית. אלה מימנו לו כרטיס נסיעה באנייה כדי לפגוש בו ולשמוע את דבריו. הוא נשא דברים בעיר ניו יורק והטיח ביקורת נוקבת וחריפה על דמותה ועל טיבה של הספרות העברית החדשה. בתוך כך הוא הוציא מן הכלל את הרב ד"ר יהודה ליב קנטור, שהזכרנו בפתח המאמר, אשר לדברי שאלקוביץ הצליח לתת לקוראיו דוגמה נפלאה של עברית חיה, עברית שמשרתת את חיי היום-יום האפורים. זאת עשה קנטור בעיתונו היומי 'היום', העיתון היומי העברי הראשון, שהתחיל לראות אור בשנת 1886. שאלקוביץ השווה את מעשי אליעזר בן יהודה בהחייאת העברית למעשיו של קנטור. אביא את הדברים להלן בלשונו של שאלקוביץ:

"בן- יהודה שהיה כותב לפנים גם כן בשפה הרגילה, שפת בעלי 'המהלך הישן', בהחלו לדבר עברית הרגיש תיכף, כי שפה כזו איננה שפה טבעית ולא תוכל להיות שפה חיה, ואז התחיל לכתוב בסגנון חדש, בסגנון חי וטבעי, בסגנון שהוא יליד ההתפתחות ההיסטורית, ושבתור סגנון חי עליו להוסיף להתפתח ולהסתגל לצרכי החיים החדשים. ושפת בן- יהודה הייתה למופת לכל הסופרים של התקופה החדשה.

מעבר אחר יצא אז הד"ר י"ל קנטור ויצר את העתון היומי העברי הראשון בישראל, את 'היום'. ובעתון ההוא היה הד"ר קנטור לריפורמטור גדול בספרותנו. ראשית הסיר את הקדושה מעל הלשון ויעשה אותה לשפת החיים הפשוטים, חיי יום יום. הוא הוריד את 'השפה היפה השרידה היחידה' אל השוק – ובזה הוא הוסיף לה עצמה וחיים. השפה איננה צעצוע, מין ספורט לעשות בו 'מעשי נפלאות' לפני קהל-רואים, לרקד על חבל וכדומה, כי אם צורך ריאלי להביע בה מה שדרוש, מה שמעניין את העם, לדון בה על כל השאלות והצרכים החדשים. לא 'לשון הקדש' אנחנו כותבים כי אם סופרים מודרניים אנחנו המדברים עם קוראינו בשפת הכתב והספרות שלנו, על כל המתהווה בעולם הגדול בכלל ובעולם היהודי בפרט.

הלשון היא לשון חולין גמורים, ובה אפשר להודיע לקוראים העבריים את התלגרמות מענייני המדינות, את הידיעות מעולם המדעים והספרות, האמנות והתיאטרון. גם ידיעה על דבר משחקות כשרה ברנרד ורשל [83], גם ידיעה על דבר שערי הכספים ומחירי הסחורות בבירזה מותר וצריך להודיע בעברית" [82].

בן אביגדור המשיך ושיבח את עיתונו של קנטור כעיתון הראשון בעברית שאנשים לא חששו לקראו או ללכלכו בגבינה או חמאה. שאלקוביץ ראה בכך סימן להצלחת קנטור להפוך את לשון הקודש ללשון חול. לדעתו של שאלקוביץ מהפך זה נתן לא רק חיים לשפה, אלא יותר מכך, הוסיף חיים למשתמשים בה.

אחרי שחזר ממסעו לארצות הברית פרסם שאלקוביץ ספרון קטן נוסף, 'הספרות העברית הצעירה', שראה אור בעיר וילנה בשנת תר"ע. בספרון זה בא שאלקוביץ להגיב על חוברת שפרסם יוסף קלוזנר, 'הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה', בעיר ניו יורק בשנת תרס"ז.

הוא קובע בפתח הספרון שלו כי: "הנקודה העיקרית של השקפתי היא שונה לגמרי מנקודת השקפתו של מר קלוזנר ומתנגדת לה לגמרי. הטעות היסודית של מר קלוזנר במחברתו זו היא, לדעתי, שלקח את אחד העם השואף ליצירת מרכז רוחני לעמנו בארץ ישראל ועשהו בעצמו למרכז הרוחני של העם ושל הספרות העברת היותר חדשה בעשרים השנים האחרונות, ללא אמת לגמרי. [בהערת כוכבית בשולי העמוד הוסיף שאלקוביץ: הטעות הזאת מלפפת את מר קלוזנר בכל מה שהוא כותב. יש לשער כי אילו עסק מר קלוזנר בקוסמוגראפיה, כי עתה היה מעמיד את אחד העם במרכז הבריאה] מר קלוזנר עושה את כל הסופרים העבריים לכוכבי לכת סביב לשמש המרכזית ששמה אחד העם" [84].

כלומר שאלקוביץ מאשים את קלוזנר שאינו אלא חסיד שוטה של אחד העם, שדבק במשנתו של אחד העם להתחדשות הרוחנית של היהדות, ובצורך להעמדת חיי הרוח במוקד החיים, עד שהחל לראות באחד העם עצמו את המוקד הרוחני.

שאלקוביץ מסביר דעתו על מעמד אחד העם בספרות העברית כך: "בכל הכבוד הרב שאני חולק לאחד העם, בתור אחד מבחירי סופרינו החדשים, בתור סופר בעל כשרון רב, סופר-חושב, חריף ודיקן ובעל סגנון מופתי, הגיוני, מדויק, שקול ומדוד, סגנון שאין דומה לו בספרותנו – אני מוצא כי אי אפשר לחשבו למרכז רוחני של הספרות היותר חדשה, כי יש גורם יותר חשוב בתור מרכז רוחני של הספרות העברית בתקופה החדשה, שגם אחד העם קבל השפעה ממנו והיה למה שהיה, כמו שהושפעו ממנו יתר הסופרים העבריים של הדור הזה. הלא הוא הרעיון הלאומי בצורתו החדשה, שהתעורר אצלנו בראשית הרבע האחרון של המאה הי"ט, שחולל את כל המהפכה הרוחנית בקרבנו ושהוא ורק הוא יצר לנו את כל הספרות העברית הצעירה הזאת" [85].

שאלקוביץ ממשיך שם וקובע כי אחד העם איננו גאון אלא 'סופר גדל כישרון', וטוען כי לא יצר פילוסופיה חדשה או 'דעת אלהים' חדשה. גם אם לאחד העם הייתה השפעה על סופרים מסוימים, 'עדיין אין לעשות השפעה זאת למרכזית', קובע שאלקוביץ ומסיים דיונו בהקשר זה באמרו כי: "בכלל אין אצלנו בספרותנו הצעירה רביים ותלמידים, במובן הרגיל, אין מה שקוראים 'אסכולות ספרותיות' של מורים ותלמידים. יש רק זרמים שונים, נטיות שונות, טיפוסים שונים, סופרים בודדים שונים, לא יותר" [86].

למרות קסמם של דברי שאלקוביץ וניסוחם השובה לב בשנינותו, צריכה האמת להיאמר, והיא שהד"ר קלוזנר ראה עצמו לא פחות משאלקוביץ עבד ומשרת להכשרת העברית כשפה חיה, שפה שתשמש שפתו של העם היהודי בתקופת התחייה. לשם כך טרח וכתב מילונים וספרי דקדוק לקטנים ולגדולים ופרסם מאמרים והצעות כיצד לסגל את הדיבור והכתיבה העברית החיה לבני עמנו [87].

אבל, ויש להדגיש 'אבל' זה, התקפותיו חסרות הרסן של שאלקוביץ עליו ועל חסידותו השוטה ודבקותו באחד העם גרמו לקלוזנר שימחק את שאלקוביץ כליל מן הזיכרון ההיסטורי שרצה לעצב לספרותנו החדשה. לכן גם אם תחפשו לא תמצאו העמדה ראויה של תרומתו של שאלקוביץ לספרותנו, אם כיוצר אם כמוציא לאור, בכתבי קלוזנר הרבים.

בן אביגדור לא היה בודד בעמדתו וביחסו העוינים לד"ר קלוזנר. חתן פרס נובל לספרות, הסופר ש"י עגנון, גם הוא לא יכול לסבול את קלוזנר. לכן נתפס עגנון לדיכאון כאשר בעקבות מותו של הד"ר קלוזנר החליטה מועצת העיר ירושלים כי תסב את שם הרחוב שבו גרו שניהם על שמו של הד"ר קלוזנר, כדי להנציחו לדורות הבאים על שום תרומתו לעיר ולתרבות ישראל בכלל. זאת מאחר שמאז נקבע שם הרחוב שבו גר כרחוב יוסף קלוזנר, כל מכתב שכתב עגנון או שקיבל לביתו נשא את הכתובת המציקה: 'שמואל יוסף עגנון רח' קלוזנר ירושלים', צרה שנמנעה משאלקוביץ, שכן הוא נפטר שנים רבות לפני שהלך הד"ר קלוזנר לעולמו [88].

 מראי מקום

[1] המאמר הוא נוסח מורחב, מתוקן ומעודכן של אחרית דבר שהוספתי לספרי, Z. Gries The Book in the Jewish World 1700-1900, Oxford 2007, pp. 181-190

[2] ראו ד' טל, ד"ר יהודה ליב קנטור: אינטלקטואל, פובליציסט ורב, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, תשס"ז.

[3] ראו נ' גולדמן, הפרדוקס היהודי: שיחות עם ליאון אברמוביץ, רמת גן 1978, עמ' 20—21.

[4] ראו פ' לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ספר שלישי,חלק שני, תל אביב תשכ"ג, עמ' 1—30. על שאלקוביץ ראו במיוחד שם, עמ' 14—21.

[5] ראו שם, עמ' 3—14, את ביקורתו החריפה של לחובר על בריינין.

[6] הביוגרפיות הטובות ביותר המצויות בידינו על אחד העם הן של י' גולדשטין, אחד העם: ביוגרפיה, ירושלים 1992, ושל ס' זיפרשטין, נביא חמקמק: אחד העם ומקורות הציונות, תרגם ע' שמיר, תל אביב תשנ"ח.

[7] ראו בהרחבה, י' שלמון, 'אחד העם ובני משה: נסיון שלא הצליח?', ז' גריס, ח' קרייסל וב' הוס (עורכים), שפע טל: עיונים במחשבת ישראל ובתרבות יהודית מוגשים לברכה זק, באר שבע תשס"ד, עמ' 201—301.

[8] ראו ש' פיינר, 'איציק אייכל: היזם של תנועת ההשכלה בגרמניה', ציוןנב(תשמ"ז), עמ' 427—469. עוד ראו הנ"ל, 'פרוגרמות חינוכיות ואידיאלים חברתיים: בית הספר "חינוך הנערים", ברלין 1825-1778' , ציוןס(תשנ"ה), עמ' 393—424.

[9] אין עד היום תיאור מלא ומפורט של פועלו של שאלקוביץ כמוציא לאור, להוציא התיאור החלקי שנתנה בידינו ש' שלהב, 'מכוונות למעשים:פרק ראשון לתולדות המו"לות העברית החילונית', עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ד. ראו גם הנ"ל,'בן-אביגדור וספרי אגורה: המהלך המו"לי והמסחרי', סדן 4(תש"ס), עמ' 281—300.  

[10] ראו, ד' ניימרק, 'ערכו הספרותי ומקומו ההיסטורי של אוצר היהדות', השלח יג (תרס"ד) עמ' 13—20.

[11] בתוך: השלח (שם), עמ' 204—404.

[12] את תרומת לוי גינצברג לאנציקלופדיה היהודית רשם תלמידו הנאמן בועז כהן. ראו,B. Cohen, Bibliography of the Writings of Professor Louis Ginzberg, New Yorki 1933

[13] יעקב קלצקין לא זכה עד היום למונוגרפיה שתספר את תולדותיו ותנתח את הגותו ותרומתו למחשבת ישראל ולהפצת לימוד הפילוסופיה בעמנו. על פרשת יחסיו עם אביו ועם בני משפחתו כתב העיתונאי אייזיק רמבה, והדברים עדיין דורשים חקירה ותיקון, משום שרמבה טען למשל שבנו של יעקב קלצקין וילדיו התנכרו לו, ולדברי אורה ליפשיץ בת לחברו הקרוב שהכירה את המשפחה, לא היו הדברים מעולם. ראו, א' רמבה, 'חייו הכפולים של יעקב קלצקין', בתוך: הנ"ל,בנים אכלו בוסר, ערך י' נדבה, תל אביב תשל"ג, עמ' 207—226. לאחרונה ראו ג' כ"ץ, 'בין כליון קוסמי לתחיה לאומית – עיון בהגותו של יעקב קלצקין', דעת <<63 >>, קיץ תשס"ח, עמ' 131—146.  

[14] להוציא ניסיונותיו של החוקר והמשורר ישראל אפרת. ראו י' אפרת, הפילוסופיה היהודית בימי הביניים: מונחים ומושגים, תל אביב תשכ"ט; וכן בעבודות קודמות שפרסם באנגלית. ראו הפניות אליהן בספרי ספרות ההנהגות: תולדותיה ומקומה בחיי חסידי הבעש"ט, ירושלים תש"ן, עמ' 5 הערה 14.

[15] על מפעל האנציקלופדיה בגרמנית ראו נ' גולדמן, זכרונות נחום גולדמן, ירושלים תשל"ב, עמ' 75—84. תוספת על כך ראו גולדמן, הפרדוקס היהודי (לעיל הערה 2), עמ' 24—28.

[16] על פועלו של שטיבל ראו בספרה של ד' עמיחי-מיכלין, אהבת אי"ש: אברהם יוסף שטיבל, ירושלים תשס"א.

[17] ראו בינתיים ז' שביט, תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, חלק ראשון- בנייתה של תרבות עברית בארץ ישראל, עורך ראשי מ' ליסק, ירושלים תשנ"ט. שם חשובים בעיקר דברי ז' שביט, עמ' 43—56, 73—95, 199—262.

[18] ראו ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, א,, מרחביה תשכ"ז, עמ' 87-85.

[19] לספרות הזאת הקדיש תלמידי לשעבר אבריאל בר לבב עבודות מחקר רבות שפרסם, המסתעפות ברובן, מעמיקות ומרחיבות את עבודת הדוקטור שלו. ראו א' בר-לבב, תפיסת המות בספר החיים לרבי שמעון פרנקפורט, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז. בהקשר הנידון כאן ראו את מאמרו: 'רבי אהרון ברכיה ממודינה ורבי נפתלי הכהן כ"ץ, אבות המחברים ספרי חולים ומתים', אסופות ט (תשנ"ה), עמ' קפט- רלד.

[20] ראו ח"נ ביאליק, 'הספר העברי', בתוך ספרו, דברי ספרות, תל אביב תשכ"ה, עמ' כה-מב. עוד ראו מאמריו: 'משנה לעם', שם, עמ' עא-פב;'לכנוסה של שירת ספרד', שם, עמ'פג—פו. עוד ראו רישומי הרצאות ביאליק בעל פה בספרו דברים שבעל פה, א, תל אביב תרצ"ה,עמ' סד-סח (על כינוס הרוח), סט-עב (עוד על כינוס הרוח).

[21] ראו בהרחבה בספרו של א' אופק, ספרות הילדים העברית 1948-1900, א, תל אביב תשמ"ח, עמ' 93—77.

[22] בעבודת גמר שנכתבה לאחרונה באוניברסיטה העברית במסגרת בית הספר לספרנות שבשיתוף עם בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים טעה והטעה המחבר כשפירש את נאומו של ביאליק בתרע"ג בווינה, על 'הספר העברי' כתכנית אב לייסוד המו"לות העברית המודרנית. זאת שעה שביאליק סרטט תכנית לגניזה וחתימה של הספרות היהודית ומסר אתגר לחוקרים מומחים לדבר להכין מהדורות חדשות של ספרותנו לצורכי דור הקוראים החדש, ולא למו"לים, שבהקשר זה היה בתכניתו של ביאליק אולי כדי להלהיבם לזרז ולממן הכנת תכנית 'הכינוס' לקראת הוצאה לאור. אבל אין תכניתו של ביאליק תכנית אב בשום מקרה למו"לות העברית המודרנית. עד כדי כך התלהב המחבר שהגדיר את התרגום של אוהל הדוד תום מאת מרק טווין לעברית בידי י"ח טביוב, שראה אור, ביזמת ביאליק בהוצאת 'תורגמן', שהקים באודסה, 'מאורעות תם, שנדפס באודסה תרע"א, כספר הראשון המתורגם מספרות העולם שהציע לקוראי העברי, תרגום עברי מודרני'. הוא לא ידע דבר וחצי דבר על פועלו של שאלקוביץ, הן כאבי המו"לות העברית המודרנית הן כאבי התרגומים המודרניים הראשונים מספרות העולם. אילו טרח ובדק בסוף הכרך השני של ספרו של א' אופק, שבו השתמש – (אופק, ספרות הילדים [לעיל הערה 21]), היה משנה דעתו רק על לפי רשימת ספרי ילדים ונוער שהוציא לאור שאלקוביץ והמצויה שם. ברשימה ספרים שראו אור זמן רב לפני שהופיעה באופק החיים הספרותיים הוצאת 'תורגמן'. ראו ג' וויסבלאי, הוצאת 'הספר' ברלין-סיפור תולדותיה של הוצאת ספרים ביבליופילית עברית, עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ה, עמ' 16—19. תודתי למר יונתן מאיר, שהפנה תשומת לבי לעבודתו של מר וויסבלאי.

[23] ראו ש' רבידוביץ, שיחותי עם ביאליק, ההדירו מכתב יד והוסיפו מבוא והערות בח"י ראביד וי' פרידלנדר, ירושלים תשמ"ג. ראו שם בפתח הספר ( עמ' 9—15) מה שכתב בנו, בנימין ראביד: 'הרקע ההיסטורי'. שם סקר את פועלו של אביו בהוצאת עינות והוסיף כי שטיבל מינה את אביו להנהלת הסניף הברלינאי של ההוצאה לאור שלו בשנים 1927—1930 עת פעל שם. דיווחים מיומנו של רבידוביץ על התעניינותו והסתייגותו של ביאליק מיזמותיו המו"ליות של רבידוביץ ועל ניסיונו לגייסו לעבודת הוצאתו לאור 'מוריה' שהפכה בברלין ל'דביר', ראו שם, עמ' 41—45. וכן שם עמ' 65—66, 73—76. ביאליק לדברי רבידוביץ, אף התבטא באוזניו כי חבל על הכסף שמוציאים על בתי ספר עבריים בגולה, ועדיף היה להשקיע את הכסף בהוצאות לאור של ספרים עבריים חדשים. ראו רבידוביץ (שם), עמ' 93. עוד חומר רב עניין בהקשר המו"לי שביניהם ימצא בחלק המכתבים שבספר, שם, עמ' 99—116.

[24] לפועלו של ש"ז שוקן בתחום הפקת והפצת הספר העברי והיהודי בכלל הוקדשה עבודת דוקטור של אנתוני סקינר ראו A.D. Skinner, 'Salman Schocken and the Jewish Renaissance in Germany', Ph.D dissertation, University of Chicago, 1998 . כמו כן ראו את המאמרים האלה: A.D. Skinner, 'German Jewish identity and the "Schocken Bucherei"' , Arche Noah: die idÈe der 'Kultur' in Deutsce-Judischen Discurs,Hrsg.: B Greiner, C. Schmidt (eds.), Freiburg 2002, pp. 289-303; S.M. Poppel, 'Salman Schocken and the Schocken Verlag: aJewish publisher in Weimar and Nazi Germany', Hravard Library Bulletin 21(1972) pp. 20-49; idem, 'Salman Schocken and the Schocken Verlag', Leo Baeck Institute Year book 17(1972) pp. 93–113

[25] על מפעלי הוצאת "אמנות" ובית הספר הראלי ראו עוד במאמרי, Z.Gries, 'The Printing and Kabbalistic Literature in the twentieth century' Kabbalah 18(2008) pp. 116–117

[26] ראו ח"נ ביאליק, דברים בגו, קיבץ והביא לדפוס א' שפירא, תל אביב תשל"ו עמ' 59—63. 

[27] ראו איגרות חיים נחמן ביאליק, א – ג, לשנים תרפ"ד תרפ"ז, כנס והעיר פ' לחובר, תל אביב תרצ"ח, ג, עמ' מח-מט.

[28] ראו בהקשר זה בהרחבה במאמרו של דניאל אברמס, D. Abrams, 'Critical and Post-Critical Textual Scholarship of Jewish Mystical Literature: Notes on the History and Development of Modern Editing  Techniques',' Kabbalah 1(1996) pp. 17–71; עוד ראו במאמרי, Z. Gries, 'The Printing of Kabbalistic Texts in the Twentieth Century', Kabbalah 18 (2008) pp. 120–122

 ²⁹ מזכיר העיתון היה שמואל טשרנוביץ, שכינויו הספרותי היה 'ספוג'. הוא היה אחיו של חיים טשרנוביץ, שכינויו היה 'רב צעיר', הידוע בחיבוריו על תולדות ההלכה. שמואל טשרנוביץ היה סבו של הסופר איש קיבוץ עין גב מוקי צור. ראו על אודות שמואל טשרנוביץ אצל ג' קרסל, לכסיקון (לעיל הערה 18), ב, עמ' 43—44.

[30] ראו א' אופק, 'תושיה לילדי ישראל: מו"לים עבריים כמטפחי ספרות ילדים', מאזניים מה, 6 (תשל"ח) עמ' 421—428. עוד ראו אופק, ספרות הילדים (לעיל הערה 21), עמ' 19—26. בסוף הכרך השני של ספרו, בעמ' 624—721, הדפיס אופק רשימה מפורטת של ספרי ילדים שנדפסו בשנים 1908—1948וחולקה לפי נושאים, כך שאפשר בנקל לראות כי חלק הארי בה הם ספרי הקריאה. והרי פירוטם: א-ספרי קריאה (עמ' 624—703); ב-מאספים, אנתולוגיות, שירונים, מקראות (מבחר) (עמ' 703—715); ג- כתבי עת ומוספים (עמ' 715—721). מתוך רשימה זו אפשר לראות אילו פירות מפוארים הניבו מעשיו החלוציים של שאלקוביץ בגן הספרות העברית.

[31] על פי המצאי בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים הודפסו בהוצאת מוריה 122 כותרים בשנים 1903 – 1920, עת פעלה באימפריה הרוסית ובעיקר בעיר אודסה.לעומת זאת לפי המצאי שם, באותן שנים הודפסו בהוצאת תושיה 325 כותרים, ובשנים 1897—1902 הודפסו בהוצאת תושיה 166 כותרים.

[32] ראו בן-אביגדור לחג יובלו: במלאת עשרים וחמש שנה לעבודתו הספרותית והמו"לית, ורשה תרע"ו.

[33] ראו שם, עמ' 22—23.

[34] שם, עמ' 25.

[35] שם, עמ' 27.

[36] ראו מ"מ מנוסביץ, 'בן אביגדור בתור מוציא לאור', הדואר, גיליון 3, ב חשוון תרפ"ב, 3.11.21, עמ' 3 (מתוך 4 עמודים- אין מספרי עמודים). מאוחר יותר ראו דברים מפליגים בשבח עבודת שאלקוביץ כמו"ל –  א"ר מלאכי, מסות ורשימות, ניו יורק תרצ"ז, עמ' קנא, קנה-קנו.

[37] עדות על כך אפשר למצוא באוטוביוגרפיה של יוסף קלוזנר, שם הוא מספר על העבודה הרבה שהקדיש בעריכת והתקנת מילונו של יהודה גרזובסקי- גור לדפוס בעבור הוצאת "תושיה". ראו, י' קלוזנר, דרכי לקראת התחיה והגאולה (1874—1944), ירושלים תש"ו, עמ' 89. שם קלוזנר מספר שעבד על המילון בשנים תרס"א-תרס"ב וכי תרם למילון את ההקדמה וכן תיקן הרבה בערכי המילון בין האותיות  ה ל-פ. הוא לא כותב כי ככל הנראה דרש שהשער למילון יציין כי המילון נעשה בהשתפותו, וכך גם ההקדמה לו חתומה בשמו של קלוזנר. ראו מילון של כיס מעברית לרוסית ואשכנזית ומרוסית לעברית ואשכנזית, חובר על ידי יהודה גרזובסקי בהשתפו יוסף קלוזנר, ורשה תרס"ד

[38] ראו י' פיכמן, רוחות מנגנות, ירושלים תשי"ג, עמ' 389

[39] ראו בהרחבה אופק, ספרות הילדים ( לעיל הערה21), עמ' 122—166. שם מומחש חסרון ספרי קריאה שהודפסו בארץ, במיוחד בעמ' 127—154. רישום של סטטיסטיקה על גידול מצאי הספרות לילדים בארץ ישראל במשך מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד בשנות העשרים למאה העשרים, כאשר בתי ההוצאה לאור העבריים שנזכרו לעיל העבירו פעילותם לתל אביב שבארץ ישראל, ראו א' קנדלשיין, הדפוס העברי בארץ ישראל של"ז – תרפ"ג: היבטים ביבליוגראפיים, תרבותיים וסוציו-אקונומיים, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן,רמת-גן, תשס"ד, עמ' 200—208.

[40] ראו מה שכתבה שביט, תולדות ( לעיל הערה 17).

[41] ראו ביאליק, איגרות (לעיל הערה 27), א, עמ' סב. כדאי להסב תשומת לב למה שכתב י' קלוזנר באוטוביוגרפיה שלו (לעיל הערה 37) עמ' 103—107, על התנהגותו של ביאליק בכלל וכשנגע הדבר לסופרים ויוצרים אחרים. מסתמנת שם דמות אדם המרוכז בעצמו, שאינו נותן דעתו לאחרים כפי שהם מצפים ממנו.

[42] ראו ביאליק, איגרות (שם), א, איגרת מכ' תמוז תרנ"ט, עמ' קכה.

[43] ראו על כך בסדרת מאמרים שפרסם זכריה פישמן, אחיהם של הרב יהודה מימון פישמן ועדה מימון, בשם העט א' כהן, בעיתון הדואר היומי. המאמרים האלה היו חלק מן הלקסיקון הרחב שתכנן פישמן להוציא לאור, ובו תולדות מעשי סופרי ישראל בעת החדשה בתוספת רשימות ביו-ביבליוגרפיות. את רשימותיו על בן-אביגדור פרסם אחרי מות בן-אביגדור. על ייסוד צנטראל ראו א' כהן, 'אברהם ליב שאלקוביץ (בן אביגדור)(תרכ"ו תרפ"א)', הדואר, גיליון 19 כא חשון תרפ"ב 22.11.21, עמ' 3(מתוך 4 עמודים, אין מספרי עמודים).על זכריה פישמן שנפטר צעיר מאוד ועל רשימת הערכים שהכין ללקסיקון שפרסם בעיתונות העברית בימי חייו ראו בחוברת זכריה פישמן יוצר הלכסיקון של הסופרים והספרות העברית: למלאת שנה למותו, ירושלים תרפ"ז. רשימת הערכים שפרסם בעיתונות נמצאת בעמ' 41 בסוף החוברת, והיא הודפסה על הצד הפנימי של כריכתה.

[44] ראו ביאליק, איגרות(לעיל הערה 27), ב. . האיגרת אינה מתוארכת אבל כהערתו הנכונה של לחובר היא ממרחשון תרע"ב. ראו שם, עמ' קכז- קלא, ותיארוכה בידי לחובר בעמ' קכז הערה 3.

[45] ראו שם, עמ' רלא-רלב.

[46] ראו בן אביגדור, "אחד העם ו'בני משה'", נתיבות ספר ראשון ורשה תרע"ג, עמ' 238—290.

[47] ראו  קרסל, לכסיקון ( לעיל הערה 18 ), ב, עמ' 245.

[48] ראו בן אביגדור, נתיבות (לעיל הערה 46), עמ' 244—245.

[49] שם, עמ' 252.

[50]  שם, עמ' 265—266.

[51]  שם, עמ' 270.

[52] ראו בהרחבה שם, עמ' 270—271.

[53] ראו, אצל אופק, ספרות הילדים (לעיל הערה 21), ב, עמ' 625—626. בקטלוג בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים רשימת החוברות מופיעה ברישום המלא של הכותר: נצנים ספורי ילדים.

[54] ראו אצל קרסל, לכסיקון (לעיל הערה 18), ב, עמ' 910—911.

[55] ראו שם, א, עמ' 279—280.

[56] ראו לעיל בהערה 29 וסמוך לה.

[57] ראו אצל קרסל (לעיל הערה 18), ב, עמ' 123—124.

[58] ראו שם, ב, עמ' 791—793.

[59] אופק (ספרות הילדים [לעיל הערה 21], עמ' 626—628) מונה 250 חוברות, אבל חלקן הן גם כן כמה חוברות בחוברת אחת. יצוין יהודה שטיינברג, שחיבר חמישים חוברות, מס' קנ-ר. בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים רשימת החוברות מופיעה ברישום המלא של הכותר פרחים [ספורי ילדים], ורשה תרס"ז

[60] ראו אצל קרסל (לעיל הערה 18), א, עמ'  453—454.

[61] ראו שם, ב, עמ' 957—960.

[62] ראו שם, א, עמ' 158—160.

[63] ראו שם, ב, עמ' 814—816.

[64] ראו שם, א, עמ' 439—440. 

[65] ראו אצל אופק, ספרות הילדים (לעיל הערה 21), עמ' 628—630. בקטלוג בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים מופיעה רשימת החוברות המלאה רישום הביבליוגראפי המלא של כתבי אחד המחברים של החוברות, המחנך שעלה ארצה ועבד במושבה רחובות ובגליל, הוא שמחה חיים ווילקומיץ, בכותר 'בכורים: ביבליותיקה לבני הנעורים'.

[66] ראו על שני האחים אצל קרסל,לכסיקון (לעיל הערה 18), א, עמ' 139—142.

[67] ראו שם, עמ' 654.

[68] כדאי להזכיר כי ש' גורדון זכור לקוראים בארץ בעיקר בזכות הפירוש רב הכרכים המנוקד המודרני למקרא שכתב והביא לדפוס לאחר שעלה ארצה, פירוש של"ג. גורדון לא הצליח לסיים את כתיבת הפירוש לכל המקרא, וחבריו השלימו את הפירוש לדניאל, עזרא ונחמיה וגם לדברי הימים. המהדורה המשוכללת והמתוקנת של הפירוש הוכשרה לדפוס בידי חבר סופרים וחכמים והייתה פופולרית מאוד בשנות השישים והשבעים למאה העשרים.

[69] ראו אצל קרסל, לכסיקון (לעיל הערה 18), א, עמ' 263—264.

[70] ראו אצל קרסל, לכסיקון (שם), א, עמ' 437—438.

[71] שם, עמ' 151. ארליך נודע בעיקר על שום ידיעותיו המרובות באסטרונומיה, ובמיוחד בהקשר זה בזכות המצאתו כדור אסטרונומי.

[72] שם, ב, עמ' 241.

[73]  על ש' בן ציון ראו שם, א, עמ' 293—294. על התלות של עיצובו של גוטמן בקיפלינג ראו מה שכתבתי בספרי, הספר כסוכן תרבות בשנים ת"ס-תר"ס, תל אביבי תשס"ב, עמ' 97 והערה 6 שם.

[74] ראו אצל קרסל, לכסיקון (שם), ב, עמ' 860—861.

[75] ראו על לבנר מה שכתב קרסל, לכסיקון (לעיל הערה 18), ב, עמ' 170—171. על ספרו של לבנר 'רע הילדים' ועל המקראה לידים שחיבר עם יהושע שטיינברג, הקרויה כרוח הזמן 'חריסטומתיה', ראו מה שכתב א אופק, ספרות הילדים העברית ההתחלה, תל אביב תשל"ט, עמ' 202—205.        

[76] ראו אופק, ספרות הילדים (לעיל הערה21), א, עמ' 26—30.

[77] ראו אצל קרסל, לכסיקון (לעיל הערה 18),ב, עמ' 341—342.

[78] ראו אצל קרסל, לכסיקון (שם), ב, עמ' 495—496.

[79] ראו שם, ב, עמ' 174—175.  

[80] ראו על סלושץ שם, ב, עמ' 510—512.

[81] לא מענייני כאן להיכנס להיסטריית שפינוזה בקרב המשכילים היהודים, שרובין הוליך רבים מהם לעניין בו והחרו החזיקו אחריו רבים וטובים, ובהם ייזכר העיתונאי והפובליציסט נחום סוקולוב. על רובין נכתבה לאחרונה עבודת דוקטור. ראו א' ז'קונט, שלמה רובין – ספריית השכלה של איש אחד, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ו. ועדיין נשארה בקעה רחבה להתגדר בה בעיסוק בו ובבני דורו, ואין כאן מקום להאריך.

[82] ראו א"ל שלקוביץ, הספרות העברית החדשה ועתידותיה, ניו יורק תרס"ח, עמ' 18—19.

[83] שם הבמה של השחקנית, Elisa Felix.

[84] ראו בן אביגדור, הספרות העברית הצעירה, ווילנה תר"ע, עמ' 4—5. 

[85] שם עמ' 7—10.

[86] שם, עמ' 10.

[87]  ובהם החוברות והספרים האלה: הדבור העברי [צ"ל: נחיצותו ]וחיצותו ואפשרותו, אודסה תרע"ט; מה לעשות? לשאלת המשבר בספרות העברית, קראקא תרפ"ז; מלות הדבור: פרטי מילים חדשות ומחודשות לצרכי הדבור העברי החי, אודסה תרע"ט. ספרון אחרון זה הוא מילון עברי מנוקד, ובו מילים עבריות לצד תרגומן- מקורן ביידיש, או ליתר דיוק גרמנית באותיות עבריות וברוסית- הכתובה באותיות קיריליות. המילון מחולק לנושאים מעשיים רבים כשמות כלי בית, תבשילים, בעלי חיים וצמחים, ובכלל זה הפרדה של עופות ודגים, ובחלקו האחרון יש מדור מילות דבור לא מפורסמות, ובהן המילים מעבדה, תיאבון חרסינה אופניים ואפילו סמרטוטר.

[88] ראו ע' עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים תשס"ג, עמ' 48—49.