שני פרלודים על שני אנשי ספרות מאת דורין מרגלית

\

הקדמה מאת אלי אשד

דורין מרגלית – מוזיקאית מיסטית ומשוררת, פרסמה בימים אלו את ספרה הראשון, "סנפלינג על כחול הזקן" (הוצאת "גוונים", 2017).

הספר מבוסס גם על אירועים בחייה וגם על אנשים אמיתיים בהחלט שפגשה והכירה – מהם מוכרים וידועים היטב בקהילה הספרותית הישראלית מזה שנים רבות.

לפניכם שני פרקים מהספר. כל אחד מהם עוסק בדמויות המבוססות על חייהם האישיים של שתי דמויות מוכרות בעולם הספרות מזה שנים רבות.

הפרק הראשון מבוסס על דמותו של היוצר והסופר יונתן בן -נחום, מחבר הרומן ההיסטורי המפורסם "וידוי" (שגם הפך להצגה ידועה), יוצר מוכר ואהוב שלצער מוקיריו הרבים שוב אינו מסוגל ליצור יותר מסיבות רפואיות. "יקום תרבות" יפרסם בעתיד הקרוב כמה מיצירותיו הבולטות.

הפרק השני, כך נראה, קיבל גם הוא השראה מדמות ידועה בסצנה הספרותית, עורך וותיק של כתב עת ספרותי ידוע.

יונתן בן-נחום. צילום: דורין מרגלית


פרלוד מס' 8 * – דיוקנו של משורר \ דורין מרגלית

מלאו לו ארבעים וחמש שנים.

מאחוריו הותיר אישה אשר הקפיאה בתוך אישוניה הנמריים שתיקה זועפת, כנגד כיעור הזיקנה שקפץ עליה טרם עת, ובן שצמח כאחד הגיזעולים, שכל יעודו בעולם הזה הוא להיות בלבד.

הוציא מתוך התרמיל כילה רחבה עם טלאים קטנים, שהשתמרה עוד מימים שהנהיג את טיולי הנערים בתנועה. פרש שק שינה בגון זית בפינה מוצלת מול אזור הטבילה של הצליינים, הנוהרים קבוצות קבוצות לנהר הירדן כדי לקדם בברכה את פני ה'מילניום'.

היא היתה יפה בעיניו, שערה היה שחור ועבה והתפתל לאורך גווה נחשים, נחשים,

כשקרני השמש האחרונות נגעו בעורה, נדמה הפך לשנהב כמו לאחר רחצה.

בצדודיתה החדה, כך הירהר, היה משהו מתעתע; כאילו חיו בה בכפיפה אחת פני גבר עם פני אישה, והדבר הילך עליו קסם וקשרו אליה בחיבור כמעט עוברי; כשחיבקה אותו בזרועותיה הגדולות והחמות, חש שכל הווייתו לא נולדה אלא לשם התכרבלות בתוך רחמה.

עצי האקליפטוס הפכו אט אט לצללים מרשרשים והוא הדליק מדורה קטנה, לתוכה הטיל כמה בננות בשלות למחצה, עטופות בנייר כסף, וריח הפירות האפויים שהתערבבו בריח עורה העיר ולו לרגעים את גבריותו השבלולית. גופו היה מעט מסורבל ועורר אף מידה של חמלה למראה הגב הכפוף, אך רגליו לעומת זאת היו רגלי מטפס הרים, שטות ומבתרות בשדות הקמה, בין שדות הקוצים, כמו שורשי שערותיו, עיניו השחורות.

בעוד ילדי הקיבוץ היו צווחים על המיגרש ומכינים עצמם לאליפויות, הוא היה מתכרבל ימים כלילות בספריה הגדולה של סבו ונפשו נסערת למול מאורעות החשמונאים הרשומים בספרו של פלביוס, למול הרומן הגדול: ספר שמואל, הנפתח בתפילתה של אישה. ושפתיו מדקלמות את קינתו של דוד על שאול ועל יונתן בנו, עפעפיו נפקחים למול ספר החזיונות של חיים ויטל, שואבות אל זכרונו הענק כמעט את כל מה שנכתב אודות הרוח והחומר.

וירוקת הטבע, אי ירוקת הטבע, הצמיחה לו כנגד אינספור הספרים הללו שער זכרי למכביר, על גבו הרכון, על מבושיו, על ביטנו ואצבעותיו; חתמה את פניו, כמו להכעיס, בגבות עבותות שניבטו אל העולם כמו שפתי ערווה פעורה, אשר שאבו לתוכן את הפרוטוקולים של דברי ימי העולם, התנערו בין שיניו הסוכריות כמו תפילת קול נדרי בלתי פוסקת.

נעלו הכבדה נתקלה בקרסולה במדרגות הספריה העירונית; הוא חיפש ספרים על הירושימה והיא אחזה בידה רשימה של מאמרים מתוך כתבי עת ועתונות, "על היסודות המיתיים בספרות ילדים", וכך נפגש מבטם.

"בחרת לך נושא גדול, מתאים לעבודת דוקטורט", אמר לה בקול נלהב.

"לווא דווקא", הצטחקה לעומתו ואצבעותיה שיחקו בשרשרת פנינים זעירה שהיתה תלויה לצווארה, "אני בסך הכול מקריאה סיפורים לילדים ב"בית הספר המיוחד ברעננה". "בסך הכול?" ענה ונתחבר לחייה בלי שום סימן פיסוק ושאלה.

הירח הצהבהב הכסיף את מי הנהר, והגזעים הארוכים, החלקלקים, גנחו ברוח העמק. היא הטילה את ראשה כפקעת גדולה על לוח לבו והוא שכב ללא ניע, מתבונן ארוכות בעגלות השמים, ורק אצבעותיו הדקות שוטטו כאילו מעצמן לאורך גווה החשוף. אמר לה לבסוף בקול חרישי ומהורהר, כמו דיבר אל עצמו, ש"מאז פגש בה, ימיו הופכים למעשי קדושה". שתקה ולא אמרה דבר, אך בגרונה נתעטפה מועקה כעכובית הגלגל והיא נעצה את עיניה בתוך הלילה, ממתינה למאומה.

עם שחר נעורה לשמע קריאות צהלה של חבורת נערים, שנתלו על סוס-החבל ועודדו זה את זה לקפוץ למים. וקול החבטה ושאגת הניצחון שלאחריה קרעו ולו לכמה רגעים את היער מתרדמתו בקולות משק כנפיים ורחשים קטנים מעקצצים תחת מרבד הענפים והעלים. היא פשטה את תחתוניה הדקים וירדה לשפת הנהר, כדי לאסוף אל פיה את מלוא פרי תות היער הקוצני והאדום, מפקירה את גופה המלא, את שדיה הכבדים, לעיני הנערים המצחקקים לעברה, אוספים בכפות ידיהם המתבגרות את זיקפתם שקפצה, לתוך המכנסיים הקצרים.

לאחר שהתהפך כה וכה בשנתו לקול רחש הזימזומים של הבוקר, לקולות בני אדם ההולכים ומתרחקים, לאור השמש שהציפה אותו, נעור. אך כשפשט את זרועו לעברה לא מצא אותה, גם לא בנהר. התיישב לאט על בול עץ ורדרד, שקליפתו הוסרה, ושפת לעצמו תה ממותק מתוך הקומקום המאולתר והמפויח, הוציא מכיס התרמיל קמצוץ של עלי מנתה ומרווה והוסיף בתוכו, אמר בלבו: "אולי חצתה את הנהר". כשלא שבה גם לאחר ששפך את מלוא הנוזל הצהוב לתוך הכוס השקופה, ניכנס לנהר כדי לחפשה, אבל לא מצא אותה גם בגדה האחרת. רטוב יצא ובהלה תקפה אותו: "אולי טבעה".

אך פעימות ליבו שקטו למול משב רוח רענן שעבר לפתע בין הענפים הגבוהים, בין עלעליו הדקים והריחניים דמויי הלהבה, ואז נתקלו עיניו במגבת קטנה ולחה שהיתה תלויה על אחד מהם. למרגלותיו של הענף הצעיר, בין אצבעות פקעת השורשים הגדולה, גילה את שרשרת הפנינים הזעירה שניצנצה באור הצהרים המאוחר. ליבו נצבט בתוכו: "אולי כבר לא תשוב", והוציא עיפרון מכורסם בקצהו ורשם במחברתו כך:

מגבת תכולה/ תלויה על ענף ירקרק/ ומחרוזת פנינים דקה/ מונחת בין אצבעות פקעת השורשים – / משתקפת במי הנהר

הביט במילים באי נחת, כולו אוזן לדומית היער, מייחל לאות, סימן של עץ, ציפור, ניתור של דג או עלה, אך ברוחו כבר השלים שהלכה ולא תשוב. הקיש בקמצוץ עפרונו ומחק את המילים המיותרות:

מגבת תלויה על ענף

מחרוזת פנינים

בין פקעת שורשים

משתקפת בנהר

הביט במילים ומחה בכף ידו זעה שהצטברה בבית שחיו, וגבותיו התכווצו למיקשה אחת על פניו, פני נער, פני רוצח, פני תלמיד חכם מעונה, ושפתיו נעו: "האם כל מה שאירע ומתרחש זה עתה לא כבר אירע באיזה סיפור מעשה שקראתיו, או אולי מתרחש באיזה סיפור מעשה שמישהו מעלה אותו על הכתב ברגעים אלו ממש?"

מנזר "אחיות ציון", י-ם, 99

* התפרסם ב"אבן חושן"/ "שבו", 2004 .

פרלוד מס' 16 – פורטרט של אציל לשעבר \ דורין מרגלית

"לכל הנושים, המעקלים ופורצי הדלתות, נא לכבד את החוק ולא להיכנס לבניין!בית המשפט המחוזי החליט על עיכוב התהליכים!"

דלת הבניין נעולה על סוגר ובריח, כך שממילא לא ניתן להיכנס. כל מה שניתן לבצע בינתיים הוא סיבוב היכרות בלבד סביב קירות חזית הבניין המתקלפים, הנגועים במגפת שחין מלח-ים תל-אביבית נפוצה ובתפיחות פיח של התחבורה הציבורית והפרטית.

לעומת זאת, הכניסה מעט מפתיעה.                                                                                             מערה מוצלת של צמחיה סבוכה בגובה אדם ממוצע, מתאימה לרקמת עלילות מסמרות שיער של בלשים צעירים או אפילו מקום מפגש להיוועדויות חשאיות. דרך דלת הבניין העשויה זכוכית מתכת כבדה, ניתן להבחין בערימות גבוהות של ספרים אשר במבט חטוף נראות, כעמודי התווך של חדר המדרגות הרעוע או לחלופין, אריחי אבן שמורים לשיפוץ הרצפה. ערימות ספרים אלו מלוות את המציץ דרך מפתן הבית עד תום צדדי מעלה המדרגות של הקומה הראשונה.

בתוך הבניין בקומה האמצעית (בקומה הראשונה והאחרונה אף אחד לא דר והן כנראה משמשות כמחסני ספרים ואלבומי גנזים אישיים) דר איש בודד. לבושו בעונה זו של חורף, כמו בשאר הימים ועונות השנה חולצת מקטורן וחליפה בצבעי השחור.

אציל פולני לשעבר הוא, אשר מקפיד  בכל בוקר להדק את שיערו השחור בג'יל עיצוב. שלמרבית הפלא לא זרק בשערו עדיין הלובן, למרות שמלאו לו כבר יותר משבעים שנים.

ניכר לפי מראה הדירה הגדולה וחדר האורחים המרווח, אשר קשת עץ עתיקה חוצה אותו לשניים, שנפלה לידו ירושה לא מבוטלת. למרות האבק שנצטבר על המדפים זה למעלה מעשרים שנה, ניתן להבחין בשכיות החמדה העשויות זכוכית יקרה, מזרח אירופאית וכן בריהוט העתיק והכבד העטוי בדי קטיפה בצבעי בקבוק וארגמן שכבר דהויים.

בחלל הצפוף עומד שולחן עץ אכול תולעים ועליו מונחים כמה בקבוקי שתייה, כמו קוניאק צרפתי מיושן ו"ליקר וישניאק" דובדבנים שחציו כבר ריק, ושתי כוסיות שזמן רב לא נשטפו. בחזית הפנימית יותר של חדר האורחים עומד שולחן נוסף במצב לא תקין אף הוא, המשמש כמכתבה, עליו מונחת ניירת לא פתורה וכמה ספרים בנושאי ספרות ופילוסופיה, בעברית ובלעז ושרבוטי מילים של עט כחול בכתב זעיר ותלול על צרור דפים מקומטים.

שאר החדרים, בכללם כמו חדר המדרגות ומעלותיו, עמוסים בערימות של ספרים ללא ארונות ומדף ואלה מקיפים אף את מיטת היחיד החורקת. מכוסה עתה במצעים מעובשים, שאבד עליהם כבר הכלח. על קירות הבית, החושף כבר טיח מבעד לטפטים המצויצים, תלויים לעייפה תמונות ורישומים מקוריים של מיטב הציירים העבריים.

המעבר בין חדר לחדר דורש מהמבקר הליכה זהירה, או ליתר דיוק – צעדי מחול קלילים מעל פני המרצפות המרקדות כחדשות, כמו במבנה כולו אשר טרם הושלמה בו מלאכת הריצוף

איש אינו יודע מתי הוא שב לדירה, שהרי אין הוא משיב למכשיר הטלפון הנייח גם כאשר הוא נמצא. את רוב זמנו הוא מבלה בבתי-קפה קרובים אם לשם כתיבה או פטפוט עם אנשי ספרות, דת ופוליטיקה ניציים ויוניים, או לחלופין עם רמי מעלה של עסקי העולם האפל.

לעיתים תמצאהו יושב בספריה העירונית, מדפדף בגנזי עיתונות, תר אחר שמו כאילו משתוקק לגעת לא לגעת במהות או בתופעה עצמית, אם הכרחית או אם מקרית, המתייחסת באיזה שהוא אופן לעצם קיומו.

רבים נורו מעטו הצולף אש.

נשים צעירות ומבוגרות פנו ממנו וארזו מזוודותיהן, הותירו אותו עזוב ומוזנח, נתון לחסדם של משוררים ומשוררות דחוקים, המייחלים למוצא פיו של המלומד מאוקספורד, שישנה אולי את מזלן והן יזכו לתהילה קטנה מאוחרת.

כמה מילים על הליכתו – זו מעט מקרטעת, בשל איזו צליעה קלה, כמעט בלתי מובחנת באחת מרגליו. הסיבה לכך יכולה להיות בגלל אסימטריות של אותה הרגל לעומת השנייה, אך מאידך יכולה להיות נעוצה בגלל אסימטריות של עקבי העץ הממוסמרים של זוג מגפי הבוקרים השחורים הנעולים תדיר על רגליו, למרות שיצאו מכלל שימוש.

על כן נדמה הוא לעיתים כצלם אבן מהלך עם ראש של בז חמור עיניים, אפוף אינסוף תגליות מחשבתיות החובקות בתוכן הן את העולם האידאי והן את העולם האטומיסטי, כחבוק שתי אחיות לותראניות זו את זו.

לעומת זאת, נפשו הינה נפש זרטוסטרית של פילוסוף נשגב ברוח זן או צליין מסוגף, בד בבד עם נפש של נוכל אכזר, לעיתים אף מסוכן. וכפי שמעיד הוא בעצמו על עצמו, הינו בעל חששות קדומים מבעלי כנף ושיחות נפש גלויות עם נשים. על כל פנים את פחדיו מבעלי כנף הוא משייך לתת-מודע ברוח הארכיטיפוס היונגיאני. ואם בתמימותך, או ליתר דיוק, אווילותך, תנסה חלילה להושיבו לשם "בירור עניין אישי", קרוב לוודאי תעלמנה עקבותיו לזמן מה. עד שהעניין ירד מן הפרק או ישתכח מעצמו. אך אם בכל אופן עדיין תתעקש, סביר להניח שתמצא מכתב קוצף וללא מעטפה בתיבת הדואר שלך, המציין, ללא עוררין על ניתוק הקשר לצמיתות!

*

כפי שידוע, ניתן לחלק את קליטת העולם המידית ומכאן גם את נוכח ההתרחשות האנושית לפי דרוג שני החושים העיקריים – ישנם אנשים שחוש השמע הוא זה שמקנה להם התמצאות ראשונית במרחב, ולרוב האחרים חוש החזותי. בעניין זה ברור שאין לו דבר עם מרחב הצלילים המפשט והוא שייך למין השני, אך לעומת זאת ניחן בדקות-הבחנה כמעט גאונית לריתמוס המבע הכתוב. שבכושרו זה אין הוא שונה כל עיקר מהמאמין הפיתגוריאני, למשל, הרואה בסדר המתמטי השתקפות ל"מוסיקה מונדנה", מוסיקת סדר היקום.                  למרות מתת אל זו אין הדבר מונע ממנו ליפול, ואפילו לעיתים קרובות, בתוך התפרצות לשונית, שמוטב לאדם המותקף ברגעים אלו להיבלע תחתיו ולו עד שתחלוף רוח הפרצים.

השאלה העולה עתה, מציצנית ומסקרנת כאחד, בעיקר מן ההיבט הנשי הינה – האם הוא מסוגל לאהוב?

שאלה זו מורכבת עד מאד ואין התשובה לה חד משמעית. דבר אחד אינו מוטל בספק- כל המביט בידיו הענוגות והרכות למגע, שלא זרקו בהן ולו מעט קמטים של שיבה, יתמלא ברצון בלתי מוסבר, אימהי ואבהי כאחד, לאחוז בהן או אפילו לאסוף אותן ולאמצן אל לוח ליבה או ליבו. וזו שיש עוז בנפשה ויצר הרפתקנות בלתי נדלית לריגושים מסוכנים ובלתי קונבנציונליים, תגלה להפתעת ליבה שמאחורי חליפת השריון הכהה והדהויה ו"מחלצות נסוס" הלא רחוצות נחשף גופו האצילי, פולני, אשר לא נס לחו. בשר תינוק בוהק בלובנו אשר תחתיו אוצר יצר נעורים, הנאנק בקולות פעייה לכובשו ולשתות אותו עד תום.

*

האם התרחשות רוגשת זו, ההתפשטות ולו לשעה קלה מן הכותנות הנזיריות, הן הגבריות והן הנשיות, מעידה במקרה זה על פתיחות הלב? ומה היחס בין ארוס כאן למוסר או לדוגמא, לאמנה זוגית? הדבר אינו ברור.

ועם רגשות מעורבים של דחייה ומשיכה לדמות העריצה, הנערצת, העומדת כציר למכלול התיאורים, ימצא עצמו המבקר בעודו עומד כך למול הבניין הבלתי מפוענח אשר האיש תלה על מפתן ביתו את השלט האיום –  אחוז בחרדה קיומית ובהלה נפשית, לנוכח המשפט העומד בפתח.

* התפרסם בכתב העת של איגוד הסופרים בישראל, "גג", מס' 49, 2016.


ראו גם:

פרלוד מספר 1

פרלוד מספר 7

פרלוד מספר 20

ירון ליבוביץ' על הלהקה הקבלית: על להקת "תקרא לי סיהרא" של דורין מרגלית

דף הפייסבוק של דורין מרגלית

Related image

דורין מרגלית עם להקת "תקרא לי סיהרא"

אודות דורין מרגלית

דורין מרגלית היא מוזיקאית, סופרת, ומורה בקונסרבטוריון. בעלת תואר ראשון ושני בפילוסופיה יהודית, ספרות משווה, ומוזיקה, מאוניברסיטת בר-אילן. פרסמה מסות וביקורות על ספרות, אמנות, והגות יהודית, בכתבי עת בולטים. כתבה פואמות ו"פרלודים", שכמה מהם הופיעו בצרפת בתרגום. השתתפה בתכניות רדיו וראיונות אישיים, שדנו בנושא הלחנה ושירה. ספרה החדש: "סנפלינג על כחול הזקן", יצא בהוצאת "גוונים". כמו כן דיסק שני של לחניה לטקסטים של משוררים, ושלה, עומד לצאת בימים הקרובים, בסיוע אקו"ם וקרן יהושע רבינוביץ, ת"א.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים , , , . קישור קבוע.

13 תגובות על שני פרלודים על שני אנשי ספרות מאת דורין מרגלית

  1. מאת דוד אדלר:‏

    התרשמתי מאוד מהלשון. ההתחלה "מאחוריו הותיר אשה אשר הקפיאה בתוך אישוניה הנמריים שתיקה זועפת, כנגד כיעור הזיקנה שקפץ עליה טרם עת" מהממת.

  2. מאת יואב בר-חיים:‏

    שלושים הפרלודים של דורין מרגלית מייצגים מבחר רחב ורב של נושאים, התנסויות, סיגנונות – וכולם כתובים בכישרון לשוני ותיאורי מעולה ורוויים חמלה ואהבת-אנוש. כמו אהבתה ליצירותיו של המלחין מהלר, או לרב-האמן בנגינת גיטרה, מנשה בקיש, המתווה כאיש אוהב, שמתייחס באבהות מסורה לא רק לתלמידיו הרבים, אלא גם לחתולי-רחוב רעבים. בכדי לא להאריך כאן, אציע שתראו את רשמיי מהספר, המופיעים בסוף הקובץ עצמו, יחד עם אלה של המשוררת מאיה בז'רנו.

  3. מאת צור:‏

    יונתן בן-נחום גאון אנדרייטד שספריו הותירו חותם בקרב מביני דבר.

  4. מאת יערה בן דוד:‏

    מחווה יפה עשה אלי אשד בהצגת שני פרלודים מרכזיים מתוך ספרה המרתק של דורין מרגלית. בקשב העמוק שלה לזולתה מתברר שמעבר ליכולתה לנתח חולשות אנושיות ולתת רקע תיאורי ההולם את מי שחי ונע בתוכו, היא יודעת גם לחמול. מסיפוריה עולה רגישות גבוהה לניואנסים של השפה באינטראקציה שלה עם הדמויות יוצאות הדופן והמורכבות שאיתן היא רוקמת שיח ושיג תרבותי ורגשי. כך היא מסוגלת לקלף את שריון המגן שעוטה אדם המעורר רגשות מעורבים ולחשוף את הרוך והעידון המסתתרים תחתיו. זהו ספר עם עקבות תרבותיים המתביית בלב.

  5. מאת דורין מרגלית:‏

    תודה לכם!

  6. מאת אלי אשד:‏

    המיטב של המיטב של השירה העברית בשפה האנגלית :אלי אשד משוחח עם גבריאל מוקד על כתב העת "הג'רוזלם רביו"
    http://www.yekum.org/2017/07/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%91-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%91-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-2/

  7. מאת ריבי וולקוביץ:‏

    בחירה מצוינת של אלי אשד עבור התאורים הנוקבים, החודרים והעמוקים של שתי הדמויות הספרותיות. רשמיי (כשהם מבודדים מיתר הפרלודים ומעמתים זה מול זה את שני הפרלודים): האחד קצר מהשני בהרבה, כי בראשון הדמות תוהה אך ממהרת לפסוק ולהפסיק את תהייתה, ואלו בשני – את היא זו שתוהה על הדמות ומתלבטת לגבי יכולתה לאהוב, ע"א שאת מכירה ומתארת היטב את שתיהן. דבר נוסף (שהוא מופלא בעיני, כקוראה חובבת) – בכל אחד משני הפרלודים, בתוך סבך פרטי-הפרטים, קיים משפט אחד הממצה את הדמות. בראשון – "…פני נער, פני רוצח, פני תלמיד חכם מעונה…" (כאשר אותן גבות עבותות שהיו "כשפתי ערווה פעורה" מתכווצות), ובשני – "…אין לו דבר עם מרחב הצלילים המפשט והוא שייך למין השני, אך לעומת זאת ניחן בדקות-הבחנה כמעט גאונית לריתמוס המבע הכתוב". 'לייק' גדול מאד. ברכותיי

  8. מאת אלי אשד:‏

    ביום שישי זה ה-12 ל-1 2018 יתקיים ראיון רדיופוני עם דורין חרגלית בין 12:30-14:0 אצל זיו בר ב- "מאחורי השמות", "מוסף לתרבות חברה ומוזיקה" לרגל יציאת ספרה: "סנפלינג על כחול הזקן" ואלבום שני בדרך של לחני לשירי משוררים וטקסטים שלה בסגנון עכשווי., אודות חייה, והמוזיקה שלה , על ספרה החדש והדיסק היוצא בעקבותיו.
    היא תשמיע גם קטעי גיטרה לטעמה של גיטריסטים אהובים עליה.
    אפשר יהיה לצפות בשידור ישירות דרך דף הפייסבוק של דורין
    https://www.facebook.com/dorin.margalit
    או דרך אתר התוכנית :
    http://www.radiohevrati.co.il

  9. מאת אלי אשד:‏

    בתוכנית רדיו עם דורין מרגלית שבה היא מספרת על חייה ןיצירתה בהגשת ועריכת זיו בר אפשר להאזין וגם לצפות כאן :

    https://www.facebook.com/zivbarguitar/videos/10214395591502141/?hc_ref=ARQegM_KaCm29MQA8CbLB0Ls7lrULhaK25JZnKFn75yetJ_jZxYCbNBCdxQ1HeJcKXo&fref=nf

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*