לודאנום היא תמיסת תמצית פרג משכר באלכוהול המכילה 10% אופיום (שווה ערך ל-1% מורפין) המומס באלכוהול, נמכר עד לתחילת המאה העשרים להקלת כאבים ללא מרשם או פיקוח. התמיסה הייתה בשימוש בארה"ב, אנגליה, ומערב אירופה, עד להכללתה ברשימת הסמים הנתונים לפיקוח.
תגובתו של אנטונין ארטו – המחזאי, ההוגה הצרפתי, הסוריאליסט, שרעיונותיו המהפכניים פרצו דרך לתיאטרון אבסורד, "לתיאטרון האכזריות", לפנטומימה כשפת גוף המחליפה את שפת התיאטרון המקובלת – לאיסור בשימוש ובהפצה של האופיום פורסמה בשנת 1925 בכתב העת La Revolution Surrealiste. תגובתו נשאה את הכותרת "להגנת הציבור: איסור צריכת אופיום", והיא הייתה רק אחת מתגובותיו נגד היוזמה לאיסור המוחלט בחוק של צריכת אופיום בצרפת.
ארטו לקה מגיל צעיר במחלה שפגעה בו וליוותה את חייו בכאב כרוני ורק שימוש במשככי כאבים הפך את חייו לנסבלים. את צעקת הסובל החולה, הדמנטי, המוגבל, המכור לסם, הוא קורא בקול רם, לנוכח האטימות וחוסר ההבנה של החברה לנדכאים, לחולים, לחסרי התקנה שרוצים רק למצוא מזור לכאבם, להיגאל מייסורי הגוף והנפש.
את חייו סיים באשפוז ובטיפולים שנכפו עליו ובין היתר מכות חשמל בניגוד להסכמתו במוסד סגור, משם המשיך לכתוב מכתבים שכונסו בהמשך לקובץ כתביו המלא. חוסר הבנה למצוקתו הביא את ארטו לכתוב בגילוי לב נדיר על מצוקותיו ואפשר לקוראיו להבין אולי מקצת מסבלו של חולה כרוני.
תרגום מצרפתית: אבי ורחל גולדברג
להגנת הציבור: איסור צריכת אופיום
בכוונתי להגיב בגלוי אחת ולתמיד לאזהרות מפני מה שמכונה "סכנת הסמים" כדי שיניחו לנו ולא נותקף עוד.
נקודת המבט שלי היא בבירור אנטי-חברתית. יש רק רציונל אחד להתקפה על השימוש באופיום: החשש שהשימוש בו הוא מדבק חברתית, והוא טיעון שקרי. כולנו נולדנו פגומים בגוף ובנפש, אנו בלתי מושלמים מלידה. איסור השימוש באופיום לא יבטל את הנטייה לפשע, וגם לא את הנטיות הממאירות של הגוף והנפש: הנטייה לייאוש; הנטיה לדיכאון; את ייסורי עלוב החיים המייבב; את סבל המוכה באבעבועות; וגם לא את התפוררותם ההדרגתית של החושים (אינסטינקטים). הפסקת השימוש באופיום לא תשנה את העובדה שישנן נשמות בעלות נטייה להתמכרות. למורפין, לקריאת ספרים, מורעלים בבדידותם, מכורים לאוננות, מכורים למין חסר מעצורים, נשמות פגומות מחולשה מושרשת בנפשם, מכורות לאלכוהול, לטבק, סוציופתיות מלידה.
ישנן נשמות חסרות מרפא או תקנה שלעולם לא יהיו חלק מהחברה. אם תמנע מהן את כסות השיגעון שלהן, תמצא להן הדרך לכלים חלופיים, זועמים, אכזריים, ונואשים לעקוף את האיסור. הטבע האנושי הוא אנטי-חברתי עד עמקי נשמתו. החברה מכירה רק דרך אחת להילחם בנטיות הטבעיות של הפרט, האורגניזם החברתי הביורוקרטי מכיר רק בשימוש בכוח כנגד ההידרדרות הטבעית של אלה שנואשו מהחברה. אז הבה נניח לאלה שאבדו לחברה. יש דרכים טובות יותר להעביר את זמננו מאשר לנסות לשקם את הבלתי ניתן לשיקום. זהו מאמץ שהוא בו זמנית חסר תועלת, מבחיל ומסוכן. ככל שלעולם לא נוכל לזהות ולחסל את הגורמים לייאוש באנושות, אין לנו זכות למנוע מאדם את אמצעים לטהר את עצמו מהצער. כי אז יהיה צורך לדכא את דחפיו הנסתרים, את נטייתו המיוחדת לחפש אמצעי, שיציל את עצמו מרע.
יתר על כן, אלה שאבדו, היו למעשה אבודים מלכתחילה, וכל מושגי השיקום המוסרי הם חסרי ערך – יש לאדם יצר של הרס פנימי חסר מרפא שאין לערער עליו, והוא בא לידי ביטוי בהתאבדות, בפשע, בטיפשות, ובטירוף. מהומה ומבוכה בלתי מנוצחת מתקיימת בנפשו של בן האנוש, ומתקיימת בה תחושת התפוררות מתמדת. רוח האדם מסורסת מטבעה. אפזיה, אטקסיה, דלקת קרום המוח העגבתית, גניבה וגזל. הגיהינום הוא בעולם הזה. אנשים אומללים שנמלטו מהגיהינום שנגזר עליהם בחייהם, שניצחו את הכאב, מנסים שוב ושוב לנוס ממנו.
אבל די: האדם אומלל; הנשמה חלשה; וישנם יצורים אשר, ללא קשר לנסיבות, יהיו מקוללים תמיד. סיווג וכינויים הניתנים להם הם בעלי חשיבות מועטה, ובכל מקרה אינם עניינה של החברה. יש די והותר הוכחות לעובדה שהחברה אינה מסוגלת למצוא פתרון. היא מבזבזת את זמנה, והיא רק מתחפרת עוד יותר בטיפשותה. מעשיה תמיד מזיקים עבור אלו שמוכנים להתמודד עם האמת. אין צורך להסתכל רחוק יותר מאשר ארצות הברית של אמריקה בטירוף ההגזמה שלה: בירה מתובלת באֶתֶר; משקאות חריפים מהשוק השחור מתובלים בקוקאין; שיכרות כסרטן חברתי. בקיצור, החוק הטבעי של הפרי האסור. כך גם השימוש באופיום.
עד כה, החוקים נגד השימוש בסמים הועילו רק לסרסורים הרפואיים, לעיתונאים, ולסופרים, שבנו לעצמם מוניטין שפל המבוסס על זעם צדקני המופנה כלפי קבוצה בלתי פוגענית זו של מקוללים (שאינם מזיקים לחברה פשוט משום שהם חסרי משמעות ושוליים), המיעוט הזה שגורלו נסלל על ידי מחשבותיו, נשמתו, ומחלתו.
כמה יפה הוא חבל הטבור של מוסר הסרסורים. מאז שצנחו מרחם אימם הם מעולם לא חטאו! הם השליחים הצדקנים, מבשרי הבשורה, צאצאי הכוהנים. אפשר רק לתהות על מקור הזעם הזה, על הכסף וטובות ההנאה שגרפו לכיסם כתוצאה מכך.
1. למען האמת, הזעם הזה נגד הסמים והגבלתם בחוק הוא חסר אונים אל מול הדחף המוחלט לצרוך סמים, בין אם הם מותרים בשימוש ובין אם לאו, באשר הדחף הוא פגם מולד בנשמה, הדוחף את המכור לפעילות אנטי-חברתית, גם אם סמים לא היו קיימים.
2. למעשה הגבלת הסמים מחריפה את הצורך בהם, ומשנה התנהלות בלתי מקובלת מבחינה חברתית לחטא סודי.
ו-3. ההגבלה רק מזיקה למחלה האמיתית, שהיא הנקודה המשמעותית והמסוכנת ביותר עבורכם.
כי, לרוע מזלה של הרפואה מחלה זו תמשיך להתקיים.
כל החוקים, ההגבלות, ומחוות יחסי הציבור נגד סמים, בהנחה שיצליחו, יגרמו רק לשלול מהיסודות המנושלים של האנושות – שיש להם זכויות בלתי ניתנות לערעור – תרופה למכאוביהם, מזון נהדר יותר מלחם, ושיטה חלופית לתחייה.
מבחינת הממסד הרפואי עדיפה מגפת הדבר על השימוש במורפין, עדיף הגיהינום מהחיים! הטיפשים האלה מעמידים פנים שצריך לתת למכור להתבוסס במחלתו.
בהצהרות כאלה, הבורים נותנים לעצמם יד חופשית למען טובת הכלל. התאבדו, חסרי התקווה! מעונים בגוף ובנפש, אבדו כל תקווה! אין עבורכם עוד נחמה בעולם. העולם סועד מבשרכם המרקיב! ואתם, משוגעים, מחוננים, ספסטיים, נגועים בסרטן, חולים כרוניים נפוחים במוח, אינכם מובנים.
יש בכם דבר שרופא לא יוכל להבין לעולם, ועובדה זו כשלעצמה היא שהופכת אתכם למעמד מכובד, טהור, ונפלא. אתם עומדים מחוץ לחיים, אתם עומדים מעל החיים, אתם מתייסרים בכאבים שאף אדם רגיל אינו מכיר, אתם חורגים מהנורמה, וזו הסיבה להתנשאות המלומדת של החברה כלפיכם, כי אתם מרעילים את שתיקותיהם וממיסים את שפיותם המלאכותית. הסבל הבלתי ניתן לעצירה שלכם אינו מתאים לקטגוריות מוכרות, כאב שאינו ניתן לביטוי בכל מונחים ידועים – כאב חוזר שאין להבינו, כאב חשוך מרפא המרחף מחוץ למחשבה, כאב לא של הגוף ולא של הנשמה, אבל כאב המכיל את שניהם. ואני, אני השותף לכאב הזה, שואל אתכם, מי מהם מעז למדוד את ההקלה בכאב שלנו? מכוח איזה ידע ונאורות שלהם, הם מסוגלים כלל להבין את הסבל הנובע מתשוקתנו והתעקשותנו. אנחנו שכאבנו עובר דרך נשמותינו בחיפוש אחר מקומות סודיים של שלווה, בחיפוש אחר איזון נפשי שנוצר ברשע, מקום שאחרים מחפשים בו רק את הטוב.
אנחנו לא משוגעים. אנחנו רופאים מצוינים. אנחנו מכירים את המינונים של נשמתנו, את הרגישויות שלה, את מח העצם שלה, את מחשבותיה. הניחו לנו, הניחו לחולים במחלתם, איננו מבקשים דבר מבני אדם, רק הפוגה מהסבל. הערכנו את חיינו, אנחנו מבינים את המגבלות שהטלנו על עצמנו ועל אחרים, אנחנו מבינים את הרפיון הכפוי של החיים, את הוויתורים, את השיתוק של תפקודים עדינים שהמחלה שלנו מטילה עלינו מדי יום. אנחנו לא ממש מוכנים להתאבד. בינתיים, עזבו אותנו לנפשותינו.
1 בינואר 1925
