לד / אליעז כהן
בְּאַרְבַּע וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה דַּקּוֹת לִפְנוֹת הַבֹּקֶר
שָׁלַף אוֹתִי הַמּוּאַזִּין בַּמַּקַאם הַמֻּפְלָא
לָחֹג לִכְרֹעַ בְּאֵין כָּל אִישׁ
בִּתְפִלְלַת הָאַלְלָה
כָּךְ יָצָאתִי לְהָרַי, מְרַקֵּד כְּדַרְוִישׁ
זְמַן-רַב לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
–
אֲבָל בְּהֵרָקְדִי, כְּחָתָן לִקְרַאת כַּלָּה
בָּאוּ אֵלַי מִזְמוֹרָיו שֶׁל דָּוִד
כָּל שִׁירֵי הַתַּחַן וְהַתְּהִלָּה
לֵאלֹהַי צָמְאָה נַפְשִׁי, בְּשָׂרִי כָּלָה
–
טֶרֶם שַׁבְתִּי לְבֵיתִי רָאִיתִי וַעַד
קַרְדִּינָלִים עוֹרְבִים אִינְקְוִיזִיטוֹרִים קוֹרְעִים
אֱגוֹז שֶׁבְּמַקּוֹרָם נִפְלָה
יָדַעְתִּי:
–
מֵאֵת אֲדֹ-נָי הָיְתָה זֹאת כֻּלָּהּ
בסוף השבוע שעבר נערך פסטיבל ימי אהבה לשירה ה-30 מטעם קבוצת השירה הירושלמית "משיב הרוח" בבית רשות הרבים בירושלים.
בדיוק באותם ימים הגיע אלי ספר שיריו השביעי של המשורר אליעז כהן (יליד 1972), "מעורכי ומובילי כתב העת לשירה 'משיב הרוח' על מפעליו השונים, פעיל-שלום ותקוה, חבר קיבוץ כפר-עציון", "שירים מלפנות הבוקר" (2025, הוצאת משיב הרוח, חוט הכסף, סדרה לשירה [שכהן עצמו הוא העורך שלה], הארות-עריכה שחר-מריו מרדכי, 52 עמ'), שהשיר שלפנינו לקוח מתוכו (עמ' 40).
כותרת המשנה של הספר החדש היא מ"ו שירי-התעוררות או כלשון הכותרת הראשית, "שירים מלפנות הבוקר", כשנטיית השירים היא אל ההפשטה והדיבור השירי המופשט על השעות הללו, שאפילו לפני תפילת השחרית, אבל פה ושם חודרות להן בינות השירים גם שורות שאפשר לקרוא להן 'יהודיות' לפי שהן נשענות על זהותו היהודית של המחבר. אמנם הספר הזה מופשט הרבה יותר לעומת אחד מספריו הקודמים של כהן, "שמע אד-ני" ו"הזמנה לבכי", אותם שירים שלו שנכתבו בסימן מאורעות האינתיפאדה השנייה ובעקבות ההתנתקות (2005-2004, הוצאת אבן חושן), והשיר שבחרתי לדון בו כאן בפירוש לא מייצג אותו, ובכל זאת מעניין להתבונן גם ביוצא מן הכלל הזה.
מבנה השיר יפה להפליא ויכול להלך קסם על הקורא. זו תכונה שחוזרת בלא מעט משירי הספר הזה, הקצרים הרבה יותר ונדמים לעתים אפילו לשירי הייקו יפניים (אפשר לקרוא להם דמויי שירי הייקו יהודי, בהקשר הזה). היופי האסתטי שלהם, ההתבוננות הכמעט-זכה בשעות הלפנות-בוקר, שלעתים חודרת אליהן מציאות החיים הפחות-זכה. אלא שלצד היופי הצורני והצירופים המקוריים כגון "בתפללת האללה", שבבית הראשון, מתרחשת בשיר דרמה גדולה, אמונית.
בבית הראשון של השיר ישנה כמעט המרה בדת של הדובר, בן-דמותו של המשורר, מהיהדות אל האסלאם והמקאם המופלא של המואזין. הכמעט-המרה הזו מגיעה לשיאה בתיאורו את עצמו כמי שיוצא אל ההרים "מרקד כדרויש". אלא שאז בבית השני מתרחשת התפנית היהודית, והדובר חוזר לסורו הנורמטיבי, אל מזמורי התהילים של דוד ואל אלוהי היהודים. הבית השלישי של השיר ממשיך את הדרמה הדתית הזו בצורה של מחזה שבו נכנסים העורבים לתמונה כאינקוויזטורים מימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד (1492). סיטואציית הטבע התמימה הזו מסתכמת בידיעה שהכל בידי האל, אלוהי היהודים כמובן.
ציטטתי למעלה דברים אודות המשורר שנכתבו בגב הספר. תיאורו כ"פעיל-שלום ותקוה" הולם את פועלו הפוליטי במהלך השנים כאחד ממייצגי החזון של "ארץ אחת לכולם" או "שתי מדינות – מולדת אחת" כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. האם השיר הזה הולם את החזון הנ"ל או מקבע נרטיב זהותני חסר תקווה לשינוי עתידי? מרווח הפרשנות טמון כאן בין המילה "אבל", הפותחת את הבית השני של השיר לבין סיומו של השיר כולו, שאין נקודה בסופו (תופעה שחוזרת על עצמה בכל 46 שירי הספר).
קיראו גם :
אליעז כהן.ויקיפדיה
