רחל אשד בסיפור על אירוע בחייה של אישה מבוגרת.
ביום שני 18/5/26, שעה 20:00, יתקיים אירוע השקה לספרה השמיני של רחל אשד "זו הזקנה מדברת" (הוצאת עיתון 77), בביתה הזמני של אגודת הסופרים והסופרות ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י 9, קומה 5.
המערכת
פעם חשבתי מה היה קורה בעולם אם היה מנהג כזה שנשים, כשהן פוגשות גבר, גם ברחוב, הן מנשקות לו את היד וקדות קידה קלה. זה לא כל-כך מוזר, אחרי שמתרגלים לרעיון.
לדורה היתה כפיפה מסוימת בגב, כאילו היא מוכנה לקידה הזו ימים רבים, ורק המנהגים השתנו בינתיים. היא האמינה ללא עוררין בשלטון הגבר, במיוחד בזכות הזו ששמורה לבעלה עליה. באהבה, ובאותה כפיפה קלה בגבה, כמוכנה למכות שמעולם לא באו, היתה מקבלת את הטוב ואת הרע. את הפנסיה, המשכורת הזעומה, וחלקה בביטוח הלאומי שהקציב לה, שכולם נבלעו בחובות שתפחו, ואת קולו המרעים עליה כשהאוכל לא עלה יפה או כשהאבק היה מכסה את אחת הפינות הנסתרות, אותן לא הצליחה עוד לראות בגלל הקטרקט המתקדם בעיניים. "גלותניקית", היה קורא לה, וגם, כמצטער על מעשה רב-חסד, "אני אספתי אותך מן הגטאות!". והיא מיהרה לרצות אותו, לתקן את הטעון-תיקון. הרי הוא איש לא בריא, אסור להרגיז אותו. הרופאים בעצמם אמרו אחרי ההתקף האחרון: "רק חמישים אחוז מהלב בסדר, השאר קפוט".
עם התגרנים בשוק היתה יודעת לעמוד על שלה בתוקף, שוכחת לרגע שגם הם גברים, מחזיקה ארנק קפוץ בידה האחת, ובשניה אוחזת בחוזקה את עגלת הקניות על גלגלים, אותה תישא כל הדרך חזרה בשני אוטובוסים לביתה שבפרבר המרוחק. "אבל ככה מרוויחים הרבה", היתה אומרת למנחם בערב, "וגם הסחורה יפה יותר", ונאנחת, כל גופה כואב מן המאמץ. מעולם לא היה אכפת לה לעבוד קשה, כל חייה, ושומרת היתה מכל משמר על דרכיה המיושנות, אותן נשאה משם. ביום הכביסה היתה מכבסת ביד ומקרצפת במברשת קשת-זיפים את צווארוני החולצות, "כי המכונה לא יודעת לעשות את זה טוב כמו הידיים", ואת הכלים שטפה בצמצום, מסבירה כשרק ניתנה לה הזדמנות, "קודם מסבנים את הכל ורק אחר-כך שוטפים, וחס וחלילה לא לתת למים לזרום סתם", וכמעט מוסיפה את הסיסמה "חבל על כל טיפה!", שכה אהבה לשמוע ברדיו לפני שנים, עד שהפסיקו עם זה משום-מה.
על עצמה לא הוציאה פרוטה. עשרים שנה או יותר, אותן שתי חולצות בקיץ, חושפות ידיים שגונן חיוור, כמו לא התרגלו מעולם לשמש הקופחת כאן, ואת המספר הטבוע עמוק בפנים הזרוע הימנית, שנכדתה, כשהייתה בת שש, ניסתה להסיר בעזרת מחק, בהגיון של ילדים, והוסיפה לשאול בעצב: "סבתא, מי עשה לך את זה?". והיא ענתה כמגוננת: "אנשים רעים, מאמינק'ה. אנשים רעים".
בחורף לבשה שני סוודרים נושנים שקנתה בשוק הכרמל לפני יובלות, זה מעל זה, כי את החימום חבל להפעיל. צריך לצמצם. וחוץ מזה רק עשר מעלות מעל לאפס, לא עשרים מעלות מתחת, כמו באותה ארץ עטורת הרים ונהרות, שלגים וקור מקפיא, ממנה באה ועליה מיעטה כל-כך לדבר, גם כשנקרתה כבר ההזדמנות, "כי מה שחשוב זה ההווה, היום שעובר, אולי התכנון למחר, ועל העבר בכלל לא כדאי לחשוב".
אבל לעתים נדירות, כשישבה עם שכנתה אהובה על הספסל הנטוע במרפסת האחורית, לאחר שהסבירה לה מתכון מסובך לעוגת הגבינה שממנה טעמו זה עתה בצוותא, היתה מספרת לה בפרץ של נוסטלגיה, כיצד חלבה בנעוריה את הפרות, פיזרה זרעים לתרנגולות, כיצד נהגה לשלשל לעומק הבאר ריבות וחמוצים מעשה-ידיה בימים בהם לא בא עדיין לעולם פלא המקרר. היתה זו ילדות מתרוננת באותו כפר גדול, הסמוך לעיירה יהודית רדומה ששכנה למרגלות הרי הקרפטים. ועוד הוסיפה לספר לאהובה כיצד הייתה נקראת לא פעם בלילות לרפת, לעזור לאביה ליילד עגל בלידה מסובכת במיוחד שדרשה ארבע ידיים. גאוותה הגדולה ביותר היתה בחופשות מן הגימנסיה לבנות, אז היתה עוזרת לאביה, שהיה צבע-אומן, בצביעת בתי העיירה, "וזה לא היה פשוט כמו היום, שכל הצבעים מוכנים כמו אלו של טמבור. היה צריך לערבב כדי להגיע לגוון הנכון", ורק אז היא מבחינה שאהובה מנמנמת, ולוחשת לעצמה, "מי צריך את כל העבר הזה אהובה, נכון? במיוחד אם מנגלה עמד בסוף וסימן לכולם ימינה ורק אני שמאלה-שמאלה, וככה התגלגלתי עד היום".
הרבה סיפורים היו לדורה, אלא שלא היה מי שיאזין להם. מנחם עסוק בחיפוש פרנסה, הפנסיה לא מספיקה לקיום שניהם, ומלבדו אין לה איש. לו אין קרובים כלל, וקרוביה הבודדים, אלה הניצולים כמותה, כולם שוכני-עפר משכבר. משתי הבנות לא רואים נחת. הגדולה מתעלמת מהם במופגן, לא מצלצלת לשאול לשלומם, גם הנכדה היחידה לא טורחת, "והיא כבר מספיק מבוגרת שתוכל להרים טלפון לבד". נכון שלהתקשר מבלגיה זה לא זול, אבל הם גם לא עניים מרודים חלילה. הבת הצעירה, מסכנה, ראשה בעננים, שקועה בעולם של פנטזיות, באה הביתה רק כשהיא צריכה לשלם דחוף את חשבון החשמל או הטלפון בדירתה השכורה, ולהם אין, באמת שאין דרך לעזור לה להתקיים. "היא ממש נשמה כולה", היתה דורה מנסה לשכנע את בעלה. אבל מנחם בשלו, "אין לי וזהו. היא לא בת ארבע. שתדאג לעצמה", היה משיב בפסקנות.
בקיץ חגגו דורה ומנחם חמישים שנות נישואין. "קוראים לזה חתונת זהב, מנחם. הלוואי שהיה לנו קצת מזה. לא היה מזיק, נכון?", היא שואלת, אבל מיד עונה בעצמה, "לא שהחיים איתך גרועים מזהב, את זה אני תמיד מזכירה לעצמי. אם לא אתה, שקנית לי את הנעליים הראשונות אחרי אושוויץ, אני לא יודעת לאן הייתי מגיעה". "היית מגיעה לויקטור, הר דוקטור!", הוא מקנטר אותה, והיא מזכירה לו שויקטור מת לפני שנתיים, ולו היה כדבריו כבר היתה חס ושלום אלמנה, טפו טפו טפו…
בערב התאריך המיועד, לוקח מנחם את דורה למסעדה צרפתית משובחת. טובה, בתם הצעירה, המארחת להם לחברה, מציצה רוב הזמן בשעונה לראות מתי תוכל לחזור סוף-סוף אל ארבעת קירותיה הריקים. ריקים בעיקר מהם, המעיקים. אסתי, אהרל'ה, ומור שלחו להם מבלגיה מתנה מהודרת – זוג שעונים שוויצרים, "הכי יפים שיכולתי למצוא", אומרת אסתי בשיחה טלפונית נדירה לאמה. דורה מתמוגגת מנחת, עד שמנחם מתוודה באוזניה כי הוא זה שגילה לבתם הבכורה, לחתנו, ולנכדתם היחידה כי הם חוגגים את חתונת הזהב שלהם, "ויהיה זה אך נאה מצדכם אם תזכרו את סבתא דורה ביום חשוב זה".
על-כן דורה מעדיפה את זר פרחי-השושנים-האדומות של טובה, אולם אינה אומרת דבר כדי לא לקלקל את הערב, לכבודו היא לובשת את חליפתה היחידה, זו שגונה ירוק-בקבוק. היא אפילו עונדת על צווארה הקמוט את עדי-הזהב שבעלה קנה לה, למרות שבעיקרון אינה עונדת תכשיטים, והרי אפילו אהובה שאלה אותה פעם אם זה מתוך צניעות. "האמת, זה לזכר שתי אחיותיי שנספו בחורף ההוא שם, ולא זכו להגיע לפלשתינה ולהקים משפחה משלהן כמוני", היא אומרת, המספר המקועקע בזרועה כמו זורח בהתרסה בכחול-חיוור, מציץ מבעד לחולצה הקיצית קצרת-השרוולים, ואהובה מחזירה לקעקוע מבט עז-לב, חשה איך פניה של דורה מחווירות, כוס התה רוטטת מעצמה על השולחן.
בדצמבר אותה שנה, צלצול טלפון פתאומי ממור, "סבתא, אנחנו מגיעים לארץ בחנוכה. לא בסוכות או בפסח כמו בשנים קודמות, כי השנה ניסע בחופשת הפסח לארצות-הברית. אני כבר מתגעגעת לראות אותך סבתאל'ה. אז ביי". וטריקה פתאומית, שפופרת הטלפון נותרת דמומה בידה, וכבר היא מהרהרת שחבל שלא הספיקה לשאול היכן ילונו ומה להכין, כאשר היא נזכרת לפתע שמור תמיד אהבה כרוב ממולא, והיתה מסוגלת לגמור כמעט סיר שלם ממנו בארוחה אחת. דורה הייתה שואלת אותה תמיד אותה שאלה עצמה, "תגידי לי, מאמינק'ה, לאן כל זה נכנס, הרי את כל-כך רזה, כולך עור ועצמות", ושבה להיאנח.
"כן. הכי טוב זה להכין כרוב ממולא בעוף טחון ואורז, טבול ברוטב עגבניות פיקנטי, סיר שלם, אולי שניים, אחד אני אשים בפריזר", היא חושבת לעצמה בקול רם ונבהלת – בזמן האחרון עשתה לעצמה מנהג לדבר בקול רם אל עצמה כשהיא לבדה, וזה מטריד אותה במקצת והיא מנסה להיגמל, ללא הצלחה, מן ההרגל החדש המגונה הזה. וכדי שלבה, הנמלא פתאום אושר וגעגועים גדולים לבתה הגדולה ולנכדתה, אותם לא ראתה מפסח שעבר, כדי שלב זה ישקוט ויירגע מדפיקותיו הרמות, היא מתכופפת למגירה התחתונה שבארון המטבח, ושולפת משם את ספר המתכונים הישן שלה. בספר זה, שדפיו קרועים ומוכתמים בקצותיהם, אוגרת דורה עשרות מתכונים, בעיקר של שכנותיה, אך גם של קרובים ומכרים, חלקם כבר אינם בין החיים, אך הפלא-ופלא, מתכוניהם ממשיכים להתקיים בעולם הזה. ושם, בספר המרופט, היא מוצאת את המתכון ההונגרי המקורי של אותו כרוב ממולא. בכתב עגול וילדותי היא רושמת על פתק את המצרכים שיש להביא מן השוק וממתינה למנחם כדי לבשר לו את הבשורה הנפלאה.
שלג בהרי-הגליל ובירושלים וברד כבד בתל-אביב ירדו בלי הפוגה כל אותו שבוע, שבוע בואם של האורחים. "נפלתם מחורף אל חורף", מקדם מנחם בהתרגשות גדולה ובחיבוקים ונשיקות שלא כהרגלו, את אסתי ומור, כשאהרל'ה עומד מאחוריהן שעון אל סף הדלת עם המזוודות, מרגיש שלא בנוח, כמו תמיד כשהם מגיעים אל החותן והחותנת, יודע שאף פעם לא היו מרוצים ממנו לגמרי, ושהיו אומרים כל השנים מאחורי גבו שלאסתי שלהם הגיע משהו יותר טוב מהגולם הזה.
"תיכנס, תיכנס, קר בחוץ", מזמין אותו מנחם פנימה, ולמור הוא אומר בצהלה, "כמה שגדלת מאמינק'ה. בואי למטבח. סבתא הכינה לך הפתעה", ומור שואלת, "סופגניות?", משועשע הוא משיב, "עוד ניחוש", אך מור כבר במטבח, עטופה בזרועותיה של סבתא, שאוצרת דמעה בזווית העין. היא פותחת את הסיר ומרחרחת בעיקום האף. "מה, לא ידעתם? היא נגמלה מזה לגמרי, היא עכשיו בעניין של סטייקים והמבורגרים", אומרת אסתי ושואלת כהד לבתה, "מה, חנוכה בלי סופגניות? נר ראשון הדלקתם, אני רואה", ואהרל'ה שכבר איבד מחששנותו, מתנפל על הטלפון, מדבר בקול רם ובוטח עם חברים, מארגן לכולם טיסה לאנטליה לכל החג, למלון חמישה כוכבים, מאותם שבהם הכל בכל כלול.
"לא תלונו אפילו?", שואלת דורה, קולה בוגד בה, קרובה לבכי כפי שלא היתה שנים.
"וכל הכרוב שהכנתי במיוחד, יש עוד סיר שלם בפריזר, והכנתי את החדר שהיה שלך ושל טובה, והנחתי על המיטות מצעים נקיים?".
"די אמא, לא חשוב, העיקר שהתראינו", משיבה אסתי, "ומור עוד לא היתה באנטליה אף פעם, אז שיהיה לה מה לספר לחברות בבית".
וכבר הם בדרך החוצה, אל המכונית השכורה החונה בפתח הבית. גשם עז ניתך, וכך הם נפרדים בזריזות, זחוחים ואדישים לצער המונח גלוי כפצע בין קמטי-פניה של הסבתא.
"לא פלא שטובה לא רצתה לבוא ואפילו הזהירה אותי", שוברת דורה את הדממה המעיקה המשתררת לאחר לכתם.
"זה מה יש. צריך לקבל את הכל כפי שהוא ולא לצפות לכלום, ואז אין גם אכזבה", עונה לה מנחם, בעוד הוא מנסה להרגיע גם את ליבו שאסור, אסור לו, שיתרגש יותר מדי.
כל אותו שבוע הונח בצלחות-החג המקושטות כרוב ממולא, כשהצער עצמו מסב אל השולחן בדממה כאורח לא קרוא. כל אותו שבוע נרות חנוכה מרצדים בחלון, ומי שעובר ליד הבית חושב שיש בו חיים.
