דם על מפתן בית המדרש: הגותיקה העברית של ברדיצ'בסקי

האם הסופר מיכה יוסף בן גוריון, הוא ברדיצ'בסקי, הוא "סופר האימה העברי הראשון"? אור רוזנברג טוענת שכן.

המערכת

הקדמה

האם הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הוא "סופר האימה העברי הראשון", שהאימה בכתיבה שלו מתחברת למרחב האורבני הצפוף של העיירה היהודית באירופה של המאה העשרים, וכמובן לביוגרפיה של ברדיצ'בסקי עצמו? אני מנתחת יצירות כמו "פרה אדומה", ו"הזר", דרך פריזמה של טרופים גותיים קלאסיים – מהזר שמביא עמו בשורה שטנית ועד ל… ערפדים ;).

המאמר נולד מתוך המחקר והכתיבה של רומן הביכורים שלי, עיר אנשי החול (הוצאת קתרזיס), שבו ניסיתי לתרגם את אותה קלאוסטרופוביה ברדיצ'בסקאית למציאות ישראלית עכשווית.

ברדיצ'בסקי כסופר אימה

דמיינו קצבים הגוררים פרה הולנדית אדומה למרתף חשוך וטורפים אותה חיה, כשעיירה שלמה אינה מבחינה בזוועה עד עלות השחר. כעת דמיינו זר מסתורי מגיע לעיירה, לא מחולל מהומה כלשהי, ובכל זאת מצליח להעביר את התושבים על דעתם, כאילו עצם נוכחותו היא סוג של קללה.

אלה לא פרקים מאוסף אגדות מתורגם, אלא שניים מסיפוריו הקצרים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אחד הסופרים הגדולים של הספרות העברית המודרנית, ומי שלרוב מדברים עליו – מלבד כשם של רחוב – בתור "סופר דור ההשכלה", או "קולו של הדור הצעיר והתלוש בתקופת תחום המושב", לרוב באותה שורה עם כותבים אחרים מאותו דור, כמו ביאליק.

אבל מי שישקע לתוך העברית הארכאית של ברדיצ'בסקי ויצלול לעומק המשפטים הארוכים, הרגשניים, שמאפיינים אותו, יגלה שם עלילות שחורגות מעוד סיפור דרמטי או הומוריסטי על היישוב והדמויות המאכלסות אותו. בסיפורים של ברדיצ'בסקי יש מנה גדושה של גרוטסקה, זרות, וכן, גם אימה. אפשר למעשה לומר שהוא סופר האימה העברי הראשון, גם אם הוא לאו דווקא הגדיר את עצמו ככזה.

האיש שהיה זר

הביוגרפיה של ברדיצ'בסקי טיפוסית להפליא לסופרים עבריים בני אותו דור. הוא נולד ב-1865 בברדיצ'ב שבאוקראינה, גדל בסביבה חסידית, והתחיל כתלמיד ישיבה מבטיח בטרם נחשף להשכלה המערבית. מאותו רגע, חייו הפכו לסידרה של חיכוכים בין אסכולות שסירבו להכיל אחת את השנייה. נישואיו הראשונים התפרקו כי משפחת הכלה גילתה שהוא קורא ספרי כפירה. הוא עזב את עולם הישיבות והגיע לאוניברסיטאות בגרמניה, שם כתב דוקטורט בפילוסופיה שהושפע מתורותיהם של ניטשה והגל. הוא גם התנצח עם אחד העם על החשיבות של פרסום ספרות יפה ככלי לאיחוי "הקרע בלב" העם כתוצאה מהמפגש שבין מסורת לקדמה.

אבל כל אותה תקופה, ברדיצ'בסקי לא חזר בשאלה. הוא ביקר, בזעם ובכאב שכאמור מאפיינים את הכתיבה שלו, את הבדלנות המוסדית של הדת היהודית, ובפרט את הדרך שבה הממסד בנה חומות במקום גשרים. לא בכדי, הסיפורים שלו שופעים תיאורים של שערים וגדרות, רובם נעולים. האימה, אגב, לאו דווקא מחכה מאחורי המנעולים הללו. היא מתרחשת בפרהסיה, בלב העיירה. הדמויות שלו כלואות בתוך ה"ביחד" היהודי הצפוף, הקהילה שמחממת וחונקת בו-זמנית, ובהישג ידו של ההמון האנטישמי מחוץ לעיירה – שעלול בכל רגע להביא עליה את חורבנה.

אחד הטרופים הגותיים הקלאסיים – מ"פאוסט" של גתה ועד "האדון ומרגריטה" של בולגקוב – הוא השטן שמגיע לעיירה וזורע הרס. הוא נראה תמים ומזמין במבט ראשון, ואז משחית ומותיר אחריו חורבות.

"הזר", מהסיפור באותו שם של ברדיצ'בסקי, הוא אותו טרופ, אבל "בהפוך על הפוך". האלמוני של ברדיצ'בסקי, גבר בן שלושים שמנעים את זמנו בישיבה בבית המקרא, מעורר את חשדו של המפקח, ששם לב שהוא לעולם לא הולך לבית התפילה הסמוך. "זהו איש שדבר לו עם חברה נסתרת", משער המפקח, שמנסה לפתות את הצעיר לפתוח עמו בשיחה מספר פעמים, בין השאר דרך שיבוש טקס הקריאה הקבוע שלו, ללא הועיל.

זהו, כאמור, לא תיאור של מפלצת. "הזר" הוא אדם שעושה דברים מותרים לגמרי, בזמנים מותרים לגמרי. אבל האיום שהוא מייצג הוא קיומי – הוא לא משתלב, ולכן מאיים על מה שהמרחב המשותף בנה לעצמו.

ואז ברדיצ'בסקי עושה מהלך מפתיע, ועובר לנקודת המבט של הזר עצמו. אנחנו מגלים שלא מדובר ככלות הכול בנבל הוליוודי, אלא באדם במשבר נפשי קשה. הוא שוקל לקחת רכבת אל מחוץ לעיירה ותוהה בפחד גובר "מה יאמרו המסובים, לו ייוודע להם, כי חלה פתאום במחלת הרוח […] איך אנשים מסוגלים לדבר זה עם זה בלי להתבייש, מה פשר הגוף, מה פשר הדיבור?".

למרות זאת, אותו ערב, הוא מחליט ללכת לבית המקרא. שם, בשיחה עם המפקח, שכאמור תהה על קנקנו במשך שבועות, קורה עוד משהו לא צפוי – הזר פותח את פיו ואינו מסוגל לסגור אותו. הוא ממשיך לדבר ולדבר, בזמן ששניהם יוצאים יחד מבית המקרא, ועד שהם מגיעים לביתו של המפקח. זה מנסה להעיר לו בנימוס שאשתו מצפה לו בפנים, שהשעה מאוחרת, והזר מסרב להרפות ממנו "כתינוק המחזיק בסינר". ברדיצ'בסקי אף טוען שישנה "יד נעלמה" שמכריחה אותו להמשיך ולדבר, גם כשברור לו שנוכחותו כבר לא רצויה.

המפקח מתנתק בשלב מסוים ממנו, סוגר את השער אחריו, והגילוי הנורא באמת נחשף אחרי שהזר חווה בעקבות הנטישה הזאת התמוטטות נפשית מוחלטת. "הנה מה יעשה, כשאפס לו המאור שבחייו? הוא איבד הכול בבת-אחת", נכתב. הזר אף מרגיש שהוא "עזב את עמו" – המילים מודגשות במקור, כאילו ברדיצ'בסקי עצמו לא מאמין שהוא כותב אותן – וכי "צערם של רבים אוחז עתה בעורפו".

אחרי כל הדרמה, נחשף שהוא מגיע לעיירה עם בשורה שנגלתה לו לפני כמה שנים מפי השטן עצמו, אזהרה מפני חורבן קרב. הזר, אם כן, בא דווקא להציל. הוא ניסה לאזור אומץ ולספר על הסכנה לאדם אחר בלילה קר מחוץ לביתו, ופשוט לא היה מי שיקשיב.

בשעה שנגזרת עליו מחדש השתיקה, הוא יודע שהחורבן קורם עור וגידים: "הכול שמם מאדם ושתיקת האפס פורשת את כנפיה על מרחב עיר חיה ביום וישנה בלילה וחוטאת במסתרי הלילה". נותר לו לחיות עם השתיקה. וזו, אומר ברדיצ'בסקי, מסבה לו בעיקר בושה.

כאן הרגע שבו מבינים שברדיצ'בסקי לא כתב סיפור אימה על זר מפחיד. הוא כתב סיפור אימה על מה קורה לנביא כשאין מי שמקשיב. הזר לא מפחיד את הקהילה, הקהילה מפחידה אותו, מתנכרת אליו. ובהינתן שברדיצ'בסקי עצמו היה האיש שנשא בשורות שאנשים לא רצו לשמוע – ובערוב ימיו אף שמע שאביו, אחיו, ובני עיירת הולדתו, נרצחו בפוגרום – אפשר להניח שהוא ידע בדיוק על מה הוא כותב.

אם לדרקולה הייתה כיפה

אם ב"הזר" האימה היא פסיכולוגית ובודדה, ב"פרה אדומה" הזוועה הופכת לאירוע קולקטיבי ומדמם. מדובר באירוע קולקטיבי של קצבים, אחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית, שכידוע תלויה בהם עבור צריכת בשר בהתאם לחוקי ההלכה.

לא רק שקצבים אלה מועלים בתפקידם, אלא שברדיצ'בסקי מתאר אותם בדומה למפלצת שרחוקה מאוד מהמקורות היהודיים. "פרה אדומה" הוא, למעשה, סיפור ערפדים. יש בו דם שנשפך בחשכת לילה, קורבן שמגלה התנגדות, המון שאוכל בשר נא בידיים חשופות, וקללה שרובצת על הפושעים עד סוף ימיהם.

נקודת המוצא של הסיפור היא הקורבן, הפרה של ראובן. פרה הולנדית אדומה, גדולה, ויפה, שגדלה במשק הבית ונותנת חלב כהלכה בעוד עינם של השכנים "צרה" מרוב קנאה בראובן ובמשפחתו. נשות העיירה אף מטילות על הפרה "רחשי-ליל", כלשון הסיפור, כמו מכשפות שמכונסות מסביב לגדר.

אבל כמו בסיפור ערפדים קלאסי, הקצבים של ברדיצ'בסקי לאו דווקא מייצגים את "הרוע המוחלט". הוא מקדיש יריעה רחבה להסביר שקשה להם למכור לתושבי העיירה בשר כשר ממקור אחר בגלל המחירים הגבוהים. בשר טרף זול יותר מבשר כשר, הוא מציין, ואת הפרות המשתלמות קונים "בחוץ", כמציאות.

גניבת הפרה בחצות הליל היא אפוא חטא של כורח הנסיבות, לא של רוע מולד. מה שבא אחריו הוא החלק המחריד יותר. קודם כל, הפרה האומללה נמשכת למרתף כשהיא מתנגדת ונוהמת. בחוץ יורד גשם, הרוח משמיעה קולה, והקצבים, תאבי דם "כאשר יארבו לאדם ביער", מסירים את בגדם, "מחליקים בידיהם על גופה", ומביטים איש ברעהו "כזרים". כל אישה שתקרא את התיאור הזה תתחיל מיד להתפתל בחוסר נוחות.

פה ברדיצ'בסקי עוצר, ממש לפני המעשה המזוויע עצמו, ושואל לא "מה עשו", אלא "מה קרה להם" – מאיפה הגיע הדבר הזה, מה הוא אומר על מי שהם היו שנייה לפניו. הכינוי "רשעים" ניתן להם רק לאחר מכן, כאילו הרשעות היא לא תכונה אלא אירוע.

הפרה, כאמור, נשחטת, וההמון אוכל אותה במקום. בפועל הוא אוכל אותה כמעט כפי שהיא, שותה את דמה לפני המליחה וגם מלקק את אצבעותיו. מיותר לציין שהשחיטה של הפרה אינה כשרה ובהחלט אינה נטולת כאב, ושתיית הדם שלה היא אולי האקט הכי "טמא" שאפשר לדמיין מצד יהודים שתפקידם לאכוף מצוות.

מי שמתנגדים לאכילת בשר מן החי עשויים להגיד שאכילת החיה, כשלעצמה, מתוארת כאן כסוג של אקט נפשע ואלים, אבל פה נכנס ההבדל שברדיצ'בסקי מציג בין השוחט לקצב. כן, קטילת הפרה היא מעשה אלים, אבל לשוחט הכשר יש מחילה מובנית. השוחט הוא ירא שמיים, שומר הלכה, ואף מגן על הקהילה בימי פוגרום (ברדיצ'בסקי מציין שכלי העבודה שלו הם גם כלי נשק). לקצב שמתייחס להלכה כהמלצה, לעומת זאת, אין את אותה מחילה.

חציית הגבול הזאת לא נשארת ללא מענה. עם עלות השחר, ראובן יוצא לחפש את פרתו, מוצא את דלתות המרתף פתוחות, ומגלה שמהפרה נותר רק עורה הרך. ברדיצ'בסקי מציין שהקצבים נענשו "בידי אדם ובידי שמיים" – כלומר לא רק בעבור הפשע החומרי, הגניבה וההשחתה, אלא דרך קללה שלדבריו "הוטלה על כל מי שלקח חלקו בהכחדת הפרה האדומה, וראה אחר-כך דברים רעים בביתו". דברים כה חמורים, שלפי המחבר הם לא נכתבו אפילו בדברי הימים של העיירה. "ייקחם נא הקורא משם", הוא אומר, ובעצם רומז שאותם קצבים נמחקו לעד מההיסטוריה, ומוטב לקורא שימחק אותם גם מזיכרונו.

מחורבן לשדות מיכה

ברדיצ'בסקי מת ב-1921 בברלין, כשבריאותו הפיסית והנפשית מעורערת, וכשהוא משוכנע שמחקר האגדות וסיפורי העם שלו נועד להנציח עולם שהולך ונעלם. הוא לא הספיק לראות את מלחמת העולם השנייה ומה חוללה לרבות מהעיירות שמהן שלף את חומר הגלם שלו, ומצד שני הוא גם לא הספיק לראות את מדינת ישראל קמה.   

לכן, למרות ההכרה הנרחבת שלה זוכה ברדיצ'בסקי כיום, חשוב לזכור שהטרגדיה שלו הייתה היחסים המורכבים עם ממסד שמצד אחד הוקיר את כתיבתו (ברדיצ'בסקי פרסם אחד עשר ספרים בימי חייו ועוד כמות יפה של מאמרים, מחקרים, ואוספי אגדות), ומצד שני לא התייחס לנבואות הזעם שלו, או לקריאתו ל"שינוי ערכין" בחברה היהודית. הוא היה סופר שנדחה בחייו על-ידי הקהילה שאהב, והפך, אחרי מותו, בדיוק למה שהכי פחד ממנו – לרוח רפאים שרודפת את הריסות העולם הישן.

ואולי זה השיעור המעניין ביותר שסופרי אימה ישראליים מודרניים יכולים ללמוד מברדיצ'בסקי. סופר האימה העברי הראשון לא "ייבא" את הז'אנר. הוא פשוט הסתכל על הקהילה שבה חי, על הפחד מן החיצוני ומן הפנימי כאחד – ותיעד את כל אלו בנאמנות מחרידה. האימה שמצא צמחה מתוך הצללים של מקום וזמן שאינם עוד, מה שהופך אותה לאפקטיבית עד עצם היום הזה.