אישתו הסופרת של מלחין – נועה שורץ

נועה שורץ בקטעי סיפור על חייה של יוצרת.

המערכת

מתוך אל האיש עם עיני האגוז מאת נועה שורץ, בעריכת דנה שחף, קתרזיס 2025

הקדמה

את הסיפור "אשתו של המלחין (הסופרת)" כתבתי בתחילתה של מערכת יחסים עם פסנתרן מוכשר, מתוך קול עמוק שהיה בתוכי שאמר לי שאני הולכת להיעלם בצילם של התווים שלו. אני ישבתי למרגלות הפסנתר שלו וכתבתי סיפור על האישה הזו, שלא ידעתי אז שהיא ביטוי של פוטנציאל שכבר התחיל להירקם בי, אישה שמוכנה לצמצם את עצמה, כדי לתת עוד מקום לאהובהּ.

תהליך העריכה של הספר שמתוכו לקוח הסיפור החל בברלין, לשם עברתי בעקבותיו, והמשיך אחרי שנפרדנו. העורכת שלי, דנה שחף המופלאה, אמרה לי – זה סיפור על אישה שעוזבת את החיים שלה כדי לגלות את עצמה מחדש, אבל אנחנו קוראים אותה רק לפני שהיא עוזבת ואחרי שהיא חוזרת – מה עם האמצע? מה קורה לה שם, כשהיא לבד?

אחרי כמה שנים שבהם הסיפור הזה ישב בצד, חיכה, בזמן שאני חייתי אותו, סוף-סוף יכולתי לפגוש את האישה הזו ממקום חדש – לכתוב לה גם את החופש, ולא רק את התלות, גם את הלבד שלה, ולא רק את היחסים, את הסופרת, ולא רק את אשתו של המלחין. יכולתי לכתוב את מה שקורה לה כשהיא אבודה, מחפשת, מגלה, שוברת, הורסת, ובונה מחדש.

וזה הסיפור הזה. אישה שמוכנה לאבד הכל כדי (לנסות) להרוויח מחדש את עצמה.

"אשתו של המלחין (הסופרת)" ראה אור, לבסוף, כחלק מספר הביכורים שלי "אל האיש עם עיני האגוז", שמספר את סיפורן של שלוש נשים, בשלושה שלבים שונים של החיים, המנסות לכתוב את עצמן לתוך מציאות אחרת.

נועה שורץ

קטעים מתוך "אשתו של המלחין (הסופרת)" מאת נועה שורץ

את השבועות שלפני הכניסה לבקתה העבירה במחשבות אובססיביות על המילה הראשונה שתכתוב. גם אז, כמו שמוחה התרגל לעשות, השוותה את המילים הפוטנציאליות שלה לצלילי הפסנתר הממשיים של בעלה. תחילה, שאלה את עצמה מה היה עושה לוּ היה במקומה, לוּ היה נוגע בפסנתר לראשונה מזה שנים רבות. היא שמעה באוזני רוחה תווים מהוססים, אלו הראשונים שניגן לה כשהכירו. עם השנים, הביטחון שבצלילים שלו גבר, ובצלילים נוצרה שפה, בעוד שמילותיה המשיכו לחפש את עצמן במבוכה.

אם היה חוזר להלחין אחרי שנים של הפסקה, הייתה בטוחה, לא היה נותן לצלילים שלו להיות מהוססים. היא ממשיכה לנסות להדביק את מילותיה באותו הביטחון ששמעה במוזיקה שלו, אבל קצבם ועוצמתם של הצלילים גוברים על האפשרויות המטושטשות שלה. כל מילה עירומה שלה רדופה על ידי צבא תווים בחליפות מחויטות שמאיים לרמוס אותה. היא מצמצמת את עיניה במאמץ לנווט את תשומת ליבה הרחק מהצלילים שלו שחודרים אל אוזניה, מנסה להיאבק בהם במשיכת העט על הדף. כל אות נלחמת בתווים הזולגים מתוך ראשה ומלכלכים את החדר, כל סמל שהיא מניחה בדיו על הנייר הלבן מתעוות לנגד עיניה לכדי קליד שחור הנלחץ כנגד השנהב הצורם. המילים הרעועות שלה נכנעות למשקלם של התווים הנגררים אחריהן, בלי להתכוון, ונמחצות כליל תחת טריקת מכסה הקלידים. הטריקה הזו, הנמשכת לכדי טינטון באוזניה, מלווה בהלמות קהה בראשה.

—

בבקרים היא שוכבת במיטתה, מלטפת את ירכיה בהיסח דעת, מפתחת רעיונות לסיפורים בדמיונה. בצָהריים היא חותכת ירקות או פירות טריים ומתנצחת עם עצמה – מפרקת לגורמים את התחלותיהם של הסיפורים שבכוונתה לכתוב, מוצאת את הפגמים שבהם, מתנדנדת בין השאיפה לכתוב כבר, העיקר לכתוב משהו, לבין הצורך לוודא שהיצירה שלה טובה, שהיא מממשת את הפוטנציאל שהמתין בתוכה שנים. סופם של אותם ויכוחים פנימיים הוא תמיד ויתור על הרעיון שבבוקר נראה לה מבטיח. בערב היא מעשנת, רוקדת, מאוננת, מחליטה שמחר תמציא את הסיפור שיפרוץ את הסכר, זה שיאפשר לה להתעלות על בעלה ולחזור העירה זקופה, עם מבט שונה בעיניה, עם אש חדשה בגופה. כך, יום־יום, במשך חודשים.

בבוקר אחד, שמשי במיוחד, היא מתבוננת ממיטתה הסתורה ומבחינה שדרך החלון הפתוח נסלל שביל אור שעליו מרקדים אין־ספור גרגרי אבק לבנבנים. אף פעם לא הייתה לה משיכה יוצאת דופן לשהייה בשמש, שכן עורה הכמעט־שקוף נוטה להישרף והופך אדום בוהק במהרה. הפעם, אולי בגלל השהייה הארוכה בבקתה המאובקת, היא רוצה נורא לצאת אל האגם הגדול, מאוגף הסלעים, הממתין במרחק כמה קילומטרים ממנה.

היא לוקחת איתה פנקס קטן ועט, לא לזנוח את המטרה שלשמה הגיעה לכאן. עד עכשיו לא הצליחה לכתוב יותר משלושה משפטים לכל רעיון שהיה לה. הפנקס מלא בניצני רעיונות והזדמנויות, ועם זאת, ריק מפאת חרדת הקודש. הייתה לה מטרה כשנכנסה לבקתה הזו, והיא לכתוב יותר סיפורים ממספר היצירות שכתב בעלה לאורך שנות נישואיהם – מאתיים וחמישים יצירות. היא לא יכולה לחשוב על לחזור, על המבט בעיניו של בעלה – עיניו הלוחמניות, החדות, היודעות את עוצמתן – אלא אם תדע שהיא חוזרת מכאן גדולה ממנו, או לכל הפחות שווה לו.

היא צועדת לעבר האגם, נושמת את האוויר הנקי, החדש לה, מסתכלת על הטבע שסביבה. מחטי אורן מקשטים את הקרקע החולית, השמיים נושאים לעברה והרחק ממנה ענני נוצה בהירים, כפות רגליה היחפות מתענגות על המגע הישיר עם המרקם של העולם שבו הן מתהלכות. היא פוסעת לאט, בהונותיה מתחפרות באדמה הלחה. היא לא ממהרת, אך מוחה ממשיך לייצר רעיונות בקדחתנות, ומייד בורח מהם בתנועה חוזרת ונשנית. המפלט היחיד שלה הוא צלילי החיות הסובבים אותה – ציוץ ארוך של ציפור שחורה מבין עליו של אחד העצים, צרצורים של חרקים המתחבאים בין שכבות החול.

היא מבחינה אז בקבוצת ברווזים, אם ושלושה אפרוחים. האם מתקדמת לעברה במהירות, מדלגת מעל אבנים קטנות ועוקפת סבכי עשבים, בעוד האפרוחים רצים־מדדים אחריה בניסיון להדביק את הקצב. כמה זקופה ובטוחה היא, מדלגת מעל המכשולים ומתקדמת במסלולה. כמה אנוכית היא, שאינה דואגת לפלס את הדרך עבור האפרוחים חסרי האונים שלה. הם לא ביקשו להגיע לעולם הזה, היא בחרה בשבילם, ובכל זאת היא מותירה את דרכם קשה ועמוסה, כאילו אין ביכולתה להקל עליהם. אבל הנה אפרוח גמלוני מתבונן על אימו ועוקף באצילות את העשבים השוטים, כאילו הם לא גבוהים ממנו פי שלושה. כמה מופלאה היא, האם הזאת, היודעת את דרכה וסומכת על המופת שלה שיוביל אחריה את אפרוחיה. כמה הייתה רוצה לשאת את עצמה בידיעה כה ברורה. כמה מגוחך, היא חושבת לעצמה, לקנא בברווזה.

קיראו גם:

ראיון עם נועה שורץ