ההינדיק ובובר: לראות את האחר בעידן של קיטוב

דווקא בימים הסוערים מבפנים שלנו כיום, חשוב להקשיב לצד או הצדדים האחרים, ובמיוחד לא לפטור אותם כ"רשעים" מסוגים שונים.

אילנית יהודה מסבירה כיצד גם נחמן מברסלב וגם מרטין בובר מציעים לנו להבין את הזולת באמצעות הקשבה אמיתית והתמקדות במשותף.

המערכת

אמפתיה

אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר

שֵׁב אִתּוֹ

עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן

אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת

שֵׁב אִתּוֹ

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד.

(מתוך צל עריות של סמדר וינשטוק).

בימים אלו, בהם השיח הציבורי מתאפיין בקיטוב ובחוסר סובלנות כלפי דעות ועמדות שונות, חיוני מתמיד לשוב ולהעמיק בצורתו ובמשמעותו של דיאלוג אמיתי עם האחר. אנשים רבים מתקבעים בעמדותיהם ורואים באחר יריב או אף איום, ולכן יש צורך בהתבוננות מחודשת באופן שבו אנו מתקשרים עם הזולת. 

מסיבות אלו, במאמר זה אבקש להציג ניתוח לסיפור מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון המכונה גם משל ההינדיק (תרנגול ההודו – מופיע גם בתעתיק אינדיק)[i], שבו מציע רבי נחמן מברסלב (1772 – 1810) דרך עמוקה להבנת הזולת באופן דיאלוגי.

לאחר מכן, אקשור את הסיפור לפילוסופיה של מרטין בובר (1878 – 1965) הקוראת לכונן מערכות יחסים אנושיות על בסיס דיאלוג אמיתי, הכרה הדדית, ונוכחות מלאה.

להלן המשל אודות ההינדיק[ii]: "המשל מהאינדיק שפ"א (שפעם אחת) בן המלך נפל לשיגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, וצריך לישב עירום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק". כלומר בן המלך, מסיבה שאיננו יודעים מהי, משתגע, וחושב שהוא תרנגול הודו. הוא יושב עירום מתחת לשולחן כחיה שאינה זקוקה לבגדים, ואוכל לחם ועצמות כתרנגול הודו לכל דבר ועניין.

"וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה. ידם של הרופאים קצרה מלהושיע והמלך היה בעצב גדול. עד שבא חכם אחד ואמר: 'אני מקבל על עצמי לרפאותו'".

לאחר שהחכם (שאינו רופא) מחליט לקבל על עצמו לרפא את בן המלך מתוארים מעשיו: "והפשיט גם כן את עצמו עירום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל וגם כן גרר פירורים ועצמות". היינו, החכם שם עצמו כמראה לבן המלך, כשותף שלא רק שאינו שופט אותו אלא עושה כמותו.

"ושאלו בן המלך", וזה המקום הראשון במשל בו בן המלך תופס יוזמה ומדבר, "'מי אתה ומה אתה עושה פה?' אמר לו אני הינדיק. אמר לו 'אני גם כן הינדיק', וישבו יחד כך איזה זמן עד שנעשו רגילים זה עם זה". החכם הופך עצמו להינדיק. הוא אינו מתנשא מעליו, אינו בא מן החוץ אלא נכנס פנימה לתוך הטריטוריה של בן המלך ופועל פנימה, מתוכה, מתוך ההיגיון הפנימי של מציאות בן המלך.

רק אחרי שנעשו רגילים זה עם זה, היינו הפכו למכרים, ובן המלך בוטח בו, החכם נוקט בשורה של פעולות הדרגתיות כדלקמן: "ואז רמז החכם והשליכו להם כותנת, ואמר החכם האינדיק לבן המלך…". כאן רבי נחמן מכנה כעת את החכם "חכם-אינדיק", כלומר הוא בטווח הבינים של מטפל חכם הנמצא בשתי עמדות – חכם וגם הינדיק. וממשיך "אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותנת ואף על פי כן יהא הינדיק, ולבשו שניהם הכותנת". מעשה הלבוש, שהוא המעשה האנושי המבדיל את האדם מן החיה, שהבדיל אותו עוד מסיפור גן העדן שבו השם עשה לו כותנות עור (בראשית ג', כ"א), הוא השלב הראשון בריפוי. יש לשים לב שהחכם או המטפל לא מאיים במעשה זה על זהות המטופל. היינו – גם עם כותנת אתה ואני יכולים להיות תרנגולי הודו. לאחר שאנו מניחים שהסכים עימו, כתוב "ולבשו שניהם הכותנת", שוב פעילות מקבילה של החכם, המשמש כמראה משקפת. "ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק וכו' עד שלבשו המכנסיים וכן עם שאר הבגדים". באופן הדרגתי ומתון, ובאותה שיטה, החכם ממשיך להלבישו במכנסיים ובשאר בגדיו. בשלבים האחרונים של המשל, החכם טוען שאפשר לאכול מאכלי בני אדם (ולא לחם ועצמות) ועדיין להיות הינדיק, וכן ניתן להיות הינדיק ולסעוד סביב השולחן (ולא תחתיו), עד כי "וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים".

אנו רואים כי החכם שבסיפור אינו מנסה "לתקן" את בן המלך בכוח, אלא נכנס אל עולמו, יושב איתו תחת השולחן, ורק מתוך החוויה המשותפת הזו מתאפשר בהמשך שינוי אמיתי.

עניין זה מסתנכרן יפה עם הפילוסופיה של מרטין בובר, יהודי ממוצא אוסטרי שהיה גם חוקר חסידות וקבלה. הפילוסופיה של בובר גורסת כי הדיאלוג האותנטי אינו מהווה ניסיון לכפות את תפיסת עולמנו על האחר, ושהוא בא לידי ביטוי במפגש שהוא מכנה "אני-אתה". במפגש זה שני הצדדים מוכנים באמת לראות זה את והוא יכול להפוך לכוח מרפא ומשנה מציאות.

אם נחזור לסיפור אודות ההינדיק נוכל לומר כי במפגש שבו מתרחשת הכרה כנה ובלתי מתפשרת של האחר, אין משמעות למילה המתייגת "שגעון". שהרי האחר הוא האני שלי ולהיפך, ולפיכך אנו יכולים להימצא על קרקע שווה, ללא אחיזה בדימויים או במושגים מדירים, אשר יוצרים באופן נתון מראש חומות של הפרדה.

מרטין בובר מציע לנו לבחור במערכות יחסים מסוג זה של נוכחות מלאה, שבה האדם פוגש את האחר מתוך הכרה בקיומו כסובייקט עצמאי, כפי שאכן קרה במפגש בין החכם לבין בן המלך בסיפורו של רבי נחמן. יש כאן סיפור מעשה שיכול להוות הדגמה מעולה למפגש אותנטי, טרנספורמטיבי, שמתרחש ברגעים שבהם שני הצדדים מעניקים אחד לשני את מלוא תשומת הלב והנוכחות.

לכן, ניתן לומר כי החכם במשל של רבי נחמן מברסלב פועל לפי גישת "אני-אתה" כלפי בן המלך. במקום להתייחס אליו כאל "בעיה" שצריך לפתור (כפי שעושים הרופאים), הוא מתייחס אליו כאל שווה ערך.

בובר היה אומר כי הרופאים התייחסו לבן המלך בגישה של "אני-לז", כלומר, אני בפני עצמי ואתה הוא האחר, או הבעיה, או המשוגע, ולכן קיים ביננו חיץ, ואין אנו עומדים על קרקע שווה.

באופן פיסי מערכת היחסים "אני אתה" בין החכם לבין המלך באה לידי ביטוי בעובדה שישב עימו תחת השולחן, ועשה כמוהו, במהלך כל הסיפור. החכם מקבל את עולמו כפי שהוא, ללא שיפוטיות ופועל מתוך הלוגיקה הפנימית שלו.

יתרה מכך, ניתן  לטעון כי כאשר הסכים החכם לנקוט בגישה שעל פי בובר נכנה אותה, "אני אתה", והפך להינדיק בעצמו, הפגין כאן מעשה בלתי רגיל של אנושיות. ומעשה זה היה בכוחו להחזיר שוב לבן המלך את האמונה באנושי. והנה בדיוק כך, משה אותו חזרה אל מצולות השפיות והפך חזרה לבן מלך, ולפני כן חזר להיות בן אדם החפץ בקרבתם של בני האדם האחרים.

הרי כי כן, ניתן לראות נקודת השקה עמוקה בין האופן שבו רבי נחמן מעצב את דמות החכם, לבין תפיסתו של בובר. שניהם עוסקים בציווי לראות את האחר לא דרך עיניו של משקיף חיצוני, אלא דרך השתתפות אמיתית במציאותו. רבי נחמן עושה זאת דרך הסיפור הסמלי, ואילו בובר, כפילוסוף, המשיג זאת במושגים מילוליים ותיאורטיים. החכם במשל ההינדיק הפך עצמו לחלק מעולמו של בן המלך, ומפגשם הוביל לשינוי ולריפוי. כאן בדיוק לפי בובר, מתגלה כוחו של הדיאלוג האמיתי – היכולת להיכנס אל עולמו של האחר, ולנהל עימו שיח מבלי לבטל את זהותנו, אלא דווקא להרחיב אותה, ולהעמיק את הקשרים הבין אישיים באופן של סנכרון הדדי ויצירת קומפוזיציה אנושית משותפת.

יש לציין שאת התפיסה הדיאלוגית של בובר בדבר ה"אני אתה" ניתן להקביל גם לרעיונות רחבים יותר של התבוננות והכלת הזולת, ולמצוא אותה דומיננטית בהקשרים פסיכולוגיים.  

הפסיכולוגיה ההומניסטית (Humanistic Psychology), למשל, מדגישה את הפוטנציאל האנושי, הצורך בצמיחה אישית, ואת חשיבות החוויות הסובייקטיביות של האדם. גישה זו, שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20 בהובלת הוגים כגון קרל רוג'רס (Carl Rogers) ואברהם מאסלו (Abraham Maslow), שמה דגש על חופש הבחירה, קבלה עצמית, ואמפתיה, כבסיס לבריאות נפשית ולמערכות יחסים משמעותיות. ויש לכך כמובן גם השלכות והיבטים חברתיים ומדיניים.

בובר עצמו פעל בזירות אינטלקטואליות ופוליטיות מגוונות, והתעקש כי רק דרך ראייה אמיתית של האחר, ניתן לכונן חברה אנושית ותרבות מתוקנת.

כיום, נראה כי המסר שרבי נחמן ומרטין בובר מבקשים להעביר חיוני מתמיד. "ההינדיק" איננו רק סיפור על שיגעון וריפוי, אלא משל עמוק על הדרך שבה ניתן ליצור חיבור בין אנשים, על ידי הבנה, הכלה, ושיח כן, שאינו מבטל את האחר, אלא מקבל את קיומו במלואו.

אני עצמי ניסיתי ליצור במאמר זה דיאלוג בין רבי נחמן לבובר בעקבות "משל ההינדיק", והראיתי כי שניהם מציעים קריאה עמוקה יותר לאנושיות שלנו, ולהבנת האחר בשפתו שלו.

כאשר אנו מסכימים להכיר בכך שהאחר הוא עולם מלא, וכי הדרך ליצירת גשרים מתחילה תמיד בהקשבה אמיתית, אנו פותחים מרחב חדש של הבנה. במקום להדגיש את ההבדלים, נוכל להתמקד במשותף, ולגלות כי דווקא דרך ההכרה ההדדית נוצרת צמיחה. כך נוכל, אולי, למצוא את הדרך חזרה אל המקום האנושי הפשוט שכולנו שותפים לו.

רבי נחמן ובובר אינם מציעים רק גישה תיאורטית, אלא נקיטת פעולה מעשית, שיכולה להאיר לנו את הדרך בחברה מתוחה ומשוסעת, ולעורר בנו תקווה לשינוי.

הערות שוליים

[i] יש לציין כי המשל על ההינדיק הוא אחד הסיפורים הידועים והפופולאריים ביותר של רבי נחמן. הוא הודפס לראשונה בשנת 1935 בספר 'מעשיות ומשלים' שכתב הרב שמואל הורביץ, ועד היום הוא זוכה לעיבודים רבים ויצירתיים. הנה למשל, חנן בן ארי במופע "הינדיקים", מלחין את סיפור המעשה: https://www.youtube.com/watch?v=L_At2EtPVWI

[ii] הסיפור מובא בגרסה מספרו של צבי מרק "כל סיפורי רבי נחמן מברסלב: המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות" (עמ' 409).

קראו גם

בובר, מרדכי מרטין. אני ואתה. תרגום מגרמנית: אנרון פשלמן. ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.

גילמן, אביגיל. "שיח רֵעים: ברטה פפנהיים ומרטין בובר בדיאלוג" טבור, גיליון 12 (2024).

מרק, צבי, (עורך). כל סיפורי רבי נחמן מברסלב: המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות. ירושלים: מוסד ביאליק, 2014.

עוד של אילנית יהודה ביקום תרבות.