בזמן שמטולה רק מתחילה להתאושש מחורבנה בימי מלחמה ותושביה חוזרים אליה לאיטם, הנה פרק מספרה החדש של עינת שמשוני המביא סיפור עכשווי משולב בסיפור מההיסטוריה של מושבת מטולה בראשית ימי ההתיישבות.
המערכת
שתי הדמויות המובילות את הספר הן קרן ונוצי.
קרן, אישה המגיעה למטולה של ימינו במטרה לבנות את חייה מחדש לאחר חיים לצד בעל אלים ומתעלל, ונוצי, שהגיעה למטולה בשלהי המאה ה-19 יחד עם מתיישביה היהודים הראשונים בעקבות בעל אידיאליסט ועקשן.
דמותה של נוצי בדויה ואינה אמיתית, אבל הפרטים על החיים במטולה בשלהי המאה ה-19 אמיתיים ונכונים. הדמויות האחרות המוזכרות ביומן של נוצי אכן חיו במטולה – יוכבד פיין, שושנה סנדלר, משפחת וינר, ועוד.
המתיישבים הראשונים במטולה אכן התיישבו בבתים שהשאירו אחריהם הדרוזים מהם נקנתה האדמה, והם אכן היו בתי בוץ נטולי ריצוף ששימשו הן למגורים והן כמתבן ומחסה לחיות. הם סבלו מגגות דולפים בחורף הראשון במטולה וניסו ללא הצלחה לתקן את הגגות בעזרת לוחות פח. הברון אכן סיפק פרה אחת לכל שני מתיישבים וכו'. גם צורת הכתיבה של השם מתולה, ב-ת' ולא ב-ט', היא הדרך בה כתבו אז את שם המקום (רק לאחר הקמת המדינה שינתה ועדת השמות את צורת הכתיבה).
את המידע ליקטתי מספרי זכרונות, ממכתבים, ממחקרים היסטוריים, ומראיון עם בת לראשוני המתיישבים. כל זה בעזרתם האדיבה של ספריית מטולה ושל הספרייה האקדמית בתל חי.
לצד המחקר ההיסטורי היה גם תחקיר פסיכולוגי על מודלים של אלימות במשפחה, על יחסי שליטה, ועל תהליכי שיקום והחלמה לצד פוסט טראומה (נושא שנגעתי בו בעבר, בכתיבת הספר "מלאך").
אל תקופת העלייה הראשונה נחשפתי במהלך התחקיר שעשיתי לכתיבת הספר "רוחות טובות", וכבר אז היה לי ברור שזו תקופה מרתקת ודרמטית שאני רוצה לחזור אליה.
חלקים מהספר נכתבו במטולה עצמה, אך המלחמה עצרה את זה, לצערי. כבר שנה שמטולה מוכרזת אזור צבאי ואי אפשר להגיע אליה. את המשך הספר כתבתי מביתי בקצרין.
את מלאכת כתיבת הספר התחלתי לפני שנתיים, כשמטולה עוד הייתה עיירה שקטה ופסטורלית. הבחירה במטולה הייתה משום שזאת עיר של קצה. בכל הספרים שלי אני בוחרת לגעת בקצוות, שם מתרחשת הדרמה (הנושאים עליהם כתבתי בעבר הם מוות, אובדנות, פשיעה, חסרי בית, פוסט-טראומה, והפרעות נפשיות). מטולה היא עיר קצה והיא מושכת אליה אנשי קצה, אנשים שמבקשים לחיות הרחק מהמיינסטרים. במקום מסוים, גם אני אשת קצה כזו, והבחירה לחיות בגולן גם היא קשורה לחיפוש אחר שקט, מצד אחד, ולרצון ליצור מרחב עצמאי ומאפשר, מצד שני.
גיבורת הספר מבקשת לברוח מחייה הקודמים הכי רחוק שאפשר, מחפשת מקום שקט להתחיל בו מחדש, ומגלה שגם מתחת למעטה השלווה והפסטורליה מסתירים האנשים סביבה את השברים והסדקים שלהם. לכל אחד יש סדק.
במהלך כתיבת הספר נשברו בחיים שלי הרבה מאוד דברים, הן ברובד הפרטי והן ברובד הלאומי. שני הורי חלו בסרטן וחוויתי את משבר חילופי התפקידים כשאני הייתי זו שמטפלת בהם. הוגשה נגדי תביעת השתקה מצד משפחתו של עבריין המין עזרא שיינברג, שאני ממובילי המאבק הציבורי נגדו. גם הסאגה המשפטית הזו (שיצאנו ממנה כשידינו על העליונה, למרבה ההקלה), הייתה סוג של משבר. ואז פרצה המלחמה, טרפה את כל הקלפים וניפצה את אשליית הביטחון בה חיינו.
למרות שעלילת הספר תוכננה עוד לפני כל האירועים האלו, אין לי ספק שהם השפיעו ועיצבו את התוצר הסופי.
הכתיבה היא המקום השמח והבטוח שלי. לבושתי הרבה, מעולם לא הזדהיתי עם מודל הסופר המיוסר. את ספריי הקודמים כתבתי מאוד מהר מתוך בולמוס יצירתי שנבע בקלות יחסית (העבודה על "מלאך" ארכה עשרה חודשים, מרגע כתיבת outline ועד שהחזקתי ספר מודפס ביד), כך שהעובדה שהספר "דברים שבורים" נמרח על פני שנתיים, כאשר כל פעם משבר אחר מעכב את התקדמותו, הייתה לי מאוד קשה, מצד אחד, ומצד שני מאוד הולמת את אופי הספר.
קטעים מהספר
ד‘ באדר תרנ“ז
ורה יקירתי,
אני כותבת לך על אף שיודעת אני שלעולם לא תקראי מילים אלו. איש לא יקרא אותן מלבדי. מילים אסורות הן. אילו ידע מנחם שהעזתי לכתוב את הדברים, ודאי יקרע הדפים וישליך הקרעים לאש. מילות חולשה וקטנות אמונה, יקרא להן. אך מה אעשה ואני מרגישה חלשה ואין בי כל אמונה.
יוכבד נכנסה היום אל צריפנו ונתנה לי המחברת. ידעה להיכנס בזמן שמנחם היה בשדה ואמרה כי המחברת הגיעה עם משלוח הציוד שהוזמן מחיפה. ”את תפיקי ממנה יותר תועלת מאשר הגזבר שלנו,“ אמרה בחיוך והלכה.
מכירה אני היטב חיוך זה. אין זה חיוך של שמחה כי אם של רחמים. האם עד כדי כך בולט סבלי לעין כל? ואם כן, מדוע נדמה כי כולם מבחינים בו מלבד מנחם? כנראה ידעה יוכבד עד כמה מכבידה עליי הבדידות וחשבה כי כתיבת הדברים תקל במעט.
יוכבד חברתי היחידה כאן. ראשונה הבחינה כי אינני מקבלת יותר מכתבים וגם לא שולחת. כששאלה אותי מדוע והאם קרה משהו, פטרתי אותה בתשובת סרק. וכי מה אומר? שמנחם אסר עליי להמשיך להתכתב עם משפחתי ועם יקיריי? שנחוש הוא לגדוע כל קשר שהיה לנו עם הגולה? שרק ארץ ישראל והפרחתה חשובים בעיניו? לא אמרתי לה כל זה, אבל נראה כי הבינה דבר מה.
והנה אני כותבת. אך מכיוון שמוזר הדבר בעיניי לכתוב לעצמי, כותבת אני לך, ורה. אילו רק היית כאן לצדי, אילו רק יכולנו שוב להתכסות יחד בשמיכה אחת אל מול האח, ולספר אחת לשנייה את אשר על לבנו כמו שהיינו עושות פעם. את כל כך חסרה לי כאן. הם כולם חסרים לי. אמא, ואבא, ושלמה, ונתן. הבית חסר לי, החצר, החנות, בית הכנסת, והמאפייה של שולם. מתגעגעת אני לריח הלחמניות, והקיגל, ועוגות השמרים. כאן, כל שמריחים הוא גללי בהמות להסקת התנורים.
הגשם יורד במטחים אכזריים ובקושי גג יש לראשנו. אנשיו של הנדבן הבטיחו לנו שנקבל כאן בתים ואדמות, טובים יותר מאלו שהיו בזיכרון יעקב, ומנחם, כמו תמיד, האמין להם. אך מה שחיכה לנו כאן היה בתי לבנים מגושמים ודלים עם משקופי עץ גסים. בכל בקתה רק שני חדרים – אחד למתבן ואחד למגורים. וכשהגשם צולף בזעף, נכנסות אף הבהמות אל תוך הבית. הנדבן העניק בחסדו פרה אחת לכל שני איכרים. את שלנו אנו חולקים עם משפחת סנדלר, ומכיוון שלהם ילדים וצורכי משפחה ולנו לא, הפרה חולקת את הבקתה עמנו.
עם בוא הגשמים נבקעו חורים בגג ומים נטפו פנימה בלי סוף והפכו את הרצפה הכבושה לעיסה של בוץ. אתמול התקינו לנו גג פח אך נדמה לי כי בכל רגע תעקור אותו הרוח ממקומו.
הפלאחים המוסלמים שגרו כאן לפנינו ידעו כיצד לטפל בגגות הבוץ והקש על מנת שיגנו עליהם בחורף, אך אנו איננו פלאחים והארץ הזו זרה לנו. וכפי שאין אנו יודעים איך להוציא לחם מן האדמה הקשה הזו, גם מלאכת הגגות נעלמה מאיתנו.
אילו הייתה רואה אותי אמי, מה הייתה אומרת? ומה היית אומרת את? ודאי היית מזכירה לי את הפצרותייך שלא אסע. אינך יודעת עד כמה אני מצטערת שלא שמעתי לך.
מנחם, לעומת זאת, רק הולך ומתחזק באמונתו היוקדת. נדמה כי כל צרה שנוחתת על ראשנו מעמיקה עוד את נחישותו להוכיח כי בארץ זבת חלב אנו יושבים ולא בארץ אוכלת יושביה. אינו מקשיב לי יותר. מבינה אני היום, כי מעולם לא הקשיב. שומע הוא רק את שירצה לשמוע. ואם מנסה מישהו להוכיחו אחרת, אוטם אוזניו ולבו. ונחוש הוא שגם אני לא אשמע דבר שאינו מתקבל על דעתו. משום כך אסר עליי לקרוא את מכתבייך, אותם כינה ”דברי חולשה ורפיסות הרוח“. ואילו עבורי, היו מכתבייך נחמה יחידה בתוך חיי הסבל והייאוש שאני נתונה בהם.
התקווה כי במתולה ישתפר מצבנו נכזבה כבר בימים הראשונים. הגענו לכאן בדרך לא דרך, על עגלה רתומה לפרדה. כשישים איש היינו, רובם רווקים וחלקם אנשי משפחה עם ילדים קטנים שלא חדלו לבכות כל הדרך.
גם אני ביקשתי לבכות, אך שתקתי. וכי מה יכולתי להגיד? את כל שהיה לי לומר אמרתי עוד בטרם נפלה ההחלטה להצטרף למתיישבים בצפון, וכל תחנוניי ודמעותיי נפלו על אוזניים ערלות. מרגע שהחליט מנחם כי נהיה אנו בין החלוצים, לא הייתה דרך להניאו מכך.
אנשיו של הנדבן הכריזו כי רק הטובים ביותר יישלחו ומנחם הרי רואה עצמו כטוב ביותר. כל מילה בדבר קושי או מכאוב מבוטלת על ידו בבוז. אין קושי כשבאים לגאול את אדמת הקודש.
השבילים לכאן משובשים. אין אף דרך ראויה לשימושו של אדם אירופאי, רק אדמות פרא ואנשי פרא המטילים חיתתם על האזור. אין אדם יכול לעזוב את מקום היישוב מבלי לחשוש ששודדים יתקפוהו בדרך ויהרגוהו חרב. בזיכרון יעקב נאלצנו להתמודד עם הפלאחים הערבים ותוצרתם החקלאית הטובה לאין שיעור משלנו, אך כאן על חיינו ממש אנו נלחמים. הדרוזים נרדפים על ידי המוסלמים, שדתם שונה, ואלו מכלים את זעמם בנו. האיכר יוצא לעבד את אדמתו בבוקר ואינו יודע אם ישוב בערב. ומי שלא הרגוהו הפורעים, ימצא מותו ממחלה או מחיה רעה.
ואף על פי כן, רוקדים הרווקים בכל ערב ואף חלק מהאיכרים הנשואים מצטרפים אליהם. נדמים הם בעיניי כמשוגעים גמורים. את ימיהם מכלים בעבודה קשה שאינה נושאת פרי ואת הלילות מעבירים בריקודים ובאספות, כדי לפצות על היעדרם של חיי רוח.
התאמיני ורה, שכבר חודשים לא ראיתי ספר? גם עיתונים אינם מגיעים לכאן ומכתבים רק לעיתים רחוקות. ואני הרי יודעת שאין לי כל דואר לצפות לבואו.
ואת? מה חושבת את עליי? האם כועסת על שאיני שולחת לך עוד מכתבים? האם מצפה את למכתביי? עבורי לא נותר במתולה דבר שאוכל לצפות לו.
