יצירה חדשה של להקת המחול ורטיגו היא תמיד מעניינת ומחממת את הלב, כי הלהקה הזו היא גוף שיש לו משמעות ותוכן מעבר למחול עצמו.
כך הלהקה מתארת את עצמה:
"להקת המחול ורטיגו יוצרת אמנות עכשווית בעלת נגיעה חברתית וקהילתית חזקה, הבאה לקרב בין אנשים באמצעות שפת הגוף הרבה מעבר לגבולות המחול. תנועה המבקשת לעורר השראה אמנותית וסביבתית ולעודד מעורבות מתוך תחושת אחריות.
מאז הקמתה בשנת 1992, על-ידי בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל, מציגה הלהקה רפרטואר עשיר ומגוון של יצירות מקור, הזוכה להערכה רבה בקרב אנשי המקצוע והקהל הרחב בארץ ובעולם. משנת 1998 פועלת הלהקה במסגרת עמותת ורטיגו למחול, ומרחיבה את פעילותה לתחומים נוספים, הרותמים את דרך המחול ליצירת תקשורת בלתי אמצעית, ולהובלת שינוי משמעותי בחיים ובחברה דרך יוזמות כמו: בית-הספר למחול במרכז ז'ראר בכר בירושלים; כפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה; התכנית הבינלאומית להכשרת רקדנים; מרכז כח האיזון למחול משולב; ועוד".
הפעם, במופע קומא, זהו שיתוף פעולה ייחודי בין הרכב מוסיקלי בניהולו של איתמר דוארי ללהקת המחול ורטיגו. במה יפיפיה נפתחת לפנינו. במרכזה, בחלק האחורי, ניצבת עוד במה, ועליה ארבעה מוסיקאים וכליהם: תופים, סינתיסייזר, קונטראבס, גיטרה. מהתקרה משתלשלים צינורות במבוק באורכים שונים ויוצרים תפאורה נפלאה. תשעת הרקדנים, חמישה גברים וחמש נשים, יושבים במעגל מסביב לבמה על מעין שרפרפים עגולים אפורים, דמויי אבן. אחד הרקדנים נושא איתו סל גדול מלא עלי כותרת צהובים, צבע סמלי מאד בימים אלה, ביניהם גם מעט עלי כותרת אדומים. הוא מפזר את עלי הכותרת על הבמה. אני מייד נזרקת ל-"חרציות" של פינה באוש, היצירה האלמותית מ-1982, בה כל הבמה היא מצע שדה פרחים אשר הופך לשדה קטל. ואז אני נזכרת ביצירה שציטטה אותה, של ניר בן גל וליאת דרור. עלי הכותרת מלווים גם את המופע הזה. פזורים על הרצפה, מסתדרים למעגל, ושבים ומתעופפים ומתפזרים.
מהרגע הראשון המוזיקה הנפלאה של דוארי וחבריו מעיין ליניק, אופיר ויפליך, ודניאל עיברין, סוחפת את האולם. זו מוזיקת עולם חיה, מעניינת, ולא נמאס ממנה ולא לרגע, בכל 75 הדקות של המופע. הנגנים מעולים.
מעגל השרפרפים של הרקדנים הוא מקום עבורם לנוח בו ולצפות, ואז לחזור פנימה לתוך המעגל ולרקוד ריקוד סוחף, רך, המשכי, זורם, ומבוצע לעילא ולעילא. מתחילת המופע מופיע המוטיב של פרישת הידיים לצדדים, החיבוק, מחיאת הכף, ופרישת כפות הידיים כפרח, כתקווה, ואז כיונת שלום המעופפת אל החלל.
החיבוק מכוון גם אלינו, הקהל, והרקדנים יורדים אל האולם ומחבקים צופים אקראיים. כשהם חוזרים לבמה הם נעים בסולו, בדואטים, ובהרכבים שונים, ונדמה שאין תנועה שהיא בלתי אפשרית לביצוע על ידיהם. הם חזקים וגמישים ונפלאים.
מהקטעים הבולטים: אחד הרקדנים נע והשאר צופים, הוא קליל ורך ומעופף וחזק, והתנועה מהפנטת ואינה פוסקת; רקדנית מדהימה אחרת (קורינה פריימן) מבצעת סולו וירטואוזי רך ומלא נוכחות; צמד רקדניות לפותות זו בזו ויוצרות בפלג גופן העליון תנועה מעגלית של חיבוק והיפרדות, וחוזר חלילה.
הקטעים הקבוצתיים במעגל נותנים תחושה של שבטיות וקירקוע, קטעים אחרים הם פרימה של כל זה לתוך אפשרויות בלתי נדלות של תנועת התחברות והתרה של הרקדנים זה בזה ושל כל אחד עם עצמו בסולו, אשר בחלקו הוא כנראה הוא אילתור. הנפילה והקימה, החיבוק =החיבור, וההתרה שלו, הם מוטיב חוזר בריקוד, בהליכה, בריצה, בקפיצה, בזינוק, וכן מוטיב הזריקה והתפיסה, בכל מה שקורה על הבמה.
לפי התכניה, היצירה עשויה משילוב בין חלקים מובנים לחלקים מאולתרים גם במוזיקה וגם במחול, אך אין הדבר נראה לעין, הכל מהוקצע, חלק, מבוצע מעולה, מה שמראה שליטה של הרקדנים בטכניקות שונות כמו רליס, קונטקט אימפרוביזציה, יוגה, בלט, ובכל מה שקורה על הבמה. הם מסונכרנים להפליא זה עם זה ועם המוסיקאים. התלבושות הפסטליות היפות של ששון קדם תורמות לתחושת האיוורור והזרימה, ומעניקות לחלל את גוונו הזהוב שלכתי.
ואכן החוויה החושית שלי מהמופע היא של זרימה של אור זהוב וצבעי פסטל רכים בתנועה בלתי פוסקת, יפיפיה. נחמה לרגעים. תחושה שאני במקום שאפשר לנוח בו, כי בו ניתן לחוות מציאות חלופית בה הכל בהיר וחם, מחבק ושיתופי, ותומך ללא גבול. החיבוק שכולנו נזקקים לו במציאות העכשווית. אולי רצון לנחם זה את זה בנוסח האימרה שנהיתה כבר שחוקה "יחד ננצח".
כדברי היוצרות:
"במציאות בה הסדר המוכר נפרם שוב ושוב, היצירה מבקשת אף היא להפר את הסדר, להשאיר אזורים פתוחים ובלתי ידועים הנרקמים לעיני הקהל.
זוהי הזמנה להציץ לתוך המרחב ממנו נובעת ההשראה – מהמוזיקה אל תנועת הגוף ולהיפך. דרך הצפייה במופע, הקהל הופך שותף לתהליך הבריאה של היצירה.
המופע נוצר מתוך רצון לעקוב אחר תנועת הלב כשהוא מתכווץ ומתרחב, אחר תנועת העיניים כשהן נעצמות ונפקחות שוב לרווחה. רגעי האילתור של הרקדנים דורשים הקשבה עמוקה למוסיקה ולמתרחש סביבם כדי להשען על המתרחש בכאן ועכשיו.
גם כשהכול רועש בחוץ תנועת הרקדנים תרה אחר עוגן להיאחז בו בין קימה לנפילה, למצוא את המרווחים בין צליל לצליל ותנועה לתנועה, בהם יוכלו לנוח."
שלא כמו אצל פינה באוש, אין כאן שדה קטל, אלא תקווה גדולה, וכיף לי שככה מסתיים המופע, ומותיר אותי חסרת נשימה, כאילו גם אני רקדתי איתם. כי המופע מלא באנרגיה צעירה ויפה ומלאת תקווה.
מצד שני, הרגשתי שהייתי שמחה לכמה דקות באמת לנוח. היה חסר לי קצת שקט במופע הזה. איזו שתיקה. איזו האטה, שתיצור קונטרסט, מוזיקלי ותנועתי, לזרימה הבלתי פוסקת שהיתה כל הזמן במלוא התנופה.
לאחר המופע הוזמן הקהל לקבלת פנים מפנקת ביין ומאכלים, וסיפר שם המייסד, עדי שעל, על פעילותה המיוחדת של ורטיגו בזמן המלחמה בפרויקט "חוסן בורטיגו" לשיקום חיילים ומשפחותיהם. חלק מהכנסות מסע ההופעות של "קומא" יוקדשו ל"חוסן בורטיגו".
לדברי נעה ורטהיים, המייסדת, המנהלת האמנותית, והכוריאוגרפית "חוות חוסן ורטיגו מעניקה מקום שקט ופסטורלי, חיבור לטבע ומעטפת טיפולים מגוונת, שכוללת טיפול בתנועה, דיקור, עבודת יצירה עם אדמה, מדיטציה ושיח קבוצתי. לפעילות מוזמנות להגיע גם בנות ובני הזוג של החיילים, שגם הן צריכות להתמודד עם השלכות המלחמה ומעוניינות לעבור תהליך עיבוד ושיקום. במקביל, בימים אלה, אנחנו מפתחים תוכנית מיוחדת למעגלי משפחות נוספים".
עם כל תחושת הניתוק מהמציאות שמעניק הריקוד היפה הזה, הוא אוחז במהות שלנו, החיבור לגוף, לקרקע, וזה לזה, ומציע פתרון להתחבר חזרה למה שבאמת חשוב. מציע תקווה, מציע לקום ולהתאפס על עצמנו כי העולם יפה. קומא.
המופע הבא של "קומא" יתקיים ב 8.4.25 בבית האופרה, המשכן לאמנויות הבמה בת"א.
צפו במקדימון ל"קומא":
כוריאוגרפיה | נעה ורטהיים, רנה ורטהיים קורן
רקדנים | איתי פרי, מיכה איימוס, עדן בן שימול, אילן גולובוביץ, קורינה פריימן, נעה ישראלי, תומאסו זוקניה, עלמה קרבט שמש, אשד ויסמן
מוזיקה מקורית וניהול מוזיקלי | איתמר דוארי
מוזיקאים | איתמר דוארי, מעיין ליניק, אופיר ויפליך, דניאל עיברין
מעצב סאונד | גבריאל מנדל
תאורה | דני פישוף, מג׳נטה
תפאורה | זוהר שואף
תלבושות | ששון קדם
מנהלת להקה | סנדרה בראון
ניהול הפקה | סיוון פולק
צילום | אפרת מזור, זיו ברק, ג׳ו כהן, אלעד דבי, רונן כהן, אבי לוסקי, מיכה איימוס
וידיאו | צילום: אלעד דבי, עריכה: גל קציר
