"…ופתאום באו הצבעים…" – מרחב חזותי ופואטי – תערוכת היחיד של עצמון יניב

מאמר מאת ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

"מכל האמנויות, הציור המופשט הוא הקשה ביותר. הוא דורש לדעת לצייר היטב, רגישות מוגברת לקומפוזיציה ולצבעים, ולהיות משורר אמיתי. זהו הדבר החשוב ביותר" (ואסילי קנדינסקי)

מבוא: כששירה פוגשת צבע

פתאום קם משורר בבוקר ומרגיש שהוא צייר….. פתאום הצבעים קוראים לו ומבקשים למשוח את המילה בצבע ולהמשיך אותה, להרחיב את מנעד השיח התוך אישי – שיח פוליפוני בין המשורר, הצייר, ואיש החוק. פתאום הצבעים נשמע כאילו קראו אותו לסדר, אלא שיהיה זה 'סדר עולמי חדש'. סדר מסוג אחר שרק שפת הצבעים החופשיה והמשוחררת יודעת אותו, יודעת את סודו. "ופתאום באו הצבעים" הוא ציטוט מתוך שירו של עצמון יניב ומתאר את אופי התערוכה המוצגת בימים אלה בבית האמנים בראשון לציון.

"שיר הוא ציור ללא צבעים, וציור הוא שיר ללא מילים", אמר סימונידס, משורר וליריקן יווני מהמאה ה-6 לפנה"ס. סימונידס היה אחד ממניחי היסודות לתפיסת השירה והאמנות כתחומים משלימים. עצמון מגלם ביצירתו חיבור ייחודי בין השפות החזותית, המילולית, והחומרית. בתערוכה נחשף דיאלוג בין מופשט לפיגורטיבי, בין צבע לצורה, ובין שירה לציור. שם היצירה, כאמור, משקף את רגע ההתגלות היצירתית החומרית-חזותית, מעבר מכאוס או שקט מוחלט לעושר חזותי ומשמעותי, מעבר משפה לשפה, הרחבת השיח, ודחיקת הגבולות. התערוכה מתאפיינת במתח שבין המופשט לפיגורטיבי, ובשימוש בציטוטי שירה במקום שמות היצירות המקוריים. בחירה זו מעצימה את הדיאלוג בין השפות החזותית והמילולית מצד אחד, וחושפת את השיח הפנימי האינטרטקסטואלי, שמתקיים ביצירתו של עצמון.

המאמר מתאר כיצד יצירתו של עצמון משלבת בין מופשט לפיגורטיבי, בין צבע לשירה, ובין חומר לרוח, ובוחן כיצד עצמון מייצר חוויה רב תחומית שמאתגרת את הגבולות המסורתיים בין מילים, צבעים, ומשמעות.

מפגשים: שירה ואומנות, מופשט ופיגורטיבי, צבע וחומר

את הקשר בין שירה לאומנות חזותית ניתן למצוא בהקשרים שונים בתרבות. ויליאם בלייק היה משורר, מיסטיקן, צייר, ואמן תחריטים בריטי, מוכר ונחשב כיום לאמן ששילב בין שירה ואומנות חזותית לכדי חוויה הוליסטית. הוא ראה את שני התחומים כשייכים לחזון יצירתי אחד. מבחינתו מילים ודימויים עובדים יחד כדי להעביר רעיונות מורכבים שלא ניתן לבטאם רק באמצעות מדיה אחת. כך יצר עולם מיסטי שבו טקסטים חזותיים ומילוליים מחזקים זה את זה.

האמנית ג'ני הולצר משתמשת בטקסט ככלי המרכזי ביצירתה. היא מציבה טקסטים במרחבים ציבוריים, על מבנים, שלטי ניאון, מסכים דיגיטליים, ואפילו על גופים כמו ספסלים ואבנים. בכך היא הופכת את המילים עצמן לאובייקטים חזותיים. עבודותיה קוראות תיגר על ההפרדה המסורתית בין שפה חזותית למילולית שהטקסט תופס את מרכז הבמה.

ביצירתו של עצמון, ובעיקר בתערוכה הנוכחית, נוצר המפגש בבחינת "ילכו שניים יחדיו, כאשר נועדו נועדו…" (פרפרזה המתייחסת לפסוק "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו", עמוס ג' ג'). עצמון הוא איש של מילים, ששרתו אותו בעבודת החוק, כאשר מילה אמורה להיות שם חד משמעית, חורצת דין. משם הוא לוקח את המילים למסע פואטי-רגשי-ציורי-פילוסופי, ומצייר במילים מחשבות ורגשות. וכפי שכבר צוין, גודש החוויה של עצמון, עוצמתה, מרחביה, ועומקיה, לא אפשרו לו לעסוק אך ורק במילה והובילו אותו מהעט למכחול, מצורתה הגרפית של אות לצורת הכתם, הצבע, והקו. אבל באיזו נקודת זמן שהוגדרה כאן כ 'פתאום' – הם נפגשו, ולטענתי הם נועדו להיפגש.

בהבדל מהאמנים שהוזכרו למעלה, המפגש הזה, הממשי, בין מילים, אותיות, טקסט, וצבעים (ציורים), מתקיים פיזית הלכה למעשה לראשונה בתערוכה זו, שמספרת שאכן 'פתאום באו הצבעים'. המילים הפעם היו צריכות "לרוץ" אליהם, להיות איתם, לשכון יחדיו. כל אחד מהאמנים שהוזכרו כאן, למרות השוני בעבודתם ובמסרים שלהם, מציג דרך שמבקשת לערער על הגבולות שבין המילולי והחזותי ולעורר תגובה רגשית ואינטלקטואלית אצל הצופה.

דיאלוגים: שיח טקסטואלי רב קולי

הגישה האינטרטקסטואלית אומרת שטקסטים מתכתבים זה עם זה, כשהכוונה היא לטקסטים מתחומים שונים, בשפות שונות (במקרה זה חזותית ומילולית), משל יוצרים שונים, כמו גם משל אותו יוצר עצמו. ההנחה היא שטקסטים מתכתבים ביניהם בסוג של שיח תמידי, פוליפוני, רב זמני, רב תחומי, ורב ממדי, ולא בהכרח מתוך ידיעת היוצרים או מתוך כוונתם.

בבחירה אוצרותית ייחודית, השמות הטעונים של היצירות לא נרשמו בצד היצירות, ובמקומם שולבו בתערוכה ציטוטי שירה מתוך שירתו של עצמון. ציטוטים אלה אינם מתארים את היצירה אלא "משוחחים" עמה, יוצרים "פגישה מקרית" בין השפה המילולית הפואטית, לשפה החזותית הציורית. כך נוצר המפגש בין טקסט מילולי לטקסט חזותי, ומייצר חוויה רב תחומית, כשהכיתוב מונח בין העבודות, בצד העבודות, בתוך העבודות, כאילו אכן נועדו להיות יחדיו.

בנוסף, מבנה התערוכה עצמו מזכיר מבנה של שיר: חלק מהציורים מוצבים כ"בתים", ואחרים – במיוחד ציורים קטנים – מוצגים כמו דפים מתוך ספר. כך מבנה התערוכה הופך להיות מטאפורה חזותית רב ממדית לעובדה שהיוצר הוא איש של ספר, משורר שהוציא לאור שבעה ספרים, ואחרים בדרך. הבחירה בעיצוב זה מעצימה את הקשר שבין שירה, ציור, וטקסטורה חזותית, ומדגישה את הרב ממדיות של החוויה האמנותית.

היצירות המוצגות בתערוכה נבחרו מתוך כשבע מאות ציורים שצוירו במהלך העשור האחרון. זה העשור שאליו הגיעו פתאום הצבעים. התערוכה עוסקת בשאלות של גבולות – בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין הרציונלי לאינטואיטיבי, בין הפשוט לנשגב. האמן משלב חומרים מנוגדים לכאורה, כמו נייר וצבע שמן, ומאתגר את חוקי החומר במאבק ובדיאלוג שמתקיים בין האלמנטים. מצעי העבודה, הקטנים לכאורה מלהכיל, מתרחבים לממדים חדשים – פיזיים ומטאפוריים כאחד.

אך זו אינה רק שפה ויזואלית. זווית ייחודית נוספת בתערוכה זו הוא ההקשר הביוגרפי – עצמון, המחזיק בזהויות משולבות של עורך דין, משורר, ואמן, פועל בין עולמות מנוגדים: עולם החוק, המסגרת והדיוק, ועולם היצירה החופשית והרגש המתפרץ. עבודותיו הן ביטוי של החיבור בין הקטבים, מיזוג בין סדר וכאוס, בין השכל והרגש.

שמות הציורים : הנעדר הנוכח

את שם התערוכה "…ופתאום באו הצבעים…", ניתן לקרוא דרך שלוש נקודות מבט. ברמה האישית השם רומז לחוויית התגלות או פריצת דרך של האמן, רגע שבו דממה או ריק יצירתי מתמלאים בפתאומיות בעושר ויזואלי. ייתכן שזהו ביטוי לתהליך פנימי שבו האמן מתמסר לחומר ולצבעים, והם בתורם "באים" אליו, קוראים לו ליצירה. ברמה האומנותית אמירה זו מתייחסת לאחת השאלות המרכזיות באמנות החזותית – תפקיד הצבעים ביצירה. באמנות המודרנית והעכשווית, צבע הוא לא רק אלמנט קישוטי אלא נושא עמו מסר ומשמעות, כבעל שפה משל עצמו, כפי שאמר זאת קנדינסקי, ואחריו מקלוהן באומרו "המדיום הוא המסר". ברמה הפילוסופית השם עשוי לשקף רעיון של מעבר ממקום ריק כלשהו, תהיה, או משום מקום, אל מקום שבו נוצרת משמעות דרך דיאלוג עם החומר. צבע הוא חזותי ופיזי, ובו בזמן מטאפורי – ייצוג של חיים, רגש, ותנועה.

הציורים נעים על קו התפר שבין המופשט לפיגורטיבי, מציגים מצבים של תנועה וקצב, דינמיקה בין סדר לכאוס, רגש ומרחב, מבנה וגיאומטריה, עומק וצבעוניות, מטאפורות חזותיות, מתח בין חופש לכליאה, צבעוניות עשירה, טבע והפשטה, תנועה אורגנית ופשטות מכוונת.

נציין שבמקור, לכל ציור, מופשט ככל שיהיה, האמן נתן שם קונקרטי. לכל ציור יש נושא וסיפור. אלה לא נכללו בתערוכה, היצירות מוצגות ללא 'תיאור מקום', היינו שמם המקורי, כך ניתן לראות שהם הטקסט הסמוי שמהדהד בגב התערוכה, מבלי שהצופה יכול לדעת זאת. סוג של אניגמה שמשאירה מקום פתוח לפרשנות, כפי שמתאר זאת אומברטו אקו – 'טקסט פתוח', שהוא טקסט המאפשר פרשנות רבת-פנים. זה טקסט שאינו מכתיב משמעות סופית אלא משאיר מרחב לצופה. אקו טוען שטקסט פתוח מאופיין באי שלמות מכוונת, שמטרתה לעורר את הקורא/צופה להשלימו באמצעות הדמיון והידע שלו. בתערוכה הנוכחית השימוש בציטוטי שירה לצד היצירות מגביר את אופיין כטקסט פתוח. השירה אינה מתפקדת ככותרת מכתיבה, אלא כשותפה לדיאלוג חזותי-מילולי, שמרחיב את האפשרויות לפרשנות. הטקסט הפתוח, כפי שהוא מוצג בתערוכה זו, מתקשר לרעיונות של פוסט-מודרניזם, שבהם האמת והמשמעות אינן נתפסות כקבועות אלא כרב משמעיות ותלויות הקשר.

עם זאת, כאן במאמר העוסק בתערוכה ועל הנראה הגלוי והמוסתר הסמוי, ניתן כן להתייחס לשמות היצירות, ולא באופן שבו נצביע על היצירה ושמה, אלא נעסוק במכלול השמות, כעומדים בפני עצמם וכמהווים רקע והבנה לגבי עומק התכנים ורוחו של הצייר. שמות כמו 'ברושים בנוף', 'ביער', 'בחוף הים', 'כך הולכים השותלים' – מעידים על קשר עמוק בין האמן לבין המקום הפיזי, הנוף, וההיסטוריה המקומית. ניתן לראות בשמות גם נגיעות חברתיות ופוליטיות, כגון 'אבודים במעברה', 'במתקן חולות'. כמו כן השמות דוגמת 'טו באב', 'חשבון נפש', 'חיזור'.

חלל התצוגה כמרחב דיאלוגי

חלל התצוגה הפך להיות מרכיב משמעותי בתערוכה, למרחב דיאלוגי. הבחירה להציב יצירות גדולות לצד סדרות של ציורים קטנים מייצרים דינמיקה שבה כשם שהצופה מוזמן ונדרש לפרש את היצירות כך גם היצירות עצמן "מדברות" זו עם זו.

כך ניתן גם ביטוי נוסף לתופעת 'השיח הטקסטואלי' הרב חומרי, רב שפתי, ורב ממדי. מתקיים דיאלוג פנימי בתוך שפת האמנות עצמה. היצירה הגדולה אינה עומדת בפני עצמה, היא יוצרת קשר עם סדרות קטנות שמקיפות אותה, וממשיכות את השפה האמנותית שלה. הדיאלוג מבוסס על דימויים משותפים, גוונים קרובים, ושפת ציור אחידה שמאפשרת קונצרט שלם של משמעות בתוך החלל.

אם כן, ניתן לראות את התערוכה ואת חלל התצוגה כמערכת אקולוגית, שבה כל אלמנט, קטן כגדול, פועל כחלק ממכלול. הציורים הקטנים מנהלים ומקיימים יחסי גומלין עם הציורים הגדולים. כמו כן, המבנה יכול להיתפס גם כקומפוזיציה מוסיקלית, שבה יש מנגינה מרכזית (היצירה הגדולה), ולצידה תווי ליווי (הציורים הקטנים), יחד הם יוצרים סימפוניה חזותית שבה כל אלמנט תורם להרמוניה הכוללת. ועוד, הדינמיקה הזו של ציור גדול לצד סדרות קטנות מייצרת נרטיב חזותי שבו כל ציור קטן הוא מעין 'פסקה' בתוך סיפור גדול יותר. במקרה זה הצופה הוא זה שמרכיב את הסיפור מתוך החוויות האישיות שלו.

לסיכום, עיצוב התערוכה "ופתאום באו הצבעים" שהביאו אתם את המילים, או שבאו בגלל המילים, מדגיש את התפיסה של חלל התצוגה כשותף פעיל ביצירה. כך התערוכה אינה בבחינת אוסף יצירות לתצוגה, אלא מערכת דינמית שמזמינה את הצופה להיות חלק ממנה, כחלק משיח חי ומתמשך, כפי שציין פרנק לויד רייט "החלל הוא הנשימה של האמנות".

ביום שבת 11/1/25 בשעה 11:30 יתקיים "שיח גלריה" על תערוכתו של עצמון יניב ב"בית האמנים" בראשון לציון.