חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על העונה ה-88 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית
התזמורת הפילהרמונית הישראלית נמצאת עתה בעונה ה- 88 שלה.
כמדי עונה אני הולכת לקונצרטים אחדים וממליצה על אירועי הסדרה.
התזמורת נוסדה בשנת 1936 ע"י הכנר המחונן ברוניסלב הוברמן, אשר בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20 היה לכנר מוביל ומפורסם בכל רחבי אירופה, והופיע ברחבי העולם. כאשר לאחר עליית הנאצים, ב-1933, פוטרו הנגנים היהודים מתזמורות גרמניה, הוברמן יזם הקמת תזמורת בארץ ישראל, אסף מוזיקאים יהודים מרחבי אירופה, תוך סיכון חייו, הביא אותם לארץ, ובכך הציל אותם ואת משפחותיהם מהשואה.
הקונצרט, בניצוחו של להב שני עם הכנר מקסים ונגרוב, שהתקיים ביום א', 19.1.2025, הוקדש להענקת "אות המציל היהודי" לברוניסלב הוברמן לציון גבורתו.
לפני הקונצרט, לאחר דברי פתיחה מפי פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון וחוקר השואה, הוקרן סרטו של ג'וש אהרונסון "תזמורת של גולים", הסוקר את מסעו בן ארבע השנים של הוברמן, ומאבקו ההרואי להוציא מוזיקאים יהודיים מאירופה, תוך כדי התגברות יצירתית על קשיי השגת תעודות הגירה מהמנדט הבריטי. פרט מעניין שהוצג בסרט היא מעורבותו של אלברט איינשטיין, נגן כינור חובב, בגיוס הכספים למפעל הקמת התזמורת של הוברמן.
הקונצרט נפתח בביצוע הבכורה של היצירה "תרועה של תקווה" של ברכה בדיל, מלחינה, מנצחת, ומרצה.
לאחר מכן התקיים טקס הענקת "אות המציל היהודי" לברוניסלב הוברמן, אשר נפטר בשנת 1947, ואותו התזמורת קיבלה בשמו, כאשר באולם נכחו צאצאים של נגני התזמורת הראשונים.
היצירה המוזיקלית השניה שבוצעה בקונצרט הייתה הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, שידועה כמציבה דרישות טכניות גבוהות בפני הכנר הסולן.
הקונצ'רטו בוצע לזכרו של ברוניסלב הוברמן, אשר בהיותו בן 9 ניגן אותו בפני ברהמס עצמו, שהתרגש מנגינתו של ילד הפלא.
אחרי ההפסקה התזמורת ביצעה את הסימפוניה מס' 3 של מנדלסון.
מועד הקונצרט, עם הענקת אות המציל היהודי לברוניסלב הוברמן, נקבע ל-19.1.2025 לקראת יום הזכרון הבינלאומי לשואה החל מידי שנה ב-27 בינואר. אך ביום הזה, בצירוף מקרים נדיר, התרחשה עוד הצלה היסטורית – שחרור 3 החטופות רומי גונן, אמילי דמארי, ודורון שטיינברכר, אשר עשו את דרכן אל חיק משפחותיהן בישראל ממש בזמן הקרנת הסרט על ההצלה בימי השואה, וביצוע הקונצרט.

"יקום תרבות" פרסם את ברכתו להצלת השלוש ואת דרישתו לשחרור כל החטופים.
בקונצרט הבא של הפילהרמונית – אסתר רדא במחווה לזמרות הג'אז הגדולות.
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות
ממליץ על הספר "פוקו הישראלי: גלגולו של דימוי" של נוי נחום
שמו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו (1926-1984) התפרסם בישראל בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, וזכה לפופולריות חסרת תקדים. רבים מקוראיו ראו באימוץ רעיונותיו חלק הכרחי בהבנת המציאות הפוליטית-חברתית ובחתירה לשינויים מהותיים. רעיונותיו של פוקו בעניין ידע/כוח וקביעת סדר היום הציבורי ע"י מוסדות המנהיגים "משטרי אמת" הובילו למסקנות בדבר אפשרות השחרור מהם, עם השלכות לגבי מגוון סוגיות.
הגותו של פוקו השתלבה היטב במאבקים של "פוליטיקת הזהויות" בארה"ב והיחס אל "האחר" (אישה/להט"ב/שחור/ערבי), והגיעה גם לישראל. רבים ראו במאבקים הפוליטיים האלה תחליף הולם לדיון בסוגייית היחס לפלסטינים והפתרון הרצוי לשאלת הגבולות הבלתי מוגדרים של המדינה. פוקו הפך לסמל, שבאמצעותו ניתן לנמק שורה של מאבקים ציבוריים, ערעור על מעמדה של ההגמוניה הציונית-חלוצית, ופקפוק בערכים המשותפים של הישראלים בחברה מגויסת.
אינטלקטואלים (שכתבו למשל בכתב העת "תיאוריה וביקורת") ראו בתיאוריה של פוקו כלי עזר לקידום סדר יום חדש, ועוררו עימות חריף מול אינטלקטואלים אחרים (שכתבו למשל בכתב העת "מקרוב") בשנות ה-90. בציבור הדתי-לאומי הפך פוקו לסדין אדום, ונחשב ניהיליסט ואנרכיסט. הגותו הובנה כמייצגת כוחות אפלים, המניעים תהליכי התפרקות, ושואפים לחיסול "הזהות היהודית" של המדינה.
נחום מצטט ב"פוקו הישראלי" את הרב חיים נבון, אשר רואה באליטות המושפעות מפוקו "אויבי העם", ומצביע על חשש להתנתקות מוחלטת מהמסורת היהודית, ולחתירה תחת אושיות המדינה היהודית. נבון אינו מתבסס על כתבי פוקו הממשיים, אלא על המושגים הכלולים תחת הכותרת של "פוקו", כפי שהם מתווכים ע"י הוגים שמרנים אמריקאים.
החיבור בין הציונות הדתית והשמרנות האמריקאית נובע, בין היתר, מהתנגדות משותפת לרעיונות ליברליים בדבר שוויון זכויות וחופש מגדרי, ולכן היחס האמריקאי לרעיונות אלו מחלחל גם לדוברי הציונות הדתית, שהכניסו לשיח את המונח "הטרלול הפרוגרסיבי".
הכותב מתעניין בתהליכי התקבלותו של הפילוסוף הצרפתי בישראל, ומסביר כיצד הפכו שמו ודימויו לסיסמת קרב בוויכוחים הסוערים בין המחנות הפוליטיים.
הוצאת רסלינג 236 עמודים.
מעניין שפוקו שפעם היה שולי שוליים בעולם האינטלקטואלי הצרפתי הפך לסוג של אוייב ראשי בחוגי הימין בארה"ב ובישראל. שזה אומר לכאורה שהייתה לו ויש לו השפעה עצומה. במציאות ספק אם זה כך אבל כנראה בחוגי האקדמיה יש לו או הייתה לו השפעה מסויימת כל שהיא שלימין הדתי קל לתקוף.
בכל הסיפורים האלו של מלחמות התרבות אני כל הזמן שואל את עצמי עד כמה הצדדים מייצגים באמת ועד כמה הנושאים שמתלהמים עליהם, משני הצדדים, באמת חשובים. אין לי מושג אם פוקו באמת משפיע או השפיע, אפילו על אקדמאים בתחומי הרוח, ובודאי על החברה בכללותה, אבל פשוט קל לתקוף את ״הטרלול הפרוגרסיבי״ שהוא הקצנה של מה שהוא כנראה טען. ענין אחר, שאני יודע בלי ספק שהוא זניח לחלוטין, זה ענין השירותים לטרנסים. בשמאל זה לא באמת ענין מרכזי, אפילו לא בארהב, אבל הימין הפופוליסטי ניפח את זה לממדים עצומים כי זה נושא שקל לתקוף, כמובן כי רוב מוחלט של האנשים (קרי 99% ומעלה) חושבים שזה חסר חשיבות לחלוטין. אני לא יודע מה טרנסים עצמם חושבים, אבל איכשהו נדמה לי שגם אצל רוב הטרנסים העולם שלהם לא סובב סביב השאלה באיזה שירותים מותר להם להשתמש. יש להם כנראה דברים שמטרידים אותם יותר. כמובן גם השמאל ה״פרוגרסיבי״ עשה טעות חמורה בהתמקדות בענין הזניח הזה, ובכך איפשר לימין לבטא את דעת הרוב המוחלט כאמור – שזה ענין חסר חשיבות לחלוטין. כפי שקראתי מישהי אמריקאית (אינני זוכר מי לצערי) שכתבה – בזמן שאתם הפגנתם על ה״זכות״ הזאת, הם ביטלו את הזכות להפלה. ״קצת״ יותר חשוב. גם קראתי שבארהב כבר מתו נשים, בזמן הקצר הזה, בגלל ההגבלות החדשות על הפלות.
תוספת לתגובה, השיר ״סרט אימה״ מתוך ספרה החדש של חגית בת-אליעזר ״שנת בלהה״ ראו רשימה עליו ביקום תרבות.