יובל גלעד סוקר משורר דתי נשכח אך מעניין ביותר – יעקב רימון. משורר שידוע כיום בעיקר כאחיו של המשורר הדתי העברי החשוב ביותר יוסף צבי רימון, אך יש לו חשיבות בפני עצמו.
המערכת
המשורר הדתי-לאומי יעקב רימון (1973-1903) נשכח, וגורלו אינו שונה מגורלם של מרבית המשוררים. בשנת 2006 יצא אמנם מבחר משיריו בעריכת עוזי שביט עם אחרית דבר של מירון איזקסון, אבל משם חזר לשכחה. מאמר זה יוקדש למתחים בשירתו בין גיוס אידיאולוגי למאבק הציוני ולאמונה הדתית-לאומית, לבין שירת נופים לירית חילונית-רליגיוזית.
אחיו של יעקב, המשורר יוסף-צבי רימון, שנכתב עליו גם ב"יקום תרבות", מעט מוכר יותר. ההתרסה כנגד האל משותפת לשני האחים, ומייצרת שירה שהיא רליגיוזית-אוניברסלית לא פחות מאשר אמונית-יהודית. עוד חולקים האחים המשוררים אהבה לנופי ארץ ישראל, אותם הם מהללים בשיריהם, מתוך זיקה דתית למרחבי המקום, אבל גם מתוך אהבת נוף לכשעצמה.
שניהם הושפעו מתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהעריץ את שירת יוסף-צבי. שניהם גם מציגים אני לירי פגוע, כואב, אולי בהשפעת שירת אבן גבירול. האני הדובר בשירת שניהם הוא נזירי, נוטה להתבודדות ולתהיות קיומיות.
על אף הדמיון בשירתם, יש גם הבדלים – שירת יוסף צבי כמו נכתבה על ידי אדם המצוי בטרנס רוחני, ואילו זו של יעקב ארצית יותר, נכתבת גם מהאינטלקט, אם כי דתית גם היא. יוסף צבי שרוי היה בעולמות רוחניים, הושפע מהקבלה וחי שנים בצפת, בעוד יעקב הגיב בשירתו על ענייני השעה, והיה מגויס יותר לפעילות ציונית במסגרת הציונות הדתית. וככלל, בשירת יוסף צבי יש מליציות גדולה יותר, אולי אפילו מתקתקוּת, ושירת יעקב, לעתים, בוטה יותר, אקספרסיבית ואולי מעט חילונית יותר.
כמה משירי יעקב רימון הולחנו והושרו, "נרות שבת" (יהורם גאון)
ו"לאמי" (האחים והאחיות)
אבל לא נכתבו על שירתו מונוגרפיות או ספרים. על שירת יוסף צבי נכתב מעט יותר: מונוגרפיה מאת צבי לוז וספר מחקר של דרור אידר חקרו את שירתו; אהרון אפלפלד כתב לו הספד; גם נתן זך התייחס לשירתו; ולאחרונה הלחין שלמה בר, איש "הברירה הטבעית" אלבום משיריו. ועם זאת שניהם גם יחד נשכחים למדי.
אולי הצניעות שאפיינה את שירת השניים הקשתה על התקבלותם, ואולי הייתה זו השתייכותם לציונות הדתית, בתקופה בה הציונות החילונית של מפא"י שלטה גם על הספרות. תקופה רחוקה כל כך מימינו, בהם הציונות הדתית היא האליטה החדשה, ומשורריה זוכים לתהודה ולרוח גבית.
במאמר על יצירת יעקב רימון בהקשר של שימוש באגדות חז"ל מסכם נכדו, אלכס גליקסברג, את הביוגרפיה של סבו: "ממייסדי 'הפועל המזרחי' בא"י, יליד דובז'ין שבפולין, בנו של הסופר אפרים אליעזר רימון (גראנאט) ואחי המשורר יוסף צבי רימון […] ניהל שנים רבות את המחלקה לעזרה סוציאלית בועד הקהילה העברית בת"א-יפו, לצד הקמה ופעילות ענפה בפעלי חסד, חינוך, ותרבות רבים. ייסד את 'איגוד הסופרים הדתיים בישראל'".
במאמר ליובלו השישים מאת יצחק גולדשלג, "לדמותו הספרותית של יעקב רימון", נכתב כי "ארבע אהבות גדולות מפכות ביצירתו: אהבת אלוקים, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל […] שירתו – שירה זכה ותמה, יפת ניב וטהורת צליל – וחותמה אמת. […] בבניין המולדת ובעבודת האדמה של ארץ הקודש בכלל רואה המשורר עבודת קודש".
כך היה יעקב רימון משורר מגויס לעמו בשיריו. שירה מגויסת אינה רעה בהכרח, אבל היא נוטה מטבעה להכיל קלישאות ומיועדת לעודד את "רוח העם". ברשימה זאת אבקש להתמקד בצדדים הלא-מגויסים בשירתו. כי יעקב רימון היה גם משורר מקום, הוויה, ספוג באהבת נופים מקומיים, לכל אורך דרכו, ובעיקר בספריו המאוחרים.
בספר שיריו הראשון השתפכות (תרפ"ו) בהוצאת "ש. מ. אנושי" מובאת הקדמה מאת אותו מר אנושי (סביר להניח שמדובר במשורר), בו נכתב ש"יש להצטער, כי ישנם כמה יחידי סגולה בעיקר בין הצעירים המתעוררים באומה, ודועכים כנר בפינה נשכחה, מבלי תשומת הלב הראויה, בעוד שהם יכולים להיות לפרי ולברכה לספרותנו העברית החדשה". יעקב רימון היה אז בן 23, והספר מורכב מקטעים קצרים של שירה בפרוזה לא מנוקדת, המציגים נפש תועה וסוערת: "על מרחבי שממות-אנוש תועה נשמתי – וסערת החיים אורכת לה – עד תבוא תחיית-האדם – אני מתרועע את האבנים – אהבתי צפיית הדממה אשר לאבנים…".
כך כבר מתחילת הדרך (גם אם בספר בוסרי למדי) רימון מתגלה כמשורר נופים. יש אפילו נימה אקספרסיוניסטית בתיאורי הטבע שלו, המזכירים מעט את שירת דוד פוגל: "שמשי שקעה זה כבר-עולמי מלא אפל… רק לבי-הוא כְּחלון אשר ירעדו עליו קווים ראשונים המבשרים בוקר"; או "כי קדרו לי שמי למאוד, ושמש לא היתה לי… קללתי יומי ואבחל באור… כי הייתי כצללים על חרבות-החיים".
אינדיבידואליזם אקזיסטנציאליסטי עולה משורות כמו "ואני כבר קצתי בחגיכם, ובמועדיכם שנאה נפשי, הניחוני! טוב לי כך עמוד והשקף מבעד לחלון לכוכבי הפלא ולימוג אט-אט במתק מנגינת נשמתי…"., או "כי כל התבל היתה-שממה אחת ארוכה וגדולה שאין לה תכלה וחוף… והאדם הוא רק סערה של חורבות עזובות ונשכחות…".
השפעת הכאב והצער בשירת אבן גבירול מורגשת בשירים, והמשורר גם מתייחס אליו ומצטט ממנו. שירי התלונה מהולים בעצבות לנוכח אהבה נכזבת ובדידות קיומית. זהו אדם דתי צעיר שאוהב את האל ובו זמנית מטיח "אני חפץ להיות נזיר, נזיר בודד ועזוב בדרכים עלובות, למה אשב כאן אסיר עולם! ואתה משחתני הוד!".
אפילו בחלק בספר הקרוי "הרהורים (אחרי פתיחת המכללה העברית בירושלים)", נימת הקינה הקיומית חזקה: "על הר הצופים אני ניצב, תוך זוהר ירושלים, עולם נצוצות לבבי ומתמזגים את נצוצות מולדת […] מדוע כי אראה פני מולדת תבך עלי נפשי? מדוע כי אראה חמודות-ירושלים יימר עלי לבי? תמיד את אראה פני ירושלים, שוועת שמש גדולה עולה בלבבי, מדוע קודר העולם, מדוע נטו צללים בתבל? — הלא בירושלים רב האור!".
בספר שיריו הבא, ארצי (תרפ"ח) המוקדש "לנשמת הורי הרב רבי אפרים אליעזר ואסתר חוה ז"ל קורבנות הגירוש מיפו במלחמת-העולם", הנימה כבר ציונית ומגויסת יותר. רימון עובר לשירה מחורזת, ומעודד את החלוצים: "כסער המכושים החוצבים/ באבני הגזית בירושלים […] כשלוות התחיה לחלוצי המחרתיים". החלוציות והדת משתלבות: "בכל לב דופק המשיח, על כל שפתיים ניב גאולה […] על סולמות זהב עולה המולדת/ על סולמות המשיח/ שוב יפרח הלבנון וישגה השרון/ עם בונה מולדת/ ואלוהים איתו". זוהי שירה מגויסת וקלישאתית, וכך גם תיאורו את ירושלים: " אַת תפילת הדורות, עורגה ביפי אין אפסיים [..] את נשמת הדורות". או תיאורו את זכרון יעקב: "מושבתי! איויתיך בחיק מולדת אם".
שורות בנאליות, אבל אחר כך יש שורות מקוריות, ב"משירי ירושלים": "וְטוֹב לִי כָּךְ לְחַמֵּר אַחֲרֵי חֲמוֹרֵי אַשְׁפַּתּוֹת/ עִם כָּל פִּרְחָח וְנִקְלֶה, חַמָּר מְסֹאָב וּמְזֹהָם/ עַל יַד כֹּתֶל הַדְּמָעוֹת – הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי… וְטוֹב לִי כָּךְ בִּירוּשָׁלַיִם, בְּיוֹם חַמְסִין צוֹרֵב/ שֶׁבֶת לְיַד חֶבֶר עֲרָבִים יְשִׁישִׁים הַנָּמִים/ עַל אֵם הַדְּרָכִים, בְּצֶאֱלֵי אִילָן עָזוּב – / וּלְצַפּוֹת לַמָּשִׁיחַ…"
היו זמנים בירושלים של 1926, בהם את הציפיה למשיח יכלו לחלוק יהודים וערבים. ומצד שני ישנן גם שורות נגועות באוריינטליזם מובהק: "בבתי קפה ערביים גרמופונים/ משמיעים נגינות מסולסלות/ מוחמדים ישישים מעשנים נרגילות/ וצעירים על שרברבים מדברים רמות/ על ה'יַהוּד' הנועז הכובש את המולדת". די רחוק מהאהבה לערביי הארץ בכתיבתו של אבות ישורון. ובכל זאת, הדברים נכתבו שנים ספורות אחרי מאורעות תרפ"א ביפו.
אבל, ענייננו כאן בשירה, וכמשורר, מיטיב לעתים רימון לתאר את ירושלים, על העצב והתקווה הטמונים בה, שכן מוקד שירתו הינו כאמור היכולת לתאר נוף:
יְרוּשָׁלַיִם, בְּלֵילוֹת-נֹגַהּ, עַצְבֵּךְ עַד
נְבִיא אֱמֶת, מְפֻלָּשׁ-נְשָׁמָה, לְשִׁמְמוֹתַיִךְ,
נִדְמֶה, נִצָּב לוֹ חֶרֶשׁ בְּלַהַב-אִישׁוֹ,
קוֹשֵׁר כִּתְרֵי-חֲזוֹנוֹ לְסִדְקִי-אֲבָנַיִךְ
…
אִלְּמוּת-יְגוֹן-יְרוּשָׁלַיִם לְלֵב עִבְרִי
כְּזֶפֶת בֹּעֲרָה עַל בְּשַׂר אָדָם חַי!
כָּל סֶלַע – שַׁוְעַת-צַעַר;
כָּל רֶגֶב – אֶנְקַת מַכְאוֹב
רימון אוהב את ירושלים ומהלל אותה, כמקובל בשירי ירושלים, מיהודה קרני ועד עמיחי. לתיאור מתגנב דימוי מודרניסטי-אורבני מפתיע – אילמות כזפת. נקודת מבט מקורית מפנה המשורר להר הזיתים, שאינו נתפס אצלו רק כבית קברות, אלא כנוף נאצל:
"כָּל מַצֶּבֶת לֹבֶן קָרָה אַלְפֵי נְגוֹהוֹת לָהּ;
כָּל רֶגֶב חוֹל בְּךָ, רִבְבוֹת אוֹרוֹת לוֹ".
והנה עוד דימוי מודרניסטי כבר ב-1926:
"לוּ אֶחְיֶה כְּאַחַד הַכְּלָבִים עַל אַדְמָתֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם,
וְאֶנְבַּח אֶל תֹּהוּ שִׁמְמוֹת-הֲרִיסוֹתַיִךְ".
שמונה-עשרה שנה מפרידות בין ארצי (תרפ"ח) לספרו הבא של רימון, סנה (תש"ו), שנים בהן אולי הוזנחה שירתו והוא פעל כציוני מגויס, בכתיבת ספר על יהודי תימן בתל אביב, ספר על הנציב הרברט סמואל, וציורים, רשימות, וקטעי זיכרונות תחת הכותרת ארצנו הקדושה.
בסנה נוטש רימון את החריזה לטובת כתיבה פואמתית. המבוא לספר מאת ש. דניאל שוב כובל את המשורר באזיקי אידיאליזם ציוני גרידא, משל לא היה משורר אלא פעיל ציוני ויהודי מאמין ותו לא: "הזיקה למכורת-אבות של יהודי דתי, אף היא דתית במהותה. הימים הם ימי יקיצה ישראלית. הצפייה לפדות זועקת מהלבבות […] עיר דוד היא סמלה של ארץ ישראל… בשני שירים ענוגים, מתגעגעים, הוא מצהיר הצהרת אהבה למולדת". זהו אמנם תיאור מדויק, אבל יש יותר מכך בשירת רימון.
השיר הפותח "שאלי כנסת ישראל…" (המתוארך בסיומו לשנת ת"ש), מתאר טבח ביהודים. על פי מחבר המבוא "עדיין לא הגיעו בשורות איוב מהגולה. עדיין לא חשה הארץ את זוועות המלחמה. המשורר חזה את המאורעות מנפשו":
עֲקִבָאִים וּתְרַדְיוֹנִים בִּשְׂדוֹת הַקֶּטֶל
וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין בַּיָּד הַמְּקֻטַּעַת וּבַקַּרְקַפְתָּא הַמְּפֻלַּחַת…
בְּטַלִּיתוֹת קְרוּעוֹת, מָוֶת יְהַלֵּךְ כִּבְתַכְרִיכִים,
וְסִפְרֵי-חוֹזִים עֲלֵי צוֹאַת-עֲרֵלִים מֻבְאָשִׁים…
מְעִי יוֹנֵק בִּמְעִי-אִמּוֹ הִתְעָרְבוּ, עֲלֵי שָׁדַיִם כְּרוּתוֹת
וְגוּפוֹת אַדִּירֵי-הַתּוֹרָה וּמֵאוּרֶיהָ לָעַיִט מַאֲכָל…
בֶּן בְּיָדָיו יִקְבֹּר אָבִיו חַיִּים לְעֵין הָרוֹדָן הַפֶּרֶא
וְאֵם יְלָדֶיהָ תַּשְׁלִיךְ אֶל לֹעַ פִּי הַחַיָּה הַזּוֹנֶקֶת…
אֵי שָׁם רֹאשׁ מְקֻטָּע מִגּוּף, קָצוּץ זָקָן וּפֵאוֹת
בשיר נוסף מ-1940 מתוארת זוועת המלחמה, הפעם כבר כנראה בלי ספק מתוך מודעות למלחמת העולם השנייה המתחוללת:
נִמְחֲקוּ עִקְבוֹת-אָדָם, יַעַר אָבוֹת הָפְכָה תֵּבֵל.
כָּל בַּיִת כְּעֵץ יֵרָאֶה וּבֵינוֹתָיו – חַיּוֹת תִּפְרֹצְנָה.
רְחוֹבוֹת הַכְּרַךְ – רַק שְׁבִילֵי יְעָרוֹת וּמְדַבְּרִים,
מִתֹּהוּ אֶל תֹּהוּ נִמְשָׁכִים בְּחִדָּלוֹן הַיָּרֹק…
מְכוֹנִית כִּי תַּעֲבֹר אֵי-שָׁם, כְּרוּחַ הַזּוֹעֶפֶת
תְּשַׁמַּע הַמַּשְׁרוֹקִית, בִּיגוֹן קוֹלָהּ תְּפַלֵּחַ הַמֶּרְחָבִים…
וּמוֹכֵר הָעִתּוֹנִים הָעוֹבֵר בִּיעָף וּמַכְרִיז עַל הַגִּלָּיוֹן,
כְּשַׁאֲגַת אַרְיֵה בְּדָמוֹ הַמְּחַלְחֵל בְּזַעַם אֶשְׁמַע…
בְּכָל אִילָן מִתְקַלֵּף, בְּעֶרְיָתוֹ אֵרֶא פָּצוּעַ לֹא חָבוּשׁ
וּבְכָל אֲרֻבָּה עַל גַּג – לֹעַ הַתּוֹתָח הָרוֹעֵם…
חֻלְיוֹת-חֻלְיוֹת הַיָּמִים נִמְשָׁכִים כִּבְשַׁרְשֶׁרֶת חֲלוּדָה,
עוֹד מְעַט תִּתְפָּרֵקְנָה, עוֹד רֶגַע וְתִהְיֶינָה לְאַל…
וְהַשְּׁחָקִים נִבָּטִים כְּקֻפְסָא מְלֵאַת חָמְרֵי נֶפֶץ,
רַק תִּגַּע בָּהּ וְהִיא מִתְפּוֹצֶצֶת וְהוֹרֶסֶת כָּל…
בְּאֵלֶּה הַיָּמִים זוֹנֶקֶת הַחַיָּה בָּאָדָם, בְּמוֹרָאָהּ הַשָּׁחֹר
כִּמְמַעֲרוֹת-סֵתֶר, כְּמִפְלֶצֶת-אֵימִים, עוֹלָם לִטְרֹף!
זוהי שירה במיטבה והיא מודרניסטית: מתארת את זוועת מכונת המלחמה פרי כלי הנשק החדשים, התעשייתיים; הדימויים בעלי עומק פסיכולוגי; ערבוב בין התודעה לעולם, ובין העיר לטבע; ואקספרסיוניזם שאפיין את שירת אירופה של התקופה – "יער אבות הפכה תבל", "כל בית כעץ יראה", "מכונית כרוח הזועפת", "הימים נמשכים כבשרשרת חלודה", דימויים עירוניים קודחים שלא היו מביישים את אלתרמן של "כוכבים בחוץ".
נימת ההתרסה כלפי האל שהופיעה כבר בספרו הראשון של רימון, מתגברת כאן בתיאורי הפלצות. השירים מציגים דברי תוכחה קשים, וכך גם התיאור הבא, מתוך "במרחבי ימים" (גם כן 1940):
שִׁלְדֵי-אָדָם, אֵבָרִים מְקֻטָּעִים, אֵי-שָׁם נִשָּׂאִים,
אֶל הָאֵין הַצָּהֹב, בָּאֶפֶס הַכּוֹבֵשׁ חֲלַל הָעוֹלָם…
…
עֵינַיִם, שֶׁהָגְרְפוּ מִגֻּלְגָּלוֹת, מַבִּיטוֹת עֲמוּמוֹת,
אֱלֵי שְׁחָקִים סְגוּרִים, אֵלֵי תְּהוֹמוֹת סְתוּמִים
וּמְבַקְּשׁוֹת פִּתְרוֹן לְעֶלְבּוֹנָן בְּאַחֲרִית הַיְּרֻקָּה,
לְלֹא אוֹרָה, לְלֹא תַּכְלִית, בְּצַעַר הַנֶּצַח…
שורות מרשימות מתוך ספר מרשים ועז, ושירה שמשום מה לא זכתה לתפוצה אפילו במקראות לימודים, אולי כי הייתה חריפה מדי, בודאי בזעמה האמוני. צער המשורר על טבע האדם:
עוֹלָם מָלֵא צַר יָגֵעַ צָנַח עַל נוֹשְׁנוֹתָיו,
בְּנֵי אָדָם, הוֹלְכִים אֶל הַבָּאוֹת, מִתּוֹךְ שִׁעֲמוּם דּוֹרוֹת.
כָּל הַדְּרָכִים לָאַלְמָוֶת נֶחְסְמוּ. נִסְגַּר הַמֶּרְחָב עַל עָנְיוֹ.
אבל יש בסנה גם לא מעט שיירם מגויסים, בעיקר אחרי השליש הראשון של הספר, כאילו לא יכול היה המשורר להתאפק ולעצור את האדם החברתי-דתי-יהודי-לאומי בתוכו, למשל: "עקיבא! עקיבא! מאור ישראל וגאוותו! כי אשא את שמך על דל שפתותיי, יהמה עלי לבי כיונה". או "כל הלילה ירון דמי אליך/, אלי, /כל האהבה חננתני/ לך אנצרנה". או "ראיתי זיעת עמל נפלה על להב מחרשה/ ותיאור מולדת ביפי היגע". אלו שורות ריקות ושירים ריקים שנועדו לתמלל את הטקסטים המקובלים, קלישאתיים ככל שיהיו. אם מודדים משורר על פי שיריו הגרועים שנדפסו, הרי שמצבו של יעקב רימון לא טוב. ואולי מסביר את השכחה הלא מבוטלת בה שקעה שירתו.
הפסקה ארוכה נוספת בפרסום ספרי שירה עברה על רימון עד פרסום כְּלַקֵּט שִׁבֳּלִים (תשכ"ו). בשנות ההפסקה פרסם סיפורים ואגדות על ירושלים, ספר בשם מיומנו של עובד סוציאלי בו תאר את עבודתו, וספר שירים לילדים ונוער. על ספרו כְּלַקֵּט שִׁבֳּלִים זכה המשורר ב"פרס שפירא", ובהקדשה הקיימת בעותק שקראתי, בספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, כתב המשורר: "לספריית אוניברסיטת תל אביב מוגש ספרי זה – שזכה בפרס שפירא תשכ"ו (ע"ש חיים משה שפירא, שר הפנים) לספרות יפה דתית", במעין חוסר ביטחון של מי ששירתו מגודרת כשירה דתית בלבד.
בספר זה המשורר מתרחק משירתו המגויסת, ומתמקד (כמו אחיו יוסף צבי) בשירה לירית-רליגיוזית ושירת נופים. יעקב רימון החל לאבד ראייתו ולבסוף התעוור, דבר המתועד בין השאר בשיר "תפילה": "הַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁמִּמּוּלִי, בָּא שְׁחוֹר בִּפְתָחָיו,/ הָרְחוֹב הָאָרֹךְ הִתְכַּוֵּץ, כִּשְׁבִיל צַר לְרַגְלַי./ מִגְדַּל הַמַּיִם הִנְמִיךְ קוֹמָתוֹ, גַּאֲוַת שְׁחָקָיו סָרָה,/ עַמּוּדֵי הָעֲנָק שֶׁלּוֹ, כְּרַגְלִי תִּינוֹק רָפוּ".
בספר זה בא לידי ביטוי הצייר שברימון, בתיאורים פלסטיים יפים ועדינים של נוף אורבני ולא אורבני: "הָאֶבֶן הַדְּמוּמָה הָאִלֶּמֶת,/ נֵעוֹרָה מִקְּרִינַת הוֹד. […]בְּצָהֳרֵי יוֹם גַּם אֶבֶן דּוֹמֶמֶת,/ תִּלְחַשׁ, תְּדוֹבֵב."
או בשיר הבא, סונטה יפהפיה בלא חריזה:
לֹבֶן גַּבְהוּת כִּסָּה תְּכֹל שְׁחָקִים.
כְּחוֹל רָקִיעַ הִסְתַּתֵּר בְּדֹק הַלָּבָן.
מַלְאֲכֵי רוֹם פָּרְשׂוּ כַּנְפֵי לִבְנָם,
עַל יְרִיעוֹת שָׁמַיִם.
לֹבֶן גַּבְהוּת נִשְׁפַּךְ עַל עֵין הָאָרֶץ
עוֹטָה שַׂלְמַת לֹבֶן מַבְהִיקָה,
הִלְבִּין חֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם מָלֵא,
הִלְבִּין גַּם לִבּוֹ שֶׁל אָדָם;
רַק שְׁבִילֵי הַגַּן וּפְרָחָיו לֹא הִלְבִּינוּ,
וְהֵם כְּמִתְמָרְדִים;
בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ הַשְּׁבִילִים
מִזְדַּהֲבִים
וְהַפְּרָחִים נוֹצְצִים בִּשְׁלַל גּוֹנֵי
הַקֶּשֶׁת —
וגם האקספרסיוניזם שאפיין את רימון מתחילת דרכו נוכח כאן, בשיר כמו פוגלי: "הַלַּיְלָה יָרַד אֶל הַיָּם/ בִּסְפִינַת שָׁחֹר/ וְעַד אֹפֶק הִפְלִיג./ כְּדֹב כָּבֵד מְסֻרְבָּל/ רָבַץ בְּתַעֲלוּמָה/ וְהַכּוֹכָבִים צָחֲקוּ…".
הבדידות גם היא חוזרת ומלווה את המשורר, ובשיר הבא לובשת כסות עץ, בשיר "העץ המיותם": "נִצָּב לְיַד חַלּוֹנִי/ בּוֹשׁ בְּמַעֲרֻמָּיו./בַּדָּיו הַכְּרוּתִים/ כִּידֵי אָדָם מְקֻטָּעוֹת. […] מַחְלְפוֹת צַמַּרְתּוֹ/ גַּזָּזָן הַסְּתָיו,/ כְּרֹאשׁ נָזִיר מְחֻלָּל".
זה לא שיר של משורר אמוני-דתי, אלא של צייר מתבונן, אדם הפוגש את זקנתו בדמות עץ בחלון. אין זה אומר שמקומו של האל נפקד לגמרי מהספר, ושירי פנייה לאל רווחים בו. אבל בחלקו הוא יכול להיקרא גם כספרו של משורר-צייר חילוני בודד ותוהה על חלוף השנים. למשל השיר הבא, ארס פואטי, "מפתח זהב" שמו:
הַשִּׁיר לֹא יֹאבַד כְּאָדָם,
מַפְתֵּחַ זָהָב הוּא
יֻנַּח לְגוֹרַל יָמִים,
עַד יָבוֹא יִפְקְדֵהוּ אֵי-מִי
יִשָּׂאֵהוּ –
יִטְּלֵהוּ עִמּוֹ
וּפָתַח בּוֹ שַׁעֲרֵי-לְבָבוֹ
וְאָז –
יוֹפַע גַּל בִּינָה נַעֲלָמָה
יִשְׁטֹף לֵב פּוֹתֵחַ
וְקָמָה הַנְּהָרָה בְּעֵינָיו…
בספר זה השירים הפחות מקוריים הם אלה העוסקים בנופים מקראיים, והנימה המגויסת-ציונית-דתית חוזרת בהם, גם אם בתפאורה לירית וציורית יפה בחלקה. כך למשל בשיר "חברון", בו תוהה המשורר: "הה, מתי תקיצי משנתך, תאירי פניך לזרע יצחק?…" או ב"מירון": "בדרך למירון נדלקו עיני וחליתי באהבת אלוקים". אבל ישנם גם שירים יפים, למשל אלה המתארים את צפת, ובמיוחד "בחביון סוד", שיכל להיות גם פרי עטו של משורר הנופים הנהדר והנשכח גם הוא עזרא זוסמן:
הֲרָאִיתָ הַרְרֵי-צְפַת בַּכְּחוֹל, שִׂיאֵיהֶם צוֹמְדִים שְׁחָקִים?
הֲרָאִיתָ עַנְנֵי-לֹבֶן עוֹלִים מֵאֹפֶק רָז כְּאֶרְאֶלִּים לַמֶּרְחָבִים?
שִׂיא אֶל שִׂיא יְרַטֵּט הוֹד בְּחֶבְיוֹן הַסּוֹד הֶחָתוּם
וּבֵינוֹת הֶהָרִים תְּהוֹמוֹת עֲמֻקּוֹת מַכְחִילוֹת פֶּלֶא הַהֲוָיָה.
מֵעַל גַּן הַמְּצוּדָה, בְּפִתְחֵי-אֳרָנִים, אַשְׁקִיפָהּ בִּתְמִיהָה
אֶרֶג-רָם מִנַּפְשִׁי עוֹלֶה עַל כַּנְפֵי-כִּסּוּפִים בְּרַחַק הוֹד.
לַחַן צַמְּרוֹת בְּרוֹשִׁים זְקוּפִים מִשְׁתַּפֵּךְ חֲרִישִׁי בַּהֶמְיָה
כֻּלִּי כְּמִיהָה עַל גַּלֵּי טֹהַר, כָּל מַהוּתִי נִשֵּׂאת אֶל עַל.
מִי יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת נוֹף אֵיתָנֵי הַבּוֹרֵא בַּפְּלִיאָה,
מָה גָּנוּז בַּכְּחוֹל בֵּין הַר לְהַר, כְּגִנְזֵי-הַנֶּצַח הַקּוֹרֵא.
מָה קוֹרֵן בְּפִתְחֵי-אֳרָנִים, בֵּין אֹרֶן לְאוֹרָן יִגְבַּר שִׂיחַ,
וַאֲנִי בִּזְרוֹעוֹת-אֱלֹהִים בַּנּוֹף, נַפְשִׁי תִּפָּתַח תַּעֲמִיק…
לקראת סיום כְּלַקֵּט שִׁבֳּלִים ישנו שער שירים מגויסים, "משירי הזמן – מימי ההעפלה, המצור ומלחמת השחרור", שבו שבים שירי ההלל למולדת "מן הנהר הגדול נהר פרת ועד הים הגדול/ את מולדת מלכי דוד", או "אני חרד לגורלך ירושלים, אני מצר לשלומך הבירה […] אלפי תפילותיי, כיסופי אבודתיי ודורותיי לך ירושלים", שבהם כמו מוותר המשורר לחלוטין על משוררותו ומתמסר לצרכי השעה.
שנתיים אחרי כְּלַקֵּט שִׁבֳּלִים נדפס בשבילי העמל, ספר מגויס לגמרי שיצא בהוצאת "הסתדרות הנוער הדתי העובד בישראל", ובפתח הדבר שלו, שוב מאת ש. דניאל, תחת הכותרת "משורר תורה ועבודה", מתואר רימון כמי ש"בהיותו כבן עשרים שר את הימנונו למניפי דגל תורה-ועבודה. כולו נפעם מהחלוץ החורש אדמת-טרשים, מייבש ביצות […] בארבעים וחמש שנות הפועל-המזרחי הוא מלווה בשירו פעליו של החלוץ הדתי בהתיישבות ובשיכונים עירוניים". בסיום פתח הדבר מובאים מדבריו של יעקב רימון עצמו בטקס קבלת פרס שפירא: "אני מאמין באמונה שלמה, בכל לבי ונפשי, כי עברנו כבר אתחלתא-דגאולה ואנו בעיצומה של הגאולה. אנו צועדים כבר בטרקלין". אמנם בפרס זכה המשורר ב-1966, כלומר לפני מלחמת ששת הימים ושיכרון הכוח המשיחי-אמוני-צבאי שתקף את ישראל, אבל ניתן לראות בדברים את רוח הזמן.
והשירים, כאמור, מגויסים לגמרי, ושטוחים: "מה יפיתם נערות ונערים עמלים,/ כשרי היגע וטהורי היזע./ על ראשיכם שמש-תורה ועבודה תזרח […] מה יקרתם נערות ונערים עמלים,/ צועדים בפז בשבילי מורשת אבות…". או "מה יפה הנך מנורת ישראל,/ הדורה, קוסמת, שובת כל לב/ באור החמה את נוצצת פלא- א-ל". מה גורם למשורר מוכשר לטבול עצמו לבלי רחם בשירה מגויסת ואידיאולוגית סתמית שכזו? אמנם מדובר כנראה בספר שיועד מראש להפצה בקרב נוער דתי עובד, ועדיין.
אבל בספר שיריו האחרון לאור הבהוב הנר (1974) שנדפס שנה לאחר מותו, חוזר המשורר לשירה טהורה, שירת נופים ועונות. את מקום התנופה הפואמתית של שירתו המוקדמת תפסו שירים עם מילה או שתיים בשורה. הספר נפתח בשירי עונות השנה, למשל "מר-חשוון":
נוּגִים, אַפְרוּרִיִּים
נִבָּטִים הַיָּמִים
מֵעֵין זְכוּכִית
אֲטוּמָה.
עַב אֶל עַב
יָשׁוּט,
בִּשְׁנַיִם-בִּשְׁלוֹשָׁה
צְמוּדִים,
כְּטִפּוֹת מִדְּלִי
עִגּוּלֵי-נְטָפִים
יַרְעִיפוּ
בְּחֹל הַתָּחוּחַ.
אִילָנוֹת עֵירֻמִּים
כְּנָכִים
בְּפִתְחוֹ שֶׁל רוֹפֵא
יַמְתִּינוּ…
גם עולם הדימויים של יעקב רימון, שהתגורר בתל אביב רוב חייו, אורבני-חילוני כאן למדי (אם כי ישנם עדיין דימויים עם הקשרי דת), ויכול להשתלב על נקלה בשירה המודרניסטית של שנות השישים והשבעים: "הלילה/ לבש/ חליפתו השחורה/ כהולך למחול./ עמודי-הטלפון/ הומים/ ניצבו/ במקהלת מנגנים". בספר זה קרוב אולי רימון לשירת אברהם חלפי, נזירית, בדולחית, עצובה: "ירח טבת/ בעיצבון/ נולדו ימיו.// כקבצן/ מעותיו/ תוגותיו ימנה". וישנה בוטות מודרניסטית מסוימת בדימויים ("כנכים בפתחו של רופא") המבדילה אותו משירת אחיו, יוסף צבי: "הַחֹרֶף/ נָפַל מֵעַל הַגַּגּוֹת/ רְסוּק/ צִנָּה וְטַחַב."; "יָם שׁוֹתֵק/ שְׂפָתוֹ יְלַקֵּק/ כְּכֶלֶב/ מְשֻׁרְבָּב לָשׁוֹן."
ובכל זאת, הרליגיוזיות או הדתיות אינה נפקדת מספר זה, ומופיעה בעיקר בחציו השני, למשל בשורות היפות, שיכולות לסכם את רוח שירתו של יעקב רימון: "לוּלֵי פִּיּוּטִים/ פִּזַּרְתָּ בְּלִבִּי/ כְּזֵרְעוֹנִים לַצִּפּוֹרִים/ כִּי אָז אָבַדְתִּי/ בְּעָנְיוֹ שֶׁל עוֹלָם/ אַכְזָר/ כּוֹזֵב."
אציין שיעקב רימון היה ידיד שותף בכתיבה בשני ספרים שונים ושכן של סבי הסופר יוסף זונדל וסרמן.
והיה חבר באירגון החשאי "האחים הנאמנים "( ידוע גם כ"בני ציון " ו"בני משה") שאותו ניהל סבי ,שמאוזכר בסרט הדוקו החדש " הרצח במגדל המים ".
הסרט "רצח במגדל המים " ברשת :