ד״ר לימור שריר על הרופא בסיפורו של צווייג ״אמוק״ שעבר על כל כלל אתיקה לרופאים, וכמובן מציינת מהם הכללים ואיך רופאים צריכים להתנהג.
ובתוספת עיבוד קולנועי אילם מפורסם של הסיפור המפורסם.
המערכת
שטפן צווייג (1881- 1942), סופר וביוגרף אוסטרי יהודי ומאנשי הרוח הנערצים של תקופתו, נודע כהומניסט, אוניברסליסט, ובעל שאיפות לאיחוד תרבותי–רוחני של אירופה.
עולמו המרתק של רופא על תחושותיו, לבטיו, מאבקיו האישיים והאתיים הקשורים ביחסי רופא-חולה, נחשף ביצירה "אמוק" כסיפור בתוך סיפור.
לצפייה הנה קישורית לשיעור קורס ספרות ורפואה בנושא:
מדובר בשנת 1912, והרופא, אחד הנוסעים באונייה שעשתה את דרכה מקלקטה שבהודו לאירופה, מתוודה בפני נוסע אחר שלא הכירו קודם, על מקרה טרגי שארע לו במהלך חייו כאשר שמש כרופא בכפר נידח בהודו. השיחות בין השניים נערכות תמיד בלילות על סיפון האונייה בחסות החשיכה, הולכות ונעשות חושפנית יותר ויותר ומעוררות דילמות וסוגיות הקשורות באתיקה רפואית.
הרופא מספר שהוא נתקל במהלך עבודתו ב"מקרי גבול כשלא ברור לך אם אתה חייב" כאשר בדרך כלל על הרופא מוטלים חובות שונים: "החובה לזולת, החובה לעצמך, זאת כלפי המדינה וכלפי המדע".
גישה זאת מבטאת שינוי לבסיס הנאמנות של הרופא למקצועו כפי שהוא בא לידי ביטוי בשבועת היפוקרטס[i].
הרפואה חדלה מלהיות אמונה שיש בה קדושה והפכה למקצוע המושתת על בסיס כלכלי.
הרופא מכבד את הנכונות של הנוסע לעזור לו ואת שמירת החשאיות של שיחותיהן ומוסיף: "כשאבקש ממך לעזור להשליך אותי לים – כאן יסתיימו החסד והנכונות לעזור".
כאן עולה בעקיפין נושא המתת חסד אקטיבית שלא נראית אתית בעיני הרופא, והוא מתלבט האם רופא צריך להיות "מושיע העולם כולו רק מפני שיש לו דיפלומה הכתובה לטינית". האם אי שם פוקעת החובה במקום ש"אינך יכול עוד".
הרופא משווה בין החשיפה הנפשית שלו בפני הנוסע לחשיפה הפיזית של חולה בפני רופאו בכך ש"גם לעיניו מתפשטים החולים עד עירום ומראים לו את הספחת, את השתן, את הצואה".
הוא מספר על המהפך שגרמה לו השהייה בהודו. תחילה בעת הגיעו לשם לפני שבע שנים הוא חלם להיות "מיסיונר של אנושות ושל התרבות": לחקור את המחלות, לעשות עבודה מדעית, ללמוד את הפסיכולוגיה של הילידים.
השהייה בהודו כרוכה לדבריו בהתנוונות: בשתייה, בעישון אופיום, בהכאה ובהצלפות עד ש"הופכים לחיות". הגעגועים לאירופה מעכלים את נפשו.
לדבריו בלייפציג שמש כרופא טוב שאף הצטיין כאשר השתמש "בזריקה חדשה שהיה הראשון להשתמש בה". יחד עם הצטיינותו ברפואה חושף הרופא את חולשתו לנשים שתלטניות: "נשים שתלטניות וחצופות ידעו תמיד לעשות בי כרצונן". והוא מזכיר אישה מסוימת שהכיר לפני שמונה שנים "זו שכפפה אותי עד שבירת עצמות" ושלמענה "שלחתי יד לקופת בית החולים", אז פרצה שערורייה ולמרות שדודו שילם את הנזק הקריירה שלו בגרמניה נהרסה.
לפיכך התגייס לשרת בהולנד עשר שנים, וקיבל מקדמה.
כאשר הוא מספר על "עסק-נשים" הוא נזכר במקרה שחווה בבית חולים: אישה שהטריפה את אהובה כל כך עד שירה בה. והוא הושפע כל כך מהמקרה עד שנעשה מטורף כמוהו.
חציית הגבול בין רופא לחולה
עטיפת מהדורת ספריית "תרמיל" " של "אמוק"
כאן מתעוררת השאלה מהו הגבול שעל הרופא להכיר בו כדי לא לערב את עצמו ביתר שאת עם בעיותיהם של חוליו. בדרך כלל נוקט הרופא במנגנוני ניתוק והדחקה כדי שיוכל לטפל בחולים באובייקטיביות. במקרה זה מודה הרופא על ערבוב בין האובייקטיבי לאישי, ועל השפעתה החמורה של המטופלת על נפשו.
כשהוא שרוי במצבו הירוד דופקת על דלתו "גברת, ליידי, אישה לבנה", מבלי שהיא מציגה את עצמה בפניו ומבלי להסיר את הצעיף שמכסה את פניה. היא מתלוננת בפניו על "ענייני נשים..", סחרחורת, התעלפויות, ובחילות "שהיא סובלת מהן בזמן האחרון".
בעדינות רבה תיחקר אותה הרופא באמצעות שאלות הקשורות לאנמנזה כדי לבסס את חשדו האם ילדה והאם היא בהריון. והוא נענה בחיוב חד כסכין. הוא מבקש ממנה רשות לבדוק אותה בדיקה גופנית והיא מתנגדת בנחישות: "לא. אין צורך בזה… אני בטוחה לגמרי במצבי". כאשר הוא חש מבעד לצעיף במבטה הקר.
הרופא מתוודה כי כבר בקרו אצלו נשים שביקשו ממנו לבצע הפלה, אך דרך פנייתן אליו הייתה שונה מאוד מזו שלה. הן היו בדרך כלל "מבוישות, מתחננות או מפצירות ואילו בזו הוא חש 'נחישות כפלדה'".
הרופא מתוודה על היחס שפיתח כלפי האישה: "עוד לפני שראיתי אותה, הרגשתי שהיא אויבי".
כאן כבר מתחילה חציית הגבול ביחסי רופא-חולה שעולה בהדרגה עם התקדמות העלילה. כבר בשיחה שביניהם הרופא מביע אגרסיביות סמויה ומכוונת: "רציתי לאלץ אותה לומר דברים ברורים… רציתי שתבקש ממני דווקא היא מפני שהופיעה אדנותית כל כך…וכן מפני שידעתי שאין לנשים כוח המכניע אותי יותר מעמידה יהירה קרה זו".
במקום להתמקד במצבה הגופני, שהיה נהיר לו, החל הרופא לנהל מאבק כוחות בינו לבין החולה.
"עתה כבר ניטש הקרב", מתאר הרופא. החולה דורשת ממנו לתת בה אמון והרופא נוזף בה: "האמון כולל גילוי לב.. אני רופא ולפני הכול הסירי את הצעיף. אין באים אל הרופא בפנים מצועפות".
כאשר הסירה מפניה את הצעיף מתוודה הרופא על התאהבותו בה: "פניה חסומות, קשות, מאופקות. עיניים אנגליות אפורות הנראות שלוות. יכולת להניח להן שהן טומנות את התאוות כולן".
בעקיפין היא דורשת ממנו לבצע בה הפלה. הרופא מפנה אותה לרופאים אחרים בבית החולים המקומי, למרות שלא באמת התכוון להיפטר ממנה. הוא מתרץ זאת באי חוקיות ביצוע ההפלה בזמן שהיא אומרת בבטחה שיוכל למצוא בעבורה צידוק רפואי.
לשאלתו מדוע בחרה דווקא בו היא מציינת מספר טעמים: האחד שהוא נמצא במקום נידח, השני שאיננו מכיר אותה, ורק הסיבה השלישית קשורה להיותו רופא טוב. היא מוסיפה שלאחר הטיפול בה הוא יחזור לאירופה כי היא מתכוננת לשלם לו סכום כסף גדול – שניים עשר אלף גולדן בהמחאה שיוכל לפדות רק באמסטרדם.
יחסו של הרופא לחולה הופך יותר ויותר סובייקטיבי. יחסה האדנותי והמחושב הולך ומעורר בו יחס אמביוולנטי וסובייקטיבי, התפעלותו גוברת לצד הזעם שחש, "ברצון הייתי סוטר על פניה", הוא מהרהר, ויחד עם זאת הוא מודה שנתקף ב"תאווה אלימה", והוא אומר לעצמו: "פתאום הייתה השנאה בינינו עירומה. ידעתי שהיא שונאת אותי מפני שהיא זקוקה לי".
הרופא מצדיק את תגובתו בעיני עצמו. לדבריו תמיד היה נכון להושיט עזרה. בחיים המשמימים בכפר נידח בהודו הייתה זו שמחתו היחידה. הוא מזכיר הצלה של איזה "גוש חיים בעזרת חופן המדע שדחס למוחו". הסיפוק שבהצלת אדם נראה בעיניו כ"מעין שמחה של בורא עולם". הוא טוען שכדי לעזור דרושה לו התחושה שהזולת זקוק לך. מחשבה זאת עומדת בבסיס מקצוע הרפואה.
במקרה זה הרופא חורג מהגישה הרציונלית-אובייקטיבית, שכל כולה צריכה להתבסס על מאמציו להבין את המחלה ולהחיש מזור לחולה. לא זו בלבד שאינו מביע אמפתיה לחולה, אלא שהוא מאפשר לחולשות אופיו וליחסו הסובייקטיבי כלפי נשים אדנותיות לגבור עליו, ואף פונה במודע למאבק כוחני בינו לבין החולה במטרה להכניע אותה, ובעקיפין אף גורם למותה.
הרופא מתוודה בפני הזר: "אישה זו גירתה להתנגדות את כל המדוכא, החבוי. את כל הרע שבי. היא שיגעה אותי בכך ששיחקה את הליידי והציעה בצינה מוחלטת עסק הנוגע לחיים ומוות".
הרופא עובר על ערכי שבועת הרופאים – שבועה שכאמור שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם, המתבססת על שבועת היפוקרטס משנת 460 לפנה"ס, ומתוודה שהוא אף התמלא לפתע קנאה באופן שבו נכנסה להריון "ואז כבש אותי הרעיון להשפיל אותה..".
מסביר הרופא לזר ש"מעולם לא נסתאבתי ולא ניסיתי לנצל את מצבי כרופא אך הפעם לא הייתה זו יחמה, תאווה, מין באמת שלא… רק התאווה להיות אדוניה של יהירות זו".
את תאוותו מסביר הרופא בעובדה שחי שבע שנים בכפר נידח בהודו מבלי שהייתה לו אישה לבנה. הוא מתאר את בנות המקום כ"חיות קטנות חינניות הרועדות מיראת כבוד כשלבן-אדון לוקח אותן.. הן מתמוגגות בענווה. פתוחות לפניך תמיד. נכונות תמיד לשרת אותך בצחוקן החרישי המקרקר". דווקא הכניעות שלהן הוא טוען "מפגלת את ההנאה".
הרופא מסרב להצעתה הכספית ודורש מהחולה שתבקש ממנו עזרה על מנת להשפילה ולפגוע ביהירותה.
תשובתה של החולה מפתיעה: "לא. לא אבקש. מוטב לי למות!". תגובתה גרמה למפנה פתאומי ביחסו אליה והוא חש כאילו "אש מלחכת את גופו", ושהיה מוכן ליפול לרגליה ולנשק אותן, אך היא הפכה את פניה ומיהרה לצאת. הרופא הלך אחריה כדי לבקש את סליחתה ונתקל בהתנגדותה הנחרצת, "אל תעז לצאת אחרי או לעקוב… תתחרט על כך", וטרקה בפניו את הדלת. הוא נותר במקומו כמשותק ונדרשו לו כעשר דקות כדי לנתק את רגליו מהרצפה.
הרופא פנה לדלוק אחריה כאחוז טירוף. הוא נאבק במשרת צהוב העור המנסה, בפקודתה, למנוע ממנו להשתמש באופניו כדי להשיגה בדרך לתחנת הרכבת. הולם בראשו ואחר כך בסנטרו, חוטף ממנו את האופניים, ובשל הגלגל המעוקם כתוצאה מהמאבק ביניהם, הוא משליך אותם בדרך. הוא ממשיך לרוץ בדרך, חולף על פני הבקתות כשהילידים תמהים להבחין באדם לבן נוטף זיעה ומלוכלך, הרופא שלהם, רץ. כשהוא מגיע לתחנה הוא מבחין בענני האבק של מכוניתה המתרחקת.
הרופא מפגין מצב של חוסר שליטה ומתאר עצמו כחולה באמוק "אחוז טירוף – כבמין כלבת אנושית. התקף של טירוף לעניין אחד שאין להשוותו לשום הרעלה אלכוהולית". למרות שבסיפור לא התקיימו למעשה יחסים קרובים בין הרופא למטופלת, כמיהתו המטורפת אליה מובילה לדיון העוסק ביחסים שבין הרופא לחולה.
יחסי מין בין רופא לחולה
הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית קיימה דיון בנושא יחסי מין בין רופא למטופל גם כשאין בהם אלמנט של "תקיפה" אלא "הסכמה", לכאורה, מצד המטופל או המטופלת.
הנחת היסוד המודגשת בחוק זכויות החולה היא כי בקשר רופא-חולה אין למעשה הסכמה מלאה ואמיתית מצד החולה לקיום יחסי מין עם הרופא, מאחר שיחסי הכוחות ביניהם אינם שווים – קיימת תלות חד-צדדית של החולה ברופא. הדבר בולט במיוחד בפסיכיאטריה ובגינקולוגיה, שם נוצרת אינטימיות נפשית או גופנית בין הרופא לבין המטופל. הפסיכיאטרים מתארים "העברה", כאשר המטופל מייחס למטפל תכונות נערצות, ומפתח כלפיו משיכה או אהבה חזקה. עבודות מחקר מצביעות כי כ-10% מהרופאים מדווחים על קיום יחסי מין עם מטופל. עבודות מחקר אחרות מצביעות בבירור על נזק נפשי שנגרם לאותם חולים מקיום קשר כזה.
ניצול מיני של מטופל – אתיקה
במדינת ישראל – לא בפקודת הרופאים, לא בחוק הפסיכולוגים, ולא בחוק זכויות החולה, אין סעיף מפורש לפיו אסור על מטפל לקיים יחסים בעלי אופי מיני עם מטופליו.
יחד עם זאת, ניתן להרשיע מטפלים בעבירה אתית על פי סעיפים אחרים אם ניצלו מינית את מטופליהם: התנהגות שאינה הולמת את המקצוע; חוסר אחריות; רשלנות במילוי תפקיד המטפל; ניצול יחסי תלות; וכללי אתיקה נוספים. כמו כן, ניתן למצוא איסורים מפורשים בניירות עמדה ותקנונים של איגודים מקצועיים ומועצות שונות שאין ממש בסמכותן המשפטית.
הידיעה שבעלה של האישה עומד לחזור בתוך שלושה ימים מאמריקה הבהירה לרופא שההפלה צריכה להתבצע באופן מידי שכן היא "שאלה של חיים ומוות לגביה".
שוב לא הטרידה את הרופא שאלות של חוקיות ואתיקה מקצועית – הוא היה מוכן לדבריו ל"פשע, לרציחה, רק כדי לעזור לה".
הרופא ממשיך לפעול מתוך מצב של אקסיטציה. הוא לא מפסיק לבצע פעולות שונות הקשורות במישרין או בעקיפין במתן עזרה לאישה הנמלטת מפניו. הוא מגיע בעזרתו של הנציב לקבלת פנים אצל נציגי הממשלה בהבינו ששם יפגוש את האישה האנגלייה, נרדף על ידי קוצר רוחו הגיע לאירוע רבע שעה לפני האורחים.
עמד באולם חרישי "ככלב מוכה" וחש שהיא מתעלמת ממנו כאילו היה אוויר. האישה פנתה ללכת ולפתע הרופא החל רץ אחריה כשנקישות נעליו נשמעות באולם. היא מפטירה בלבביות: "הו דוקטור, עכשיו עלה על דעתך לתת לי את המתכון לילד… כן, אתם אנשי המדע..". כשהוא מבחין בשנאתה אליו, הוא מגיש לה פתק, שהיא נוטלת מידיו ברישול, ומבין שהוא איבד אותה לתמיד. הוא מצא עצמו משוטט שיכור בנמל חושב על התאבדות. מחשבותיו התמקדו באקדח שלו, שהיה טמון במגירת הארון בחדר המלון. הסיבה היחידה שהוא נמנע מלהתאבד, לטענתו, הייתה עדיין תחושת החובה לעזור לה. חל בו בלבול בין תחושותיו הסובייקטיביות לבין היותו רופא המחויב להגיש עזרה. בקדחתנות כתב לה מכתב בין עשרים עמודים שבו כינה את עצמו מטורף, פושע מבקש שתסלח לו, מתחנן שתיתן אמון ברופא שבו, בהבטיחו לה שלאחר ההפלה שיבצע בה הוא ייעלם מחייה, והוסיף שבמידה ולא יענה עד שעה שבע – יתאבד.
התשובה שקיבל בפתק קטן הכתוב בכתב ידה ושנמסר לו על ידי משרת סיני זעזעה אותו: "כבר מאוחר מדי אבל חכה אולי עוד אקרא לך". למרות הזוועה שנדפה מהודעתה הוא חש מאושר מפני שענתה לו. אלפי פעמים מצא עצמו קורא בפתק ואף נישק את פיסת הנייר המקומט כשהוא אומר לעצמו: "איני חייב עדיין למות. עלי לעזור לה". תחושת המחויבות לעזור לחולה היא שבעצם מנעה ממנו להתאבד.
הרופא מוזעק על ידי המשרת לעיר הסינית. בסמטה צדדית בין בתי אופיום ובתי בושת, מאורות גנבים וסוחרי רכוש גנוב, הוא מצא את האישה מתפתלת מכאבים על מחצלת מזוהמת כשסינית זקנה נמלטה ממנו בצעקה קלה. היא להטה מחום והוא הבין שהאישה הניחה לסינית הזקנה לבצע בה הפלה.
התמודדותו של הרופא המצוי בסיטואציה החמורה הזו חורגת מהאופן שבו רופא צריך להגיב. הוא אומר לעצמו שהאישה האנגלייה הניחה למכשפה שטנית לרצוח אותה ולו רק כדי לא לתת בו אמון וזאת מכיוון שהוא לא כיבד את גאוותה: "מפני שפחדה מהמוות פחות משפחדה ממני".
במקום להתרכז מיידית במתן עזרה רפואית מחשבותיו התייסרו במאבק הכוחות שבינו לבין החולה. לאור מנורת נפט צהובה לפתע חש הרופא שהוא מסוגל להתרכז בחולה ושב אליו הרופא שבו: "שוב הייתי רופא. אדם עוזר". הוא הדחיק את תחושת התשוקה שחש בעבר לגופה העירום: "לא הרגשתי חשק או אימה… הייתי רופא בלבד… ראיתי את הייסורים בלבד..".
אבחנתו הייתה שהכל אבוד בשל דימום מסיבי שגרמה לה אותה סינית זקנה "חסרת מיומנות, פושעת". לא היה בידיו כל אמצעי לעצור את הדימום אף לא מים נקיים. כל מה שנגע בו היה מזוהם". הוא ביקש להוביל את החולה מיידית לבית החולים, אך החולה סירבה באומרה: "מוטב למות שאיש לא ידע.. הביתה… הביתה". במקום להתעקש להביאה לבית חולים ולנסות להציל את חייה הוא נשמע לה, ויחד עם המשרת נשא אותה על גבי אלונקה והביאה לביתה. "כגנבים נשאנו אותה אל חדרה ונעלנו את הדלת…אז התחיל המאבק הממושך עם המוות".
אם נחשוב על כך במונחים אובייקטיביים הרי בשעת חירום על הרופא הייתה מוטלת החובה לעשות כל שביכולתו להציל חיים. קרוב לוודאי שבבית החולים היו סיכוייה של החולה טובים יותר להינצל.
הרופא מעלה כאן דילמה שבה נתקל כל רופא במהלך עבודתו כאשר הוא חווה מוות: "כיצד אתה מצליח לא למות גם אתה…כיצד אתה קם למחרת משנתך, מצחצח שיניים ועונב עניבה..".
הוא מוצא את עצמו יושב חסר אונים ליד מיטת החולה, מזריק לה מורפין כדי להקל על ייסוריה, כשהוא חש את עיניו של המשרת, שישב על הרצפה, ננעצות בגבו, כשהוא ממלמל תפילה.
תוך כדי כך שהחולה נשמה כבדות היא שאלה אותו בצלילים גוועים: "איש לא ידע? שום איש?". והוא אכן הבטיח לה והיא השביעה אותו שכך יהיה. הרופא הרים אצבע לשבועה וחש בהכרת התודה שבעיניה.
שמירת סודה של החולה
הרופא חש שעליו לשמור בסוד על המקרה בעיר זרה שאינה סובלת סודות.
הוא הסביר למשרת שהאישה מעוניינת שאיש לא ידע מה קרה והשרת אישר במילים, "יס סר", ופנה לנגב את כתמי הדם מהרצפה ולהשליט סדר בחדר.
קולגיאליות בין שני רופאים הנוגדת את האתיקה הרפואית
הרופא מספר את האמת לרופא הבכיר שהוזעק לחתום על תעודת הפטירה, שהוכה בתדהמה כאשר הבין שעליו יהיה לחפות כאן על פשע. תחילה סירב לחתום על פרוטוקול שקרי, בעוד הרופא איים עליו שלא יצא חי מן החדר, והבטיח לו שלאחר שיחתום הוא עצמו יעזוב את העיר ואת הודו. עוד הוסיף שהוא מוכן אף להתאבד באקדחו, אם יידרש, ברגע שארונה יורד לאדמה, ואז איש לא יוכל עוד לחקור את סיבת מותה. הוא הבהיר לרופא הבכיר שאי הסכמתו לחתום עלולה לגרום צער לאדם חי – לו עצמו – ושייגרם עוול מחריד למתה.
לבסוף ניאות הרופא הבכיר לחתום בהפטירו: "לראשונה בחיי אחתום על תעודה כוזבת".
מאז ומתמיד נתפסו אנשי הרפואה כבעלי תפקיד חברתי מיוחד. תפקידו של הרופא הוא בראש וראשונה הקלה על כאבו של אדם, סיוע בריפויו, והצלת חייו. הסיוע לבני אדם כמטרה מרכזית, והאופי האוניברסאלי של מקצוע הרפואה הביאו להסדרת כללי אתיקה מקצועיים.
עיקרי כללים אתיים אלה נעוצים בתפיסה, ששיקולים מדעיים לבדם לא יכולים לתפוס את מלוא עומקו ומורכבותו של מקצוע הרפואה.
ההסתדרות הרפואית העולמית World Medical Association (WMA), שנוסדה ב-1947, ניסחה קוד בינלאומי שמפרט את חובותיהם האתיות של הרופאים, ומורה להם לשמור על שיקול דעת עצמאי, לא לתת לשיקול דעת זה להיות מושפע ממניעים של רווח אישי, או כל מניע אחר מלבד טובת המטופל, ולשמור על כבודו ופרטיותו של החולה (בין המסמכים הנוספים המסדירים את היחסים בין רופא למטופל, לחברה, ולעמיתיו למקצוע, נמנית גם הצהרת הלסינקי והצהרת טוקיו).
בישראל קיימים גופים מקצועיים רגולטוריים האחראים על פיתוח ואכיפה של כללי האתיקה המקצועיים לרופאים, כדוגמת ההסתדרות הרפואית הישראלית ובכללה הלשכה לאתיקה.
פקודת הרופאים קובעת כי "רק אדם הגון" רשאי לעסוק ברפואה[ii].
בית המשפט העליון קבע כי "התנהגות שאינה הולמת רופא היא זו שאינה תואמת את העקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בין שמדובר בכבוד המקצוע, בין שעניינם ביחסים שבין רופא לחולה, וכן יתר כללים אתיים ואחרים, המעצבים ערכים ותפישות שראוי כי יחולו על מקצוע הרפואה"[iii].
באשר להתייחסות להודעה על פטירה, בפקודת בריאות העם בישראל מפורטת הודעה על פטירה[iv] (על פי חוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה-1965) כ"הודעה שצוינו בה, בין היתר, הפרטים, סיבת המוות כפי שנקבעה על ידי רופא ואושרה בחתימתו. לא נקבעה סיבת המוות על ידי הרופא, רשאי רופא של לשכת הבריאות המחוזית או רופא שהוסמך לפי פסקה ב', הכל לפי העניין, לקבוע את סיבת המוות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, ולאשרה בחתימתו".
בפסיקה ב' כתוב: "כשסיבת המוות איננה טבעית או שיש יסוד סביר לחשש שסיבת המוות איננה טבעית, הרופא ימסור הודעה על כך למשטרה, או יבקש מאת בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות לחקור בסיבת המוות, ולא ייתן רישיון קבורה כל עוד לא קיבל הודעה מהמשטרה שאין יותר מניעה למתן הרישיון, או כל עוד לא ניתן היתר לפי סעיף 20 לחוק תיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות התשי"ח 1988)… כל אדם המוסר ביודעין לרופא ממשלתי כל ידיעות כוזבות בנוגע לכל לידה או פטירה או הרושם ביודעין כל תעודה או הצהרה או רשימה כוזבת… או המזייף כל תעודה או רשימה היא כוזבת או מזויפת והוא משתמש בה כתעודה נכונה או מוסרה או שולחה בתור נכונה לכל אדם צפוי לקנס".
התייחסותו של הרופא למאהבה של האישה אף היא חורגת מגבולות היחס האמפתי שעל הרופא להפגין כלפי קרוביו של החולה, ומהוראות האתיקה המקצועית. הרופא משקר לו ומשיב בשלילה לשאלתו האם מישהו אשם במותה כאשר בגרונו עמדה הצעקה: "אני, אני ואתה..שנינו ועקשנותה האומללה", ומפטיר: "היה זה אסון".
בסיפור יוצא דופן זה נראה שהרופא אחוז האמוק עבר על כל כללי האתיקה הרפואית שלאורם הוא אמור לפעול.
מראי מקום
[i] קראו: הפרק על שבועת היפוקרטס מתוך ספרי: הירהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא-חולה כרך ב' שער רביעי, הוצאת הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל-אביב, 2016
[ii] פקודת הרופאים התשל"ז 1977 סעיף 4 ( אא 1)
[iii] ע"א 580/86 ד"ר עמירם פישמן נ שר הבריאות פ"ד 580/86 מאו (2) 614.
[iv] פקודת בריאות העם, 1940. "דינים": כרך 5 עמ' 2563 – 2567
כרך ח הרהורים על ספרות ורפואה של לימור שריר חזית
עיבוד קולנועי של "אמוק" :
"אמוק " עובד לסרט לקולנוע ולטלוויזיה לפחות 5 פעמים בשפות שונות.
עיבוד כסרט גיאורגי אילם מברית המועצות ב-1927
עיבוד לסרט צרפתי ב-1934
עיבוד לסרט מכסיקני דובר ספרדית ב-1944
עיבוד לסרט טלווזיה דובר סלובקית בצ'כוסלובקיה ב-1977
ועיבוד לסרט דובר צרפתית ( וגם בגירסה דוברת גרמנית )מ-1993
צפו בעיבוד לסרט אילם של "אמוק" מברית המועצות בידי הבמאי הגיאורגי
Kote Marjanishvili מ-1927
פוסטר הסרט הגיאורגי האילם מ-1927
קראו גם
משה גרנות על מיטב סיפורי שטפן צווייג, כולל "אמוק"
ובפרט כרך ח' של הסדרה המונומנטלית שלה על רפואה, על יצירות דוברי גרמנית
