סיפור על רחם מלאכותי עבור אשה שאינה רוצה ללדת, עם סוף מפתיע.
המערכת
מיקה הביטה על רשת הפיקסלים הפועמת שהופיעה על צג המחשב במשרדו של ד”ר דניאל ריף. המשרד השקיף מבית החולים הדסה עין-כרם על הטבע הירוק הנושק לבית החולים מכיוון דרום-מערב ועיניה של מיקה נדדו אל עבר הנוף הפסטורלי של הרי ירושלים המוריקים. אך מבטה נעתק לאלתר אל הצג המרצד של מכונת האולטראסאונד למשמע קולו של ד”ר ריף: “מזל טוב, מיקה.”
אישוניה של מיקה התרחבו קלות לפני שנזכרה שלמרות שלא הציגה את עצמה בפני הדוקטור, שמה כנראה הופיע לו על-גבי מסך המחשב כאשר גיהץ את כרטיס קופת החולים שלה. הפיקסלים המשיכו לפעום ולמרות שכבר לא היה ספק למשמעות הנגלית בפעימותיהם, מיקה סירבה להאמין למראה עיניה. ואז היא סירבה גם להאמין למשמע אוזניה כשד”ר ריף המשיך ואמר: “נראה שאת כבר בשבוע השמיני פחות או יותר. אנחנו עוד לא יכולים לדעת את מין התינוק אבל עוד כמה שבועות – ורק אם תרצי כמובן – נוכל לגלות בדיוק מה גדל לך שם בבטן”. ד”ר ריף הוסיף חיוך זהיר כשאמר את המילה “בטן”. הזהירות נבעה ממבע הפנים הנייטרלי מדי שנשקף מפניה של מיקה. ד”ר ריף גם ככה לא היה טוב בלקרוא את פני מטופליו, על אחת כמה וכמה פניה של מטופלת כמו מיקה, שניסתה עוד מילדות להסתיר ולמסך את עולמה הפנימי.
אולם, באותו הרגע, בתוך אותו עולם פנימי עשיר ומסתורי, התחוללה סערת רגשות שלא הייתה מביישת הוריקן הרסני. אלו לא היו הבשורות להן מיקה פיללה. להביא ילד לעולם אף פעם לא היה בראש סדר העדיפויות שלה, ומאז שחלפה על-פני אבן הבוחן החברתית עמוסת הציפיות של גיל 30, היא הבינה כי כנראה להביא ילד לעולם כבר לא ייכלל באף סדר עדיפויות שלה, גם לא אל מול ההיריון המתהווה לנגד עיניה. מיקה קיימה יחסי-מין רק עם אדם אחד בחצי שנה האחרונה והיא ידעה את שמו והרבה מעבר לכך אודותיו (לפעמים תהתה אם היא יודעת עליו כבר יותר מדי). שמו היה טמיר.
טמיר לא היה האקס המיתולוגי שלה. הוא היה הרבה יותר גרוע מזה. טמיר היה הדת שעזבה כשהבינה שהיו לה יותר מדי שאלות לגבי הקשר שלהם. וכמו שדת יכולה להיות אופיום להמונים, טמיר היה האופיום האישי שלה – גם כשהשאלות הקיומיות לגביו התחילו לצוץ, מיקה לא הצליחה להפסיק לצרוך אותו במנות מדודות אך הרסניות. הם הכירו בדיוק ביום הולדת 29 שלה, שנה לפני אבן הבוחן האימתנית. טמיר הגיע, ממש במקרה יש לומר, למסיבת יום ההולדת של מיקה, שחברתה לינוי אירגנה לה בחוף הים של קיבוץ געש. מבט אחד בפניו המגולחות למשעי והחיוך הממזרי שנמתח על גביהן הספיקו למיקה בשביל להתמכר אליו.
והם יצאו לדרך. בהתחלה כיזיזים במשך כמעט שנתיים, ואז קצת יותר משנה כזוג. אם אפשר בכלל לקרוא למערכת יחסים שהיא סדיסטית ברמה הרגשית, מנוונת ברמה החברתית, ועל-סף הפסיכוטית ברמה הגופנית – “זוגיות”. בסוף, מיקה הרגישה שהיא חייבת לסיים את זה. הפסיכוזה שחוותה בנוכחות טמיר הייתה אולי נעימה בהתחלה ומעניינת בהמשך, אבל לקראת הסוף היא הרגישה שהיא מאבדת אחיזה במציאות, בעצמה. לפני שנה היא נפרדה ממנו וממש הדגישה בפניו “אם אי-פעם אנחנו נשכב שוב, תבטיח לי, בבקשה בבקשה אתה חייב להבטיח לי – שתירה בי אחרי שתגמור”. טמיר חייך (זו כנראה באמת הייתה תנועת השפתיים היחידה שהכיר), הנהן ורק אמר “בשבילך הכל, יקירתי”. כמובן שחצי שנה לאחר מכן הם שכבו וכמובן שאף אחד לא ירה באף אחד, טמיר בכלל היה פציפיסט.
אז הם התחילו שוב ביזיזות החולנית שלהם, רק שהפעם היה ברור שזה לא ייגמר בזוגיות (היו סיכויים גבוהים יותר לרצח והתאבדות), ועכשיו מיקה בהיריון. אוי הברוך. הדבר האחרון שהיא רצתה מטמיר זה ילד, לשאת בתוכה מכלול גנים שאצרו בתוכם קוד גנטי של בחור היפראקטיבי וחסר רגישות שהיה מזיין נפלא, מפליץ בגמירה, ולא מסוגל לומר אמת. ועם חיוך ממזרי. טוב, חשבה מיקה, כך או כך יוולד לה ממזר.
אז מה עכשיו? לא באמת היו הרבה אופציות למיקה בראש. בעיני רוחה ראתה רק שלט ניאון עם אותיות זוהרות שמרכיבות את המילה שהופיעה לה בדרך כלל רק בסיוטים: ה פ ל ה. זו הייתה הדרך הקלה לצאת מהסיפור מבלי לומר ולו מילה אחת על כל המקרה המוזר של התינוק המכוער שכמעט נולד לה ולטמיר. ככה פשוט, לחתוך הפסדים בקזינו של יצירת חיים.
“מיקה?”, פנה אליה ד”ר ריף וקטע את רצף המחשבות שלה, “תרצי שאפנה אותך למיילדת הראשית במחלקה שלנ-“
“אני לא רוצה אותו”, מיקה התפרצה. “כלומר, סליחה, אני… אני לא יכולה, לא בשלה להביא עכשיו ילד לעולם, אני… אני חושבת שאני אשמח להתייעץ איתך לגבי הפלה”.
ד”ר ריף עטה ארשת פנים חמורת סבר והביט בה בעיניים בוחנות, “זו החלטה… כבדת משקל. רגע, תחכי עם זה רגע. אפשר לדבר על כל מיני אופציות ואת צריכה לראות אשת מקצוע עוד לפני קבלת ההחלטה, אולי מטפלת או…”
“רב?”, שבה וחתכה אותו מיקה. “אני מכירה את הבירוקרטיה של אישור הפלה בישראל, ד”ר ריף. אמנם, למזלי, טרם יצא לי לבחון מקרוב על בשרי את ההליך, אבל זה לא משנה. אני יודעת מה אני רוצה, ויותר חשוב מה אני לא רוצה: אני לא רוצה להביא ילד לעולם המעפן הזה. בגלל זה בעצם באתי ספציפית אליך”.
“מה… מה זאת אומרת?”
“בוא לא נשחק משחקים, ד”ר ריף, הרי שמך ידוע למרחקים… מה שמעתי שעמיתיך אומרים עליך? ‘הוא כמו מתאבק מיומן, תמיד מצליח להפיל בסוף את היריב'”.
“סליחה, סליחה, גברת שריד”, החל ד”ר ריף להתרעם. “הצורת דיבור שלך לא מקובלת עליי. מה זה יריב? נראה לך שאני מתייחס להפלות כמו ל… היאבקות או אגרוף? את שומעת מה את אומרת בכלל?”
מיקה שתקה לרגע, “סליחה, בחירת המילים שלי הייתה אולי קצת… וולגרית, אבל זה לא משנה את העובדה שאתה מומחה להפלות. זה לא דבר להתבייש בו”.
“גברת שריד. זה לא עניין של בושה ואני לא מדבר במושגים האלו. נכון, אני מומחה להליך הרפואי אבל אני אף פעם לא שש להתחיל בהליך הרפואי”.
“לא צריך לעשות את זה בשמחה ובששון, ד”ר ריף”, אמרה מיקה, “אבל בוא נחזור לענייננו. אני רוצה שתסביר לי על איזה סוג של הפלה היית ממליץ לי לעשות בהינתן תקופת ההיריון שלי, הזמן שייקח עד לאישור ההפלה אחרי ההליך הביורוקרטי, גיל וכו’. דבר איתי תכלס”.
ד”ר ריף שתק. עיניו נצצו מעט, אך פיו לא זע. הוא קם מהכיסא, קרע כמה חתיכות נייר מהגליל הניצב על שולחנו וניגש להביא למיקה, תוך שהוא ממלמל לה שתנקה את עצמה. בזמן שהיא ניגבה את שאריות ג’ל האולטראסאונד מהחלק התחתון של בטנה, ד”ר ריף הביט בה, כאילו בוחן אותה, מנסה ולו במעט להבין מה עובר לה בראש באותם רגעים גורליים. לבסוף, התיישב מול צג המחשב הראשי שלו במשרד והתחיל להקליד במקלדת ולהנהן לעצמו.
“האמת, מיקה, שקיימת עוד אפשרות”.
מיקה הסיטה את מבטה מהחלון המערבי של המשרד והפנתה מבט חודר לעבר ד”ר ריף. הדוקטור הביט בה חזרה ושתק לכמה רגעים לפני שאמר “קיימת קבוצת מחקר בהדסה הר-הצופים שכבר במשך יותר מעשור חוקרת הפריה חוץ-גופית, כדי לייעל, לנסות להבין יותר… וגם יש לה עוד מטרה למחקר. זה נולד מתוך רעיון של אחת ד”ר ענבר גריבס, רופאה מבריקה שעברה התמחות איתי פה בהדסה עין-כרם”.
“מה בדיוק היה הרעיון שלה?”, שאלה מיקה בחוסר איפוק מסוקרן.
“סבלנות, מיקה, אני מגיע לשם. פשוט אני רוצה להסביר קודם קצת על ד”ר גריבס, שנולדה וגדלה בארה”ב עד גיל 17. כשהיא הייתה בתיכון שם, במינסוטה, חברה טובה שלה מהתיכון נכנסה להיריון בגיל 15. אותה חברה אמריקאית למהדרין עוררה סערה רבתי כשהחליטה שהיא הולכת לעבור הפלה בכל מחיר, כלומר, אם יש צורך בכך אפילו לנסוע למדינה אחרת בארה”ב בה יש חוקים מתירניים יותר. ובמינסוטה השמרנית באותה תקופה – היה צורך. ד”ר גריבס ליוותה את חברתה לאורך כל הדרך ואף עזרה לה לממן את נסיעתה למישיגן כדי לעבור הפלה, כאשר הוריה התנגדו בתוקף להחלטת בתם. האירוע השפיע עמוקות על ענבר…”
“אני מניחה שהרעיון ‘המבריק’ של ד”ר גריבס קשור לסיפור הזה?”
“אכן. כאשר ד”ר גריבס הצטרפה לראשונה לקבוצת המחקר בהדסה הר הצופים, עלה לה הרעיון שאולי ניתן לפתור את כל הסוגיה הכואבת הזאת של הפלה, את כל הדיון הבלתי-נגמר של התומכים והמתנגדים לזכות של אישה להפיל עובר, בהשראת רעיון העברת הביצית המופרית מהמבחנה בה הופרתה לרחם אנושי. הרעיון של ענבר היה בעצם ליצור מנגנון שיאפשר לעשות את הדרך ההפוכה – להעביר ביצית מופרית מרחם אנושי למתקן חוץ-גופי”.
“מה זאת אומרת? ולהשלים במתקן הזה את תהליך ההיריון כאילו?”
“בדיוק. הרעיון של ד”ר גריבס היה ליצור רחם מלאכותי שיהיה ניתן להעביר אליו ביצית מופרית מרחמה של אישה שרצתה לעבור הפלה. באמצעות המנגנון החדשני, האישה תוכל להפסיק את היריונה באופן מיידי, אך דינו של העובר לא ייגזר. תיאורטית, כולם יכולים לצאת מרוצים: האישה ההיריונית, העובר, תומכי הזכות להפיל, מתנגדי הפלות. כולם”.
מיקה לא קנתה את זה, “מה זאת אומרת כולם מרוצים? אישה לא רוצה לעבור הפלה רק כדי לא להיות בהיריון, אולי היא גם פשוט לא רוצה שיהיה לה צאצא? זה לא מונע את זה… ומה בכלל קורה בעצם עם ‘התינוק’ הזה כשהוא יוצא מהרחם המלאכותי של ד”ר גריבס?”
ד”ר ריף הביט במיקה לכמה רגעים בדממה ואז פתח ואמר, “כן, זה לא פתרון מושלם ובכל מקרה היפותטי לחלוטין. כלומר, היפותטי לחלוטין עד לפני שנה”.
מיקה הביטה חזרה על ד”ר ריף בהשתאות, “כלומר, זה נוסה? זה הצליח?”.
“אצל מספר מצומצם של נבדקות. לשאלתך, אגב, לגבי מה קורה לתינוקות שיצאו לעולם מתוך הרחם המלאכותי, הם משתבצים לאימוץ. האמת שזה מוסיף עוד אנשים מרוצים למשוואה: הורים שלא יכולים להיכנס להיריון ומחפשים לאמץ”.
מיקה קמה ממיטתה וניגשה לחלון המערבי שלא חדל מלמשוך את מבטה, שקועה במחשבותיה. בלי להסיט את מבטה מהעמק שופע הצמחייה שמשתרע בין היישוב אבן ספיר, בית החולים והר איתן, מיקה שאלה בקול שקט “מה אתה בעצם מציע לי פה דוקטור?”.
מיקה הביטה ממקום מושבה בתוך בית התה הירושלמי השומם על דלת הכניסה שפנתה לרחוב עמק רפאים. היא הסתכלה על השעון וראתה כי הגיעה השעה 11:00. כלומר, טמיר יגיע בדיוק עוד חמש דקות. הוא הקפיד כמעט ללא דופי לאחר ב-5 דקות לכל פגישה שהוא קבע עם מיקה. היא לא ידעה אם היה נוהג ככה גם עם מכרים אחרים שלו. למען האמת זה גם לא כל כך עניין אותה כיצד התנהג בחייו כשלא היה בנוכחותה. מבחינת מיקה, טמיר היה קיים רק כשנכנס לשדה הראייה שלה. את הפגישה איתו היא קבעה אתמול בשיחת טלפון קצרה ובוטה, כפי שהיו מורגלים. עברו בסך הכל שלושה ימים מאז התור של מיקה אצל ד”ר ריף.
מיקה אספה את מחשבותיה. מטרת פגישתה עם טמיר הייתה ברורה לה. לאחר שד”ר ריף הסביר לה כיצד יוכל להכניס אותה כנבדקת בסבב ניסויים נוסף של ד”ר גריבס, הוא המליץ לה להתקשר אליו חזרה לאחר לפחות 24 שעות בהן חשבה ושקלה את כל האפשרויות שלה. מיקה שיחקה איתו את המשחק והתקשרה אליו יום למחרת. זה היה פחות מ-24 שעות אבל הספיק כדי להציג פסאדה של אורך רוח והרהור רציני מצדה של מיקה. בכל מקרה, היה נראה כי ד”ר ריף להוט להמשיך בפרוצדורה והוא מיד התחיל להסביר למיקה בקצרה ובקורקטיות על ההליך הרפואי המיוחל, שבסופו תושלם העברת העובר שבבטנה של מיקה לתוך אותה מכונה מסתורית של ד”ר גריבס, אותו “רחם מלאכותי”. ד”ר ריף הציב רק תנאי אחד: היא הייתה מחויבת (משפטית) להודיע לאביו של העובר מה יעלה בגורלו.
על אף שהייתה ברורה למיקה ההכרחיות בהסכמתו לכל העניין, היא סירבה להאמין שתהיה באמת מסוגלת לקבוע פגישה עם טמיר ולהודיע לו כי גדל אצלה בבטן יוצא חלציו. מעבר לכך – ד”ר ריף הבהיר לה באופן שלא יכל להשתמע לשתי פנים כי היא לא תוכל להשתתף בניסוי החדשני ללא חתימתו של אבי העובר. מיקה לא ניסתה להתעקש או לנהל משא ומתן בנושא עם ד”ר ריף. היה לה ברור כשמש כמה אבסורד יהיה אם יוולד לה ולטמיר תינוק בהליך רפואי חדשני שכזה – ללא שמץ של מודעות לכך מצדו. מצד שני, חשבה לעצמה מיקה, ממתי מערכת היחסים שלה עם טמיר לא הייתה בגדר אבסורד?
לאחר שיחת הטלפון שלה עם ד”ר ריף, כשהתוודעה מיקה לצורך בחתימתו של טמיר, היא נשכבה במיטתה, וכל יומרה של שינה נסה משדה המוקשים של מוחה הקדחתני. במקום לישון, מיקה ניסתה לדמיין את תגובתו של טמיר לכשישמע לראשונה על היריונם המשותף. התמונה הראשונה והאינסטינקטיבית שעלתה בדמיון הפורה של מיקה הייתה פרצופו המחויך של טמיר, עם שיניו המצהיבות, עיניו הנוצצות ואפו הסולד. אבל בעצם, חשבה לעצמה מיקה, האם הוא באמת יחייך לנוכח כל הסיטואציה? מיקה לא הצליחה להיזכר ברגעים רבים מדי בהם טמיר לפתע הרצין, אך אכן היו מספר רגעים שכאלו, ומיקה לא אהבה לשחזר אותם בזיכרון. זה לא שטמיר היה אלים כשהיה רציני, אך אין ספק שהיתה בו מן האכזריות כשהשיחה לפתע לקחה פנייה כבדת משקל. היא נזכרה איך פנה אליה בעיניים רושפות כשבדיון שלהם על לגליזציה של זנות העלתה את התהייה האם לא ייתכן שלגליזציה דווקא תיטיב עם נשים העוסקות במלאכה. בנימה הרצינית ביותר ששמעה אי פעם בוקעת מפיו, טמיר שאל אותה בתקיפות: “ואם אחותך הייתה רוצה לעסוק בזנות?”.
מיקה ניסתה לחשוב כיצד תיראה תגובה רצינית שכזו מצד טמיר לנוכח הידיעה שגדל לה בבטן עובר המשותף לשניהם. מיקה לא ידעה איזו אפשרות הבעיתה אותה יותר – שיתמוך ללא סייג בכך שתפיל את העובר כמה שיותר מהר, או לחילופין שיתעקש שיוולד הממזר. באפשרות הראשונה, טמיר עלול לרצות להיות חלק אינטגרלי בכל שלב של ההליך המסורבל שיסתיים בהפלת העובר (או הסרתו בכל הליך רפואי אחר, לרבות הניסוי של ד”ר גריבס), שיערה לעצמה מיקה. זהו כמובן מצב עניינים בלתי-נסבל מבחינתה של מיקה, שרצתה לצמצם את מידת מעורבתו של טמיר למינימום האפשרי. אך האפשרות השנייה עלולה להיות אף יותר גרועה: לא רק שטמיר יהיה מעורב עד הצוואר במסכת ההיריון הבלתי-מתוכנן שלה, אלא שקיים סיכוי לא מופרך שתצטרך להתמודד עם התעקשות מטופשת מצדו לנסות ולמנוע ממנה להשתתף בניסוי הרפואי שיסתיים בהסרת העובר מרחמה. מיקה חשה שהיה עליה לבחור בין אגרוף לבטן לבעיטה לשחלות. חייבת להיות אפשרות נוספת.
עם כל שעה חולפת של עירנות מותשת בזמן שהשתרעה במיטתה, מוחה היצירתי של מיקה החל לרקוח מזימה שתוציא אותה מהפח, תציל אותה מהפחת, ותשלח אותה לחוף מבטחים. מה שבעצם מיקה הייתה צריכה זו חתימה אחת שתופיע בדיוק מעל הקו התחתון של טופס אישור ההצטרפות לקבוצת הניסוי שד”ר ריף שלח לה במייל. חתימה אחת של טמיר, בין שניתנה במזיד – ובין שניתנה בשוגג. אולי בעצם, החלה מיקה לחשוב לעצמה, אני יכולה להשיג חתימה של טמיר בלי לספר לו כלום על ההיריון. מיקה חייכה לעצמה. היא לא יכלה להכחיש, המחשבה על הפעלת מניפולציה זדונית שכזאת על חשבונו של טמיר הסבה לה עונג רב.
הבעיה שמולה מיקה ניצבה קיבלה צורה חדשה. כעת, ניסתה לחשוב איזה מסמך אקראי יהיה מזמין דיו עבור טמיר כך שייטה לחתום עליו במהירות, בהיסח הדעת, ובלי להשקיע יותר מדי מחשבה בקריאת טקסט משפטי צפוף וסבוך. איזה חוזה יכול לפתות את טמיר? באופן כללי, היה נראה שטמיר הוא בחור די זהיר, ואחד שלא שש להיכנס לכל מיני עסקאות מפוקפקות, לרבות חוזים אקראיים שמציעה לו הצלע השנייה במערכת היחסים החולנית שניהל בארבע השנים האחרונות. או אז, נורת להט בוהקת נדלקה במוחה של מיקה. היא נזכרה בנובלה שטמיר קרא בזמן שהיו בגדר זוג ושלא הפסיק לחפור לה עליה. שמה של הנובלה המושמצת (לפחות בעיניה של מיקה) היא “ונוס בפרווה” והיא נכתבה על-ידי הסופר הצ’כי לאופולד פון זאכר-מאזוך, אותו אחד שעל-בסיס שמו נתבע המושג סאדו-מאזוכיזם. ואכן עלילת “ונוס בפרווה” נסובה סביב מערכת יחסים שזורת מאפייני סאדו-מאזו שנרקחה בין אריסטוקרט נלהב למאהבת אימתנית שלו, כאשר היחסים החולניים ביניהם התבססו על הסכם מקיף וחתום. ההסכם שנחתם העיד כי האריסטוקרט נכנע לכל גחמותיה של אהובתו באשר הן, ללא תלות במידת הכאב, הפיזי או המנטלי, שגחמות אלו עלולות להסב לו.
מיקה תמיד חשדה שטמיר הרבה ללהג על הנובלה בניסיון לשכנע אותה להיכנס איתו להסכם דומה לזה שחתם עליו גיבור הנובלה עם בחירת ליבו. כלומר, מיקה לא רק חשדה, היא הייתה כמעט לגמרי בטוחה בעניין לנוכח כמות הידע המוגזמת שלה אודות הפנטזיות המיניות של טמיר. אז מיקה חיברה את האחד ועוד אחד המתבקש והחלה לרקוח את מזימתה: היא תנסח מסמך משלה, חיקוי עשיר בפרטים וחדור מיניות בוטה, שישמש אותה לקבלת חתימתו התמימה של טמיר. עפעפיה של מיקה החלו להכביד על עיניה. עם מחשבות מתוקות על התעללות נפשית בטמיר, מיקה התחילה סוף סוף להירדם.
כעת, יומיים לאחר אותו לילה ארוך ואפוף מזימות, מיקה הרימה את עיניה מספל הקפה הכמעט פושר שלה לכיוון דלת הכניסה של בית התה, שבאותו הרגע נפתחה קמעה ואיפשרה לדמותו הכחושה של טמיר להשתחל מבעד לחריץ השמש שנסדק בין הדלת למשקוף. במשך ארבע השניות בהן תרו עיניו של טמיר לאורכו ורוחבו של חלל בית הקפה בחיפושיהן המתמיד אחר פניה הרכות של מיקה, ניסתה מיקה לאגור כוחות לקראת הניסיון המניפולטיבי שלה לדלות מטמיר את חתימתו הנחשקת. כשעיניו נחו לבסוף על עיניה החומות-ירקרקות, חיוכו הממזרי לא איחר להפציע, להבקיע סדק בין שפתיו האדומות, ולחשוף שיניים בוהקות בחוצפתן. רכבת המחשבות הטורדניות במוחה של מיקה נחרקה ונבלמה לכדי עצירה. לטמיר תמיד הייתה השפעה ייחודית על קצב המחשבות שלה – ההתייחסות שלו לכל אינטראקציה ביניהם כמעין משחק שח-מט רגשי, פסיכו-אנליטי, ומיני, השרתה על מיקה מעין קלילות דעת חצי זדונית שנתנה לה תחושה של שליטה ארעית על סיטואציה כאוטית שעל סף התלקחות. היא גם סירבה בכל תוקף להודות בכך, אבל בתוך תוכה ידעה שעם כניסתו לשדה הראייה שלה, ההתעוררות המינית לא תאחר לבוא. כאשר מיקה הרהרה בדבר רכבת ההרים הרגשית הזאת שהתחוללה בה בין רגע, היא הבינה שלמעשה זהו אולי בדיוק המצב התודעתי האופטימלי להוציא לפועל את משימתה היומרנית.
“מיקה’לה”, טמיר זרק לה עת שנעצר עומד מול השולחן שישבה בו, “כמה נפלא לראות אותך. כרגיל”.
חיוכו של טמיר נמתח עוד יותר על פניו באומרו את המילה “כרגיל”, במה שיכל רק להתפרש כקריאת תיגר על יסודות הגיאומטריה המרחבית. מיקה מצדה הביטה בו בעיניים נוצצות וליטפה את שפתיה עם קצה לשונה לפני שפערה אותן ולו במעט כדי לומר לו בקול רך ושקט “כן, אני לא יודעת אם נפלא זו המילה אבל בכל מקרה אתה כמובן מוזמן לשבת. תרצה קפה?”.
“אממ… קפה כן, אולי… איך המקיאטו פה?”.
“ברמת הבינוניות המדויקת עבור פגישתנו”.
טמיר פלט גיחוך קל לפני שהרצין לאלתר, ודרש בקול מונוטוני ש”כל קשר בין בינוניות לפגישה עם מיקה שריד הוא מקרי בהחלט”.
מיקה חייכה חיוך ציני וריקני שכל מטרתו לפתות ולהלהיב את בן שיחתה. מטרה זו הושגה ללא דופי.
“כן, כן טמיר. אתה ובינוניות… הפכים משלימים. אבל בוא, לא באתי לדבר איתך על בינוניות וגם לא על קפה אז תזמין את המקיאטו ובוא נדבר עסקים… ממקח וממכר כפי שאתה אוהב לומר”.
טמיר סימן למלצרית ודיברר לה עם שפתיו ללא קול את המילה ‘מקיאטו’. או אז הפנה את מבטו הישר לתוך עיניה החומות-ירוקות של מיקה, חייך במלוא עליזותו וכמו אמר לה עם מבע פניו שאין דבר בעולם שהיה עליו לעסוק בו באותו הרגע מלבד תחזוק רמת קשב אבסולוטית למשמע קול דיבורה. מיקה פערה שפתיה, מיששה קלות את שפתה העליונה באמצעות לשונה ובאופן טבעי להחריד החלה לשטוח בפני טמיר את הצעתה, “טמיר, אתה זוכר שקראת פעם את הספר הדוחה ההוא על סאדו-מאזו, משהו עם ונוס?”.
מהרגע בו המילה “ונוס” נפלטה מחלל הפה של מיקה ועד לרגע שבו סיימה לתאר לו את העסקה המינית ששאפה לכונן, עיניו של טמיר לא חדלו מלהיפתח לרווחה במעין חיקוי גרוטסקי למבטו של ילד בן 10 בעת פתיחת מתנת היום הולדת הגדולה ביותר שלו. עיניו הגדולות לא זעו מילימטר ממבטה של מיקה בזמן שזו הביעה את רצונה הכנה לעצב מערכת יחסים מינית ייחודית ביניהם, שחזור מודרני לחוזה המעוות שהאדון פון זאכר-מאזוך הגה במוחו הקודח. מיקה תיארה איך החוזה יכבול את טמיר אליה ויחייב אותו להיות לעבד שלה שישרת את כל מאוויה, המיניים והיום-יומיים כאחד. בנוסף, מיקה עמדה על כך כי הדרך היחידה להשתחרר מהחוזה תהיה לחתום על סעיף השחרור, שמחייב את טמיר תחת פרוצדורה משפטית בצו הרחקה ברדיוס של קילומטר לתקופה של לפחות חצי שנה ועד שנה (כתלות בזמן שעבר מהחתימה שלו על החוזה ועד רגע החתימה על סעיף השחרור).
מיקה סיימה את דבריה במבט מורצן ומילים רכות “זו כמובן החלטה לא קלה טמיר ואני לא מצפה ממך לחתום ממש כאן ועכשיו על החוזה. אבל אני בטוחה שזה משהו שרצית כשהיו לנו יחסים מעט יותר… יציבים. והגעתי להבנה שגם ככה הכל דפוק בינינו ואולי דווקא החוזה המעוות הזה ישחרר אותי ממך. או אותך ממני. שישחרר… משהו”.
עיניו של טמיר החלו להצטמם מעט לגודלן הטבעי והיה נדמה לרגע שהוא מעווה את פניו. אך הרגע חלף ללא הינד עפעף והחיוך האידיוסינקרטי של טמיר נמתח במלוא הדרו, במלוא זדוניותו וחוסר היתכנותו, עד שתווי פניו השתכללו לכדי תווי שפתיים ותו לא.
“מיקה’לה”, הוא הספיק לומר לפני שתפס את עצמו באבסורד של הרגע ועימעם מעט את חיוכו המחוצף, “זו החלטה באמת… חתיכת הצעה. ואני לוקח את העניין ברצינות תהומית, באמת, ואני שוקל בכובד ראש את כל ההשלכות. את יודעת, אולי לא אמרתי את זה בפה מלא, אבל אני בטוח שאת יודעת שזה דבר שרציתי הרבה זמן. זה כבר נשכח מבחינתי וכל כך הרבה עברנו מאז אבל עכשיו כשאת מעלה את זה שוב… זה מרגיש לי הזדמנות חד-פעמית, כזו שלא אוכל לוותר עליה”.
והנה חזר לו החיוך במלוא התעוזה הלעגנית, לא עמעום ולא נעליים, טמיר לא יכל להתאפק. הרי זה היה מבחינתו לאחד משיאי מערכת היחסים המוטרפת בינו לבין מיקה והוא לא ראה סיבה לכבוש את יצרו בשל כך. אולי דווקא להפך.
מיקה הכניסה את ידיה לתוך תיק הבד שנשאה איתה ובזמן ששלפה את מסמך החוזה הרזה למדי, הפצירה בו באירוניות יבשה שלא ימהר לחתום בלי לקרוא את תוכן החוזה באופן מקיף, “יש פה סעיפים חשובים. באמת עמלתי על הניסוח שלא יהיו פה טעויות שעלולות לעשות לי או לך עוול”, סיננה לבסוף.
“כן מיקה, אני באמת מודע לכך, אבל העוול זה חלק מהעניין פה. זה אולי חולני אבל זה מה שאני רוצה ממך. עוולות”.
טמיר לקח מידה של מיקה את המסמך ובחן ברפרוף מהיר את תשעת עמודי החוזה שנפרשו על חמישה דפים מצהיבים. אולם, תשומת הלב שלו לא הייתה מופנית כלל וכלל לדפים שהחזיק בידיו. לא היה ניתן לרסן את דמיונו של טמיר מלהפליג למחוזות הפנטזיות המיניות הכמוסות ביותר שאכלסו את תודעתו. קשב וריכוז היו ממנו והלאה בזמן שאצבעותיו מיששו את הדפים המעט מקומטים של המסמך, דפים שהיו מעט עבים מן הרגיל. מאחורי סרט התענוגות שרץ בעיני רוחו, מבטו המזוגג של טמיר לא הצליח להבחין באופן המוזר שבו האור הפלוארוסצנטי של בית הקפה האיר את דפי המסמך, כאילו היו דקים מדי, עצמים כמעט שקופים שניתן להביט דרכם על דבר מה מבצבץ ממתחת. וחושיו המחודדים לרוב כמעט נעלמו כליל כשלא הצליחו לפרוץ מבעד להזיות המין שלו ולהזהירו בדבר הטקסטורה הכה מוזרה של דפי המסמך, שבמישוש מעט יותר בוחן היו מתגלים כדו-שכבתיים.
לאחר שלוש דקות, לכל היותר ארבע, טמיר אסף ויישר את דפי מסמך החוזה, לקח ממיקה את העט האדום שבאורח נס הופיע בדיוק באותו הרגע בכף ידה, דפדף לעמוד האחרון של החוזה ובתנועת יד החלטית וחסרת דאגות חתם בשמו המלא בדיוק על הקו המקווקו שמשמאל למילה ‘חתימה’ בתחתית העמוד. כעת, היה תורה של מיקה להגדיל את עיניה במלוא ההשתוממות. את שפתיה היא לחצה אחת כנגד השנייה כדי לא לתת ולו בדל של צליל להיפלט מפיה. בשתיקה רועמת, טמיר סיים לחתום על המסמך המאולתר בנינוחות פרוורסית לאין קץ, בזמן שמיקה חשה בתוך תוכה את הסיפוק האדיר שבהתמסרותו למניפולציה המושלמת.
“אז מה עכשיו?”
פעימותיה של רשת פיקסלים צפופה שוב ריצדו על גבי צג המחשב שניצב מול עיניה המשתאות של מיקה שריד. אך הפעם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לא היה משרד ולא נוף ולא יער. לאמיתו של דבר, חדר הניתוחים המאולתר היה מצוי במרתף מואר היטב בקומפלקס האוניברסיטאי של הדסה הר הצופים ועל כן היה חף מכל פתח לעולם החיצון – לרבות חלונות פנורמיים משרדיים. בנוסף, שלא כמו בפגישתה הראשונה עם ד”ר ריף, הפעם נדדו ריבוי של נשות ואנשי צוות רפואי מסביבה של מיקה אנה ואנה כמו לווינים ספורדיים מסביב למיטת הניתוחים עליה נשכבה פרקדן.
ההבדלים המהותיים בין הכאן ועכשיו בו מיקה מצאה את עצמה כעת לבין אותה פגישה גורלית במשרדו של ד”ר דניאל ריף לא הוגבלו באופן בלעדי לסביבתה החיצונית. גם עולמה הפנימי של מיקה חווה טלטלות רבות מאז השקיפה על הנוף ההררי המיוער שמדרום לבית החולים הדסה עין כרם לפני כשבועיים לכל היותר. אותו עולם פנימי, שהיה אפוף חרדה ועצבים מרוטים לנוכח בשורת ההיריון שנמלטה מפיו של ד”ר ריף, היה נתון כעת לסבך אחר של רגשות ותחושות, שמצד אחד איים על כל בדל של שלוות רוח שניסתה מיקה לאחוז בו, אך מצד שני החזיק בהבטחה גדולה – שחרור חסר אשמה מעולו של היריון בלתי-מתוכנן.
החששות ותחושת חוסר הודאות הגורפת של הליך רפואי בתנאים של ניסוי קליני התנגשו בתקוותיה ובציפיותיה של מיקה לעוד ניסוי כלים מוצלח של הצוות הרפואי-מחקרי שבראשו עמדה ד”ר ענבר גריבס. אולם, הרגשות המתחרים על לכידת תשומת לבה של מיקה לא נסובו רק סביב אותו הליך חדשני שבאמתחתו הפוטנציאל לפטור אותה מצרותיה ההיריוניות. נפח מכובד ממחשבותיה התועות מצאו עצמן נקלעות לתוך הזיכרון המודחק של הפגישה האחרונה בינה לבין טמיר באותו בית תה ירושלמי במושבה הגרמנית. הם לא דיברו מאז אותה פגישה, שנחתמה בפקודה שנתנה מיקה לעבד המין החדש שלה שלא ליצור איתה קשר בשבועיים הקרובים. מיקה הרהרה אם היא יכלה כעת לשחרר אותו מהחוזה באופן חד-צדדי – הרי הוא עבד שלה וזכותה לעשות בה כרצונה. אם תשחרר אותו מהחוזה אולי תוכל להיפטר ממנו לתמיד. אולי הוא יהיה כל כך פגוע מהסנטימנט שיחדל מהיקשרותו החולנית אליה.
אבל מיקה לא באמת יכלה לשאת את המחשבה הזאת. האמת המרה, הכל כך מלוכלכת ומזוויעה, הייתה שהסקרנות קוננה בליבה של מיקה. היא הייתה סקרנית לגלות מה יוליד יום ובעיקר מה יוליד חוזה מעוות שכזה שנחתם בין גבר לאישה. היא לא באמת הייתה מסוגלת לבטל באבחת יד אחת את חוזה המין שנחתם במעמד כה חגיגי. גם רחמים היו מעורבים בהחלטתה של מיקה לקיים את החוזה. היא ריחמה על טמיר, שנתן לעצמו להשתעבד ככה לאישה שאפילו לא טרחה ליידע אותו כי ייוולד לו תינוק. אמנם, בעזרת השם, התינוק לא ייפלט מתוך רחמה, אך אין ספק שהוא יהיה צאצא ישיר של הפרטנר האחרון שעמו קיימה יחסי מין.
לכן, מיקה ידעה שאם הניסוי שהיא לוקחת בו חלק עכשיו יקצור הצלחה, אז כנראה תוך שבוע גג שבועיים היא תתקשר לטמיר. היא תצווה עליו לפקוד את דירתה. ואז כל החולי והמשיכה הבלתי-אפשרית ביניהם יצופו על פני השטח, והם יפצחו במסע מפרך וחסר-תוחלת לספק פנטזיה מינית פרוורטית לחלוטין. אולי, וזהו האולי הגדול ביותר שמיקה נתקלה בו מאז ומעולם, יהיה להם בסוף קתרזיס. שחרור. אחד מן השנייה ואחת מן השני ושחרור ממחלת הנפש המחרידה שכלאה אותם במערכת יחסים שטנית לאמיתה. הימור גדול עם פרס אלוהי.
“מיקה”, קראה לה ד”ר גריבס ותפסה את מבטה. היא הצביעה על המסך המרצד, על הפיקסלים הפועמים, ואמרה “הייתי אומרת קחי לך מבט אחרון על העובר שלך אבל למען האמת, אם תרצי, יהיו לך עוד הזדמנויות רבות להביט בו. הרי חייו לא עומדים להסתיים כעת”.
אמרה וחייכה הרופאה השאפתנית. היא הייתה גבוהה, ד”ר גריבס, ודי יפה. או לפחות ככה מיקה חשבה לעצמה בזמן ששתקה והביטה עמוק לתוך עיניה.
הרופאה מצדה המשיכה להתהלך לאורך חדר הניתוחים עד שנעצרה למול שקית ניילון ענקית מלאה בנוזל עכור שהייתה מחוברת לצינורות שונים ומשונים, תלויה על עמוד מתכת מוארך מעל כיור מתכתי רחב ידיים בפינת החדר. היא החוותה בידה לעבר שקית הניילון ואז פתחה ואמרה: “טוב, אז בואי אסביר לך שוב על כל ההליך מיקה, ואני רוצה גם קצת להסביר לך מהו הרחם המלאכותי שאנחנו מתכוונים להכניס אליו את העובר. אז כפי שאת רואה כאן, יש פה בעצם שקית ניילון העשויה מפולימר מיוחד שיצרנו במעבדה כאן בהדסה הר הצופים. הפולימר הזה חזק וגמיש דיו ומאפשר הכלה מיטבית של כמות מי השפיר המלאכותיים הרצויה כדי להמשיך ולהחזיק את העובר בחיים. הצינורות שאת רואה מאפשרים זרימה של דם וחמצן דרך העורק הטבורי, לתוך מכונת החמצון ואז חזרה לתוך הווריד הטבורי. פעולת ההעברה של העובר מהרחם שלך לרחם המלאכותי היא אולי המוכרת לנו ביותר בתוך הניסוי הזה. יחסית. אבל זה גם החלק הכי מסוכן בו העובר חשוף לפגעי העולם החיצון. הוא עלול לא לשרוד היחשפות זו. אבל אנחנו נוקטים בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי לוודא שזה לא יקרה –”
“כמה פעמים זה קרה?”, מיקה קטעה את הרופאה.
“אחוז קטן מאוד מההליכים הניסויים שהוצאנו לפועל”, ד”ר גריבס ענתה. היא התקדמה לעבר מיקה והמשיכה “אנחנו עושים סוג של ניתוח קיסרי קטן. אבל כשאנחנו מוציאים את העובר, יש אולי שבריר שנייה שבה הוא חשוף לאוויר העולם לפני שהוא נשאב ישירות לתוך צינור עבה, שגם הוא מוצף במי שפיר מלאכותיים, שדרכו נעביר את העובר לתוך הרחם המלאכותי”. תוך כדי דיבורה, אחת מהאחיות בחדר הרימה מכיור המתכת שליד הרחם המלאכותי צינור עבה יחסית שהזכיר בצבעו ובמבנהו צינור אוויר של מייבש כביסה.
“מיקה.”
מיקה משכה את מבטה מהצינור האפרורי והביטה ישר לתוך עיניה התכולות של ד”ר גריבס. פניה לא יכלו להיות רחוקים יותר משלושים סנטימטר מפניה של מיקה.
“את מוכנה, מיקה?”, הדוקטור שאלה.
“כן”.
מיקה ענתה בהחלטיות שלא שיקפה כלל את הכאוס הרגשי שאיים להטביע אותה בעודף מחשבות משווע.
ד”ר גריבס סימנה לרופא המרדים. הוא התקדם לעבר מיטתה של מיקה, רכן מעליה ושלף מהצד השני של המיטה מסכה שקופה שהייתה מחוברת בצינור וחוטים למכונה מרובעת גדולה שזמזמה ללא הרף כמו קומפרסור אימתני. את המסכה הניח על החלק התחתון של פניה של מיקה והידק אותה באמצעות רצועת גומי שנכרכה סביב צווארה של המטופלת.
“יכול להיות שלחומר ההרדמה יהיה טעם קצת מוזר אבל אל תדאגי. את בכל מקרה תירדמי לפני ש…”, מיקה הספיקה לשמוע את הרופא אומר לפני שהיא צללה בתודעתה לתוך שנת ישרים מלאכותית להפליא.
אפילוג
סנטימטרים בודדים הפרידו בין סנטרו של טמיר להשתקפות פניו במראה שניצבה מעל הכיור בחדר השירותים שבדירתו. הוא מישש באצבע המורה של יד ימינו את החצ’קון הקטן שהחל לבצבץ ליד הצלקת הורודה שנמתחה משפתו התחתונה עד לנקודה בה סנטרו התעקל בחדות לכיוון גרונו. ס’אמק, חשב לעצמו. עוד מעט בן 37 ועדיין סובל מאקנה. אקנה וצלקות.
האצבע המורה של טמיר החליקה מהחצ’קון לכיוון הצלקת והחלה לעקוב אחר מסלולה מתחתית הסנטר עד לקצה שפתו התחתונה. הזיכרון של רגע ההצטלקות נשאר חד כתער גם לאחר כמעט חמש שנים. למזלו של טמיר התערים שלפעמים “שיחקו” בהם לא היו בשימוש באותו היום, רק השוט. זה קרה בסך הכל חודש תמים אחרי אותו יום בו חתם על החוזה הארור שמיקה הניחה לפניו בבית התה הירושלמי שברחוב עמק רפאים. כרגיל, המפגש המיני הסאדו-מאזוכיסטי שמיקה יזמה החל להתדרדר למחוזות של סדיזם טהור, עד שכמעט ונמחקו שאריות הריגוש המיני. השוט בידה השמאלית של מיקה הונף שוב ושוב מעל ראשה לפני שנחת כל פעם על גבו של טמיר ונצרב עמוק בתוך עורו החשוף. הוא הרגיש שהיה קרוב לאפיסת כוחות, פעימות הכאב שהרעידו את גופו דחקו ממוחו כל מחשבה רציונלית וכל חשק מיני. יותר משכאב לו על ההשפלה הפיזית של גופו העירום, נפשו לא יכלה לשאת במה שחש כהנאה הצרופה שכאבו הסב למיקה. טמיר באמת רצה להאמין שההנאה שהפיקה מהמפגשים המיניים הללו לא נסבה רק סביב הסבל הפיזי הרב שגרמה לו. כשסובב את ראשו כדי לסמן למיקה את סימן “הכניעה” המוסכם ולקרוא במילת הביטחון שתשחרר אותו מן התופת, השוט כבר זינק אל על. כשצלל למטה לכיוון גופו, צליפת השוט נחתה על הסנטר של טמיר וזיכתה אותו בצלקת הארוכה שהוא נושא עד היום.
טמיר עצם את עיניו וצלל למעין רגע של שחזור מדיטטיבי. שבועיים לאחר אותו אירוע מטלטל, שאליו אפילו מיקה לא יכלה להישאר אדישה, שני הצדדים החתומים על החוזה האלים הסכימו כי יש להשתחרר מההסכם ולחתוך הפסדים. הניסוי, שלאמיתו של דבר נמתח רק כארבעה שבועות בהתחשב בכך שמיקה החלה לממשו רק כשבועיים לאחר מועד החתימה, נחל כישלון במידה מסוימת. כלומר, אף אחד מהצדדים לא ציפה להצלחה מסחררת, אבל הם קיוו לפחות לשרוד בין חצי שנה לשנה במערכת היחסים הסאדיסטית שיצרו לעצמם. לא חצי שנה ולא נעליים. בקושי חודש חלף עד שטמיר ומיקה הבינו שאפיזודות תכופות של מין סדיסטי ומזוכיזם ארוטי לא יספקו להם מזור מהרגשות המעורבים מאוד שחשו אחד כלפי השנייה. כחודש לאחר ביטול החוזה, נפרדו דרכיהם. לא כידידים, אבל לפחות הפסיקו להיות תערובת רעילה של אויב ואוהב אחד עבור השנייה. גם זה יכול להיחשב איכשהו כסוג של שחרור.
אבל טמיר ניסה לדחוק הכל הצידה ולהדחיק הכל פנימה באותו הרגע שיצא את דירתו והחל להתהלך לכיוון שכונת המושבה הגרמנית שבירושלים. די, אמר לעצמו, כבר עברו כמעט חמש שנים מאז מיקה יצאה סוף סוף מהחיים שלי ובאמת הגיע הזמן לשחרר. בכל מקרה, התגוררה לו במחשבות מישהי אחרת בימים עליזים אלו. נוגה. היא הייתה בת גילו, מדהימה ביופיה וחכמה וחדה יותר ממה שהעז לצפות ממישהי שתסכים לצאת איתו. שלושה חודשים עברו מאז הדייט הראשון שלהם ביקב שליד צרעה והוא הרגיש שבאמת נפלה לחיקו ההזדמנות לפתוח במערכת יחסים בוגרת ועשירה שבאמת תוכל להסב לו אושר ביום מן הימים.
אבל היום היה היום החשוב ביותר במערכת היחסים המלבלבת של נוגה וטמיר. היום הם קבעו להיפגש בביתה של נוגה ברחוב עמק רפאים ולראשונה מאז החלו לצאת יפגוש טמיר בבנה המאומץ, ארי. טמיר הגיע לסף דלתה של דירת הקרקע שנוגה שכרה ודפק קלות על דלת העץ הכבדה. נוגה פתחה לו חיש מהר את הדלת ובהתרגשות ניכרת הזמינה אותו פנימה אל תוך הדירה עם גינוניה של עקרת בית עליזה. היא הובילה אותו אל החצר הפנימית של הדירה וניגשה אל הילד בן ה-4 שישב על הספסל שבמרכז החצר עם הגב מופנה לכיוון דלת הכניסה. נוגה כרעה על ברכה ליד הילד הישוב והחלה לחייך ולנשק לו על לחיו השמאלית. טמיר התקדם גם הוא אל מחוץ לדירה ולתוך החצר, ונעצר כשנעמד מעל הילד עם חיוך בוטח ומבט מופנה כלפי מטה.
טמיר כרע גם הוא על ברכיו והושיט את ידו הימנית לכיוון ארי. הוא פצח בחיוך רחב לפני שפתח ואמר לו “היי ארי, שמעתי עליך כל כך הרבה. אמרתי לנוגה שאני חייב לפגוש אותך ולהכיר אותך מקרוב.”
ארי הרים את מבטו. טמיר הסתכל עמוק בתוך עיניו החומות-ירוקות. הוא יכל להישבע שראה פעם זוג עיניים זהות כשתי טיפות מים לזוג העיניים שניבט מפניו של הילד בן הארבע שישב מולו.
ופתאום ארי פצח בחיוך רחב מאין כמותו. חיוך רחב מדי, כמעט בלתי אפשרי מבחינה גיאומטרית. יש שיגידו אפילו חיוך ממזרי.
