החגים הזורואסטריים הפרסיים והחגים יהודיים: סקירה על הספר “”מה נשתנה באמת” של אסתר שקלים

פרופסור אביגדור שנאן כותב על ספרה של אסתר שקלים ״מה נשתנה באמת״ המגלה את הקשר שבין חג הנורוז הזורואסטרי לחג הפסח היהודי.

המערכת

לאחרונה הוציאה ד”ר אסתר שקלים ספר חדש ומקורי, המבוסס על עבודת המחקר שלה במסגרת הדוקטורט באוניברסיטת ת”א, ושמו מה נשתנה באמת? השפעות ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום (הנורוז) על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל (הוצאת כרמל, ירושלים, 2024).

בניגוד לאמירתו המפורסמת של בלעם, כי עם ישראל הוא “עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (במדבר כג, ט), בכל מקומות מושבותיו ותפוצותיו היה עם ישראל פתוח לקשרי גומלין מרתקים עם הסביבה הנוכרית שבקרבה חי. השפעתם של מצרים, אשור, ובבל, דרך משל, בימי המקרא, והמפגש עם העולם היווני-רומי בתקופה מאוחרת יותר, הן דוגמאות בודדות לתופעה רחבה זו, אשר הספר שלפנינו מוסיף לה נדבך חשוב ומרתק ומקשר לראשונה את מנהגי הפסח להשפעות מהדת הזורואסטרית.

חלק גדול מעם ישראל ישב במשך למעלה מ-1,200 שנה תחת חסותה של האימפריה הפרסית העתיקה, שבראשה עמדו מלכים שהאמינו בדת הזורואסטרית. במגרש תרבותי זה, באזורי בבל ופרס, עוצבה היהדות הנורמטיבית לאחר חורבן בית ראשון, ונכתבו גם התלמוד הבבלי, המשמש קודקס לחיים היהודיים בהלכה ובמשפט, וההגדה של פסח המוכרת לכולנו.

הישוב היהודי בפרס העתיקה היה נטוע היטב בהוויה וברקמת החיים של התרבות המפוארת שבמחיצתה חי ופעל תקופה ארוכה, וכמיעוט לא יכול היה שלא להיות מושפע ממנה בדרכים שונות באופן טבעי, בהיבטים רבים ושונים.

הנוֹרוּז, ראש השנה הפרסי העתיק היה החג המרכזי באיראן הקדומה, נחגג באופן מרשים ועתיר מנהגים, והתקיים במועד סמוך מאוד לחג הפסח. 

ימי הפסח – ההכנה לקראתם, מהלכם, ובעיקר ליל החג הראשון – תופסים מקום משמעותי באורח חייו של אדם מישראל, ונתקשרו אליהם לאורך הדורות הלכות, טקסטים, ומנהגים רבים, המעידים על הגיוון הגדול המאפיין את עם ישראל לעדותיו ולתפוצותיו. הספר עוסק מצד הזמן בעיקר באירועי ליל החג הראשון (“ליל הסדר”), וכן באירועי מוצאי החג ואיסרו חג שבסופו. מצד המרחב הגיאוגרפי מתמקדת העבודה בקהילות ישראל במזרח, במשמעות הרחבה שאפשר להעניק למושג זה, ממרוקו שבצפון אפריקה ועד לאפגניסטן שבמזרח, ואף מעבר להן (כולל אשכנז). מטרתו להצביע על השפעת מנהגים קדומים של התרבות הזורואסטרית הכרוכים ב”נורוז”, חג ראש השנה הפרסי, על מנהגי פסח שחלקם הגדול שרדו – במיוחד במרחב התרבות הפרסית – עד למאה העשרים, ואף עד לימינו, בדרך כלל על ידי “גיורם” והטענתם במשמעויות המיוחדות ליהדות.

את חג הנורוז המשיכו לחגוג גם לאחר נפילת האימפריה הפרסית הקדומה. הוא נחוג בפאר והדר גדולים גם בחצרותיהם של מלכים מוסלמיים שונים לאורך הדורות באיראן, באסיה המרכזית, במזרח התיכון, בצפון אפריקה, ובספרד, והוא היה אהוב מאוד על ההמונים, למורת רוחם של אנשי הדת המוסלמיים. בעקבות צבאות ערב שכבשו את מרכז אסיה, המזרח התיכון, צפון אפריקה, וספרד, הגיעו יהודים רבים מהאימפריה הפרסית לקהילות היהודיות שהתקיימו באימפריה הערבית, והביאו עימם את מנהגי מנהגי הפסח וההגדה הפרסיים. עם גירוש ספרד הגיעו מנהגים אלו גם לאזורים רבים באירופה, ביחד עם המגורשים.

המחברת עוברת אחד לאחד על מנהגים שונים ומצביעה על קשרים וזיקות בין תרבות פרס הקדומה לבין מנהגי הקהילות השונות. הצבעה זו היא עיקר העבודה והיא מרשימה מאוד מצד העבודה האתנוגרפית שהושקעה בה. שליטתה של המחברת בשפה הפרסית ובקיאותה במנהגי העדות משתקפת כאן בבירור ובהצלחה, ובפני הקורא נפרשת מניפה מרשימה של עדויות, שאותן אספה בשקידה רבה מן הכתב ועל פה, אודות הזיקה הבין-תרבותית הנדונה בעבודה.

הספר מוכיח כי חלק גדול מהמנהגים בחג הפסח, ובעיקר בליל הסדר וההגדה, במוצאי חג הפסח, וביום האחרון של החג, בקהילות ישראל במזרח ובמערב, הם בעצם חיקוי למנהגי הנוֹרוּז, ראש השנה הפרסי הזורואסטרי הקדום, או שרידים שלהם.

נבהיר את הדברים בדוגמא מייצגת אחת. חוגגי הנורוז שאבו מים בלילה ובדממה מוחלטת כדי להשתמש בהם ביום לצורך אפיית לחם הנורוז – מנהג המקושר כאן כראוי אל נושא ה”מים שלנו” (פסחים מב ע”א), מנהג המובא בשם חכם בבלי רק בתלמוד הבבלי (פסחים מב ע”א). רבים התקשו בטעמו של עניין זה והספר שלפנינו מציע לו הסבר מרתק. מסתבר שבקהילות שונות באיראן, אפגניסטן, תימן, ומרוקו, אכן נהגו לשאוב את המים בלילה או לעת ערב, ובדומה (בין השמשות) גם בעיראק ובלוב. לאחר דיון במשמעות המאגית המשוערת של המנהג הזה בתרבות האיראנית, לומדים אנו על חדירתו אל תוך מנהגי הקהילות המתוארים בהרחבה בעבודה על שלל הווריאציות שלהן. כדי להקנות למנהג זה משמעות מקודשת יותר היו חכמים שביארוהו, למשל, כדרך לשמור על המים בטמפרטורה מתאימה כדי שלא להחמיץ את המצות, וכדומה. לפנינו אפוא שילוב בין מסורת קדומה (אמוראית), פרשנות הלכתית מקודשת, מנהג זורואסטרי עתיק, ומנהגים המתועדים בקרב עדות ישראל. דוגמאות אחרות ממין זה הם כמה מהסימנים התמוהים בליל הסדר – כגון החסה המתוקה, אשר בקהילות רבות נאכלת בתור המרור האמור לסמל מרירות (!) והחרוסת הטעימה המייצגת את הטיט בעבודת הפרך הקשה במצרים – המקבלים פתרונם בהיותם מקבילים למאכלים ידועים משולחן הנורוז.

מעניינים במיוחד הם המנהגים המשונים של ליל הסדר, כגון חבטות ילדים בהוריהם בשעת אמירת הפיוט “דיינו”, או המחזת יציאת מצרים בדרכים שונות, לא פעם מוזרות במיוחד (כגון דרישה מן המציג להוכיח כי יהודי הוא, על ידי הפשלת מכנסיו לקול צחוק המשתתפים). מנהגים כגון אלו משקפים את שינוי סדרי החברה המקובלים, היפוך סטטוסים, והרפיית הנורמות החברתיות, שאפיינו את הנורוז, והתגלגלו – לעיתים בעידון ולעיתים כצורתם – אל מנהגי עדות ישראל בפסח.

לאחרונה רבו הקולות שקראו לגילוי השפעת התרבות האיראנית על ספרות חז”ל, ארצישראלית כבבלית, והספר שלפנינו מחזק טיעון זה כהלכה, והריהו תורם תרומה חשובה לביטויי השפעתה של התרבות היוונית-רומית, שאף לה זיקה אל ליל הסדר, כגון במוסד הסימפוזיון, או הופעת התיבה היוונית “אפיקומן” במשנה. מתברר כי אלה ואלה, רוחות שבאו ממערב וממזרח, השפיעו בהתערבלותן זו בזו, על מנהגים וטקסים שעד היום הם יסוד מוסד בתרבות עם ישראל ועדותיו.

בעל ערך מיוחד הוא הדיון ב”נורוז היהודי” – האירועים של מוצאי החג (מוצאי יו”ט שני של גלויות) ושל היום שלאחריו, הוא איסרו חג. יום זה זכה לפרסום מיוחד כחגם של יהודי מרוקו (המימונה) אך הוא נחוג בצורות דומות ותחת שמות אחרים בקהילות אחרות. המימונה התקיימה באיסרו חג פסח בכל ארצות האסלאם, להוציא את תימן, החלה בקהילות בפרס העתיקה לפני כ-1500 שנה ומכאן הגיעה למרוקו. חוסר היכולת להכניס את כל מנהגי הנורוז אל שבוע הפסח – בעיקר בשל מגבלות הלכתיות שונות – הביא להעברתם אל איסרו חג, ויעידו על כך שפע ההקבלות בין מנהגי הנורוז, כולל הנורוז העממי שחגגו בני העם האיראני, לבין מנהגי המימונה לסוגיה: טקסים סביב השולחן כגון הצבת ביצים ומטבעות; מאכלים מיוחדים ובעיקר מיני מתיקה; תחפושות; יציאה לגנים; ביקורים הדדיים; ואף מפגשים בין-דתיים. הסעיף הנפרד המראה כיצד “גיירו”, כלומר הקנו אופי דתי-לאומי לחג הנורוז היהודי, הוא מאלף, ומסביר איך יכולה היתה היהדות לעכל מנהגים שהיו זרים לה מתחילה ו”להעלותם בקודש” .

הסתמכותה של המחברת על ספרות המחקר ובצד זה גם על עבודה שדה מדויקת, שבבסיסה ראיונות שקיימה עם יהודים שחגגו בפועל את החגים שבהם היא עוסקת, מציבה את הספר על בסיס נאמן. הקריאה בו מרתקת ולעיתים אף מפתיעה, ותורמת תרומה רבת ערך למחקר תולדות ההלכות והטקסים הקשורים בפסח. על השאלה שבכותרת הספר “מה נשתנה באמת” – הרומזת כמובן לשאלות הידועות כל כך שבהגדה של פסח – ייתן כל קורא תשובה אחת בלבד: הרבה מאוד נשתנה בזכות הספר במה שידענו על חג הפסח ומנהגיו, בעבר ובהווה.