נראה לי כי אין ראוי מהכותרת "מטוטלת", בעיקר בימים טרופים אלה, בהם אנו חווים טלטלה שטרם נראתה כמותה במדינתנו מאז הקמתה. האירועים הללו מותירים אותך חסר אויר, נע בין ייאוש לתקווה, בין ספק לאמונה, ובין רפיון לעוצמה. המטוטלת נעה לעיתים בעדינות ולעיתים בחוזקה, ואנו לא מוצאים מנוח לנפשנו. השיר בעל השם הזהה לזה של הספר מסתיים במילים: "ועדיין לא מוצאת את הדבק הרצוי לאיחוי השברים". זה חזק ונוקב, מתאים גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, מתאים למצבי חיים רבים, ועכשיו יותר מתמיד נוגע בחוויה של כולנו.
מטוטלת | אסתר קאפח מתוך "מטוטלת", עמ' 5
רוֹקֶמֶת שִׁבְרֵי חַיִּים לַאֲפֻדַּת מַסֶּכֶת,
חֲוָיוֹת לְרַכֶּבֶת, מִטְבָּעִים לְחוֹתֶמֶת
וּמִשְׁקָעִים בְּבֶטֶן הַלֵּב.
נָעָה כִּמְטוּטֶלֶת בֵּין אָסוּר לְמוּתָר
וַעֲדַיִן לֹא מוֹצֵאת אֶת הַדֶּבֶק הָרָצוּי
לְאִחוּי הַשְּׁבָרִים.
על איזה דבק מדברת המשוררת? האם על הדבק שיתקן את מצבנו השביר? האם על הדבק שאמור לאחד בינינו ולשקם את מה ששברנו אולי במו ידינו, עם השסעים שנתגלעו בתוכנו? נראה כי כל התשובות נכונות. הזעקה כאן משקפת תסכול מהשברים שבתוכנו, הכוללים פירוד ומחלוקות, שאנחנו פס הייצור שלהם ורק בידינו לאחות ולהדביק אותם.
אבל אני רוצה להאמין, כמו הכותבת, המאמינה בטוב ושוחרת טוב, שיש כאן תקווה, למרות האמירה המביעה לכאורה חוסר אונים, כי בידינו הדבר, בכל אחד ואחת מאתנו לשנות את גורלנו ולאתחל כאן משהו חדש ומבטיח.
בשיר הוספתי תמרור מתגלה מעין פתרון, הצעה להתמודדות עם משבר, כבר בכותרת.
הוספתי תמרור / אסתר א. קאפח מתוך "מטוטלת", עמ' 8
לֹא יְצִיבָה, מִשְׁתַּנָּה
עַל אַף הַקַּרְקָע הַקָּשָׁה,
קוֹרֶסֶת, מְאֹד רַכָּה,
נְבִיעוֹת רוֹתְחוֹת, זוֹרְמוֹת לְלֹא לֵאוּת.
אֵין קַו אָדֹם, מְפֻתֶּלֶת, מִתְפַּתֶּלֶת,
טָעוּת בַּנִּוּוּט, הוֹסַפְתִּי תַּמְרוּר
לַשֶּׁקֶט הַגּוֹעֵשׁ בְּתוֹכִי.
לְעִתִּים הַשֶּׁקֶט רוֹצֶה לְהִתְפָּרֵץ
כְּסִילוֹן אוֹ כְּגֵיְזֶר, אוֹ כְּנַחְשׁוֹל
וְהַכִי רָגוּעַ כְּקִיטוֹר.
טָעוּת בַּנִּוּוּט, שַׂמְתִּי מַעֲצוֹר
לַשֶּׁקֶט הַגּוֹעֵשׁ בְּתוֹכִי.
הדוברת מודעת מאד למצבה השברירי, הסוער וחסר היציבות. המאורעות שבחוץ מתישים אותה, והיא מנסה לשמור על שיווי משקל נפשי, אך ללא הועיל. הכול חזק ממנה. השיר עשיר בניגודים ונע כמטוטלת בין שינויים חדים לבין יציבות, בין קושי לרכות, בין שקט לבין סערה, בעקר בשורות הסיום: "שמתי מעצור לשקט הגועש בתוכי". זהו אוקסימורון, שמכיל שני הפכים. יש כאן רמז לתמרור עצור שהדוברת מציבה לעצמה בעין הסערה, ופשוט מעבירה את הטיפול בסערה לכוח עליון.
היא מדברת על טעות בניווט, על קריסה אל מול קושי הגדול מנפשה, שיש גבול למה שהיא מסוגלת לשאת, על קווים אדומים שנפרצו, ולא מעוניינת להמשיך את המסע שאיבד את גבולותיו. לכן היא זו שלוקחת אחריות על מצבה ומסמנת בעצמה את הגבול הנכון לה.
בשיר מסע להגשמה יש מסע מהחוץ כלפי פנים.
מסע להגשמה / אסתר א. קאפח מתוך "מטוטלת", עמ' 16
מַסָּע אֵם הַבַּיִת
שָׁזוּר בְּמַסָּע הַגְּדֵלִים בּוֹ,
צַעַד אָחוֹרָה, שְׁנַיִים קָדִימָה
וְדִלּוּג אֶל הַלֹּא נוֹדַע,
מָעוֹף אֶל הֶעָתִיד
בְּעִקְבוֹת מַאֲוַיֵּי הַלֵּב,
כְּמוֹ רִקּוּד זוֹרֵם תְּנוּעוֹת חֹפֶשׁ.
אֶסָּע לְעִתִּים לְאֶשְׁנַבֵּי עוֹלָם
לְלַקֵּט אֶנֶרְגְּיוֹת לְמַצְבֵּר גּוּפִי
וְאֶחֱזֹר אֶל מִשְׁכָּן מוֹלַדְתִּי
לַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ מִסְעָד הַלֵּב וְהַמַּסָּע.
הדוברת מכנה את עצמה אם הבית, ומציינת שמסעה "שזור במסע הגדלים בו", באלו הנמצאים תחת אחריותה והיא מגדלת אותם, ברמה הפיזית וגם הרוחנית. זהו מסע המצריך כוחות נפש רבים ועצומים, והיא מגדירה אותו כ-"צעד אחורה, שניים קדימה". אופטימי בעיני, אבל יש בו גם דילוג אל הלא נודע, שהרי מי מאיתנו יכול לחזות את מה שעומד להתרחש בחיינו?
אנו משקיעים, משקים, ומטפחים, ולא תמיד מובטחות תוצאות מרנינות. אך יש כאן גם תקווה ואמונה: "… מעוף אל העתיד בעקבות מאוויי הלב, כמו ריקוד זורם תנועת חופש". השיר נוגע ברכות ובעדינות בריקוד החיים, בשאיפה לחופש ולתנועות רכות. ואז חותמת הדוברת את התמודדותה ואחריותה לשלום עצמה, כמו לשלום ילדיה, על ידי לקיחת פסק זמן ממלאכת החיים ופרישה למחוזות ניטרליים, על מנת להיטען בכוחות ולשוב אל העשייה והבניה: "אסע לעתים לאשנבי עולם". האשנב הוא חלון, הוא פתיחות והיפתחות לעולם הגדול, דרך אשנב, בזעיר אנפין, אך די כדי להחיות נפש, "ללקט אנרגיות למצבר גופי", הטענה גם לגוף אך בעיקר לנפש. וכאן הדוברת עושה לעצמה "שירות לכוחות" ומכריזה ברוח טובה: "ואחזור אל משכן מולדתי, לבית בהיבנותו מסעד הלב והמסע".
הבית הוא גם הבית הפרטי בהיבנותו, המסגרת המשפחתית, המעגל הקרוב והתומך, שאין סוף לכמה שאפשר לבנות בו, גם הבית הלאומי, המדינה שלנו, שאין בלתה ולא עולה בדעתנו לוותר עליה, וגם ובעקר הבית הפנימי, אנחנו עצמנו, כל מורכבותנו, שהרי לאן שלא ניסע, תמיד נקח אותנו את עצמנו על כל חלקינו. את זאת איש לא ייקח מאתנו. זהו המסע להגשמה, זוהי כותרת השיר.
מאחלת לכולנו מסע מצמיח ישועות, מסע בו נגיע להגשמה אמיתית שתרד עלינו כמו גשמי ברכה.
* ערב השקת "מטוטלת" התקיים ביום שני, י"א סיון תשפ"ד, 17.06.2024. בבית הסופר קפלן 6 תל אביב
