ישי ויסמן בסיפור מתח על משורר שמקבל משימה מוזרה ומפחידה ביותר.
המערכת
המשורר שכב על הרצפה. מנסה לשחזר מה שקרה. זה היה לו קצת קשה, כי קיבתו בערה מרוב כאב. התחשק לו להקיא. אבל הוא לא הצליח.
משקפיו השבורים היו מוטלים לצידו. עיניו היו רטובות מעט, הוא קיווה שלא בכה בעת שהתחנן על חייו. אבל סביר להניח שכן.
הוא לא זכר דבר מלבד החבטות לפנים. מה רוצים ממנו? אלוהים יודע. ולמה דווקא הוא?
המשורר ניסה לקום והצליח בקושי. הוא מתח את שתי רגליו, ירד לו דם מהאף, נראה ששן אחת נשברה. לא נורא. נזק מינימאלי, לפחות לא הרגו אותו. “אולי בכלל נעשה עמו חסד?”, חשב לעצמו, בעודו גורר את עצמו על הרצפה לעבר חדר הכתיבה.
החדר הקטן היה הפוך לחלוטין.
ניירות היו זרוקים בכל מקום, המחשב שבור, הממחטות שלו מוטלות על הרצפה (הוא תמיד מצונן בעונה הזאת של השנה) ואוסף הספרים מפוזר לכל עבר.
הוא פתח את המגירה השלישית משמאל ומצא את מה שחסר. הם לקחו את כתב היד הכמעט גמור של “שירת הים”, ספר השירים שאמור להמשיך את “מים עכורים ושמי בזלת סגולים” האלמותי. ספר השירה שפרץ את דרכו כאיש המילה הכתובה, כמשורר נערץ, ואף תורגם לעשר שפות.
הוא הציץ למגירה שמעל וראה שגם קלסר הפזמונים שלו נעלם.
עבודה של שלוש שנים נמחקה בפחות מעשר דקות.
הם לא לקחו מזומן, וזה לא שהיה לו כל כך הרבה. רק ניירות עם מילים, זה מה שעניין אותם או אותו. דפוקים.
המשורר גרר את עצמו בחזרה לעבר שולחן העץ, מצא שם סיגריה בודדה וקופסת גפרורים. הוא הדליק אותה. אם לא הייתה כואבת לו כל כך הבטן, היה שותה משהו אלכוהולי טוב, אבל זה לא זמן טוב לכך. יש הרבה דברים לעשות לפני, כמו להתקשר למשטרה, לא? זה הדבר שמצופה ממנו. מצחיק. ומה הוא יגיד למשטרה? שגנבו לו ספר שירים שטרם יצא לאור? למי אכפת.
הטלפון שלו צלצל. הודעה קולית ממספר לא מוכר.
“אדוני המצ’ורר, ביקרנו אותך פעם אחת ולא נהסס לבקר שוב”, אמר הקול המעוות.
“פירמטנו לך את המחשב, מחקנו את חשבון הג’ימייל שלך וגם את הדרייב, מצ’ורר יקר ונודע, למען האמת, פרצנו לך למחשב כבר מזמן. אם אתה חושב שיש לך עותק ממשהו בכלל בחיים שלך, אתה טועה, אין לך כלום, אתה גם לא קיים”, אמר הקול המעוות וקינח בצחוק מתגלגל. ההודעה הסתיימה.
הקול המוזר היה בטוח, מלא בביטחון.
עכשיו המשורר כבר התחיל לפחד. אם קודם רק הרגיש בושה על חולשתו להתמודד עם כוח גברי שנכפה על גופו, גובר עליו וגורם לו להרגיש חסר אונים – עכשיו הבין גם שהעוצמה הזו, הכוח הזה, חכם ממנו ושולט בו באופן לא רצוני.
“מה אתה רוצה ממני?? מה אתה רוצה קיבינימט!!”, זעק המשורר בהודעה חוזרת.
פעמיים וי כחול, מישהו הקשיב.
“עכשיו אתה מדבר לעניין מצ’ורר”, צחק הקול המעוות.
“תבוא אלינו. לרציף של תחנת רכבת מרכז, בשעה אחת בלילה בדיוק, כשהירח ירד לנוח. ובלי שטויות. בלי משטרה. אנחנו מקשיבים להכל ויודעים על כל פעולה שלך. תהיה ממושמע, תהיה ילד טוב והכל יהיה בסדר. אנחנו רק רוצים בטובתך”, ההודעה נגמרה.
הוא השיב “טוב”, אבל הקווים הכחולים נעלמו. הטלפון הזה לא קיים יותר.
המשורר נכנס למקלחת ושטף את עצמו במים, הוא הביט על גופו המדולדל. “רוח רוח, ואין גוף ואין עצם, ואין כוח, ומה בעצם”, פיזם לעצמו. “רוח רוח”, אמר בעודו מביט באיברו המדולדל שהשתפל מתחת לכרסו הרפויה. כולו רפיסות וחולשה. המים שטפו את שאריות הדם הקרוש.
המשורר סיים לנקות את עצמו והלך לישון, נרדם על הספה, נוחר כמו מכונת ייצור חורקת, מנסר את הדממה.
בשעה אחת בדיוק, הטלפון שלו צלצל, מספר חדש, הקול המעוות זעם: “איפה אתה!!!!!! קבענו!!! שום דבר אתה לא יודע לעשות כמו שצריך, מֶצ’ורר עלוב!!!! כלום ושום דבר!!! אפס מאופס!! בטלן, אוכל חינם שכמוך!!”.
המשורר התנצל ומיהר לשטוף פנים, להתארגן ליציאה, “אין לי רכב”, התנצל בפני הקול.
“אז תתפוס מונית! תבוא כבר חוצפן שכמוך! תכבד את הזמן של אלו שמחזיקים ביקר לך מכל!”, אמר הקול, והמשורר חזר על בקשות הסליחה, עד שהתרצה הזר.
המונית נסעה מהר. הנהג, שהיה מפוהק להפליא, לא שאל יותר מדי שאלות, והמשורר לא נתן תשובות. הוא הגיע לרציף ולא היה שם איש.
מעט העשבים שנשארו בין ערימות האספלט והבטון הסתכלו עליו במבט חלול.
“אידיוט שכמוני”, מלמל לעצמו, “הייתי צריך לדבר עם המשטרה, לתאם איתם תרגיל מבריק כמו בספרי המתח, לספר להם, אבל מה עושה עצלן כמוני? פירקו אותי במכות, גנבו לי את כל העבודה שלי בשנים האחרונות, ואני הולך לישון. אחרי זה אני גם מקשיב להם כמו כלב ממושמע”.
“אוי תפסיק כבר להתבכיין”, אמרה ההודעה הקולית, שקטעה את מחשבותיו של המשורר, “זוז לפי ההנחיות שלנו”.
“עשרים צעדים שמאלה”.
“תשיר ‘יונתן הקטן’ ותלך ישר עד שיגמר השיר”.
“תחזור ימינה אידיוט!”.
“תשיר ‘ים השיבולים’ ותלך ישר עד שיגמר השיר!”.
“אידיוט, שמאלה. שמאלה. תחתוך כבר שמאלה!! מה אתה רוצה להידרס. להתאבד!!”.
הקול המשיך להתל בו והמשורר מצא את עצמו מסתובב חזור והלוך, הלוך ושוב, במעגלים בין השיחים.
בין המכוניות שישנו את שנת הלילה יכל להבחין בטיפוסים שמסתובבים, ציפורי לילה. בחור אחד, עם גבות עבות וזקן היפסטרי, אפילו קרץ לעברו, אבל הוא התעלם.
הראש שלו התחיל להתערפל ורגליו כאבו (חלש כבר אמרנו…), עד שנעצר.
“דיי כבר! בבקשה, די די”, אמר לקול בהודעה חוזרת, “תפסיקו! אני מתחנן”.
“אוהו מי נהיה לי גיבור, עכשיו אנחנו שורפים לך את כל הספר וגם את השירים! עכשיו נשרוף הכל מצ’ורר עלוף!”, השיב הקול.
“לא לא לא”, אמר והתנצל חמישים ושמונה פעמים לפחות.
כשהרים את ראשו ממכשיר הטלפון, ראה בחור גדול, שרירי, עם גופיה שחורה, משתין לפניו.
“חכה”, אמר הבחור, “לא סיימתי איתך”.
הבחור הסתובב לעברו, כמה טיפות שתן הכתימו את מכנסי הג’ינס שלו.
הוא רכס את מכנסיו באדישות והביט לעבר המשורר.
“עכשיו אחרי שסיימתי, אני אתפנה גם אליך. בוא איתי”, אמר.
זה היה הוא.
והמשורר התחיל ללכת איתו.
“אתה אוהב לנסוע ברכבת?”, שאל האיש.
“האמת שכן”, אמר המשורר.
“תשובה לא טובה מצ’ורר!!!”, זעם הקול ושלח אגרוף לפניו של המשורר.
דם נזל מהנחיר השמאלי באפו.
המשורר ספג בשקט והתנצל.
“רכבות נסעו למוות בשואה. אני איש של חיים. תזכור ותדע להעריך”, אמר האיש החזק מבין השניים בעודו מושיט את ידו לעבר המשורר.
“בוא איתי יוצר דגול רָף כישרון מיותר”, הוא אמר וידו השרירית ליטפה את גבו בעדינות.
הם המשיכו ללכת יד ביד עד לרכב.
הבחור הכניס את המשורר לתוך הרכב והדליק את המזגן.
“תלמד אותי להיות כמוך”, הוא ביקש.
“אני אף פעם לא הייתי בעניין של סדנאות כתיבה או ללמד, אתה יודע אני רק כותב, לא מלמד. למרות שבינינו זה לא בדיוק משתלם…”, ענה המשורר.
“תלמד אותי לכתוב כמוך!!!!!”, צרח האיש החזק ורוק ניתז מפיו.
המכונית רעדה מעוצמת הצעקה.
“אוקיי, אוקיי, מתנצל, אני אלמד אותך. כל מה שתרצה. מבטיח”, אמר המשורר.
הנסיעה הייתה איטית, שקטה ומפותלת מעט.
הבניין היה גבוה. אולי עשר, אולי חמש עשרה קומות, מי סופר? הם עלו מהחניון ישר למעלית, שטסה עד לקומת הפנטהאוז.
“מה אתה אוהב לשתות?”, שאל הבחור.
“למען האמת, אני מרבה לשתות אלכוהול, בעיקר וויסקי. אבל נורא כואבת לי הבטן מהמכות שנתת לי. כך שאני לא יכול לשתות היום, אני מפחד להקיא. אתה בטוח אגב שלא היה איתך עוד בחור? הייתי בטוח שהייתם שניים..”, אמר המשורר
“תשתה חתיכת אפס, ידוע שתחת אלכוהול הכתיבה טובה יותר!!!!”, הוא נזף בו.
“יין. בירה. משהו קל. לא יותר מזה”, התחנן המשורר.
הם שתו כוסית יין. ועוד אחת. ועוד אחת. אחרי זה סיימו בירה. עד ששניהם היו שתויים, שיכורים לגמרי אפילו, אפשר להגיד.
“איך היין?”, שאל הבחור.
המשורר התלבט, הוא חיפש תשובה, שלא תגרור חבטה. האף שלו נזל, שן אחת הוא כבר איבד, ולא התחשק לו לאבד עוד אחת.
“נהדר!”, הוא ענה בהתלהבות מזויפת.
“מצ’ורר שקרן!!!! זה יין פטישים זול ועלוב”, אמר הבחור והלם בסטירה מצלצלת בפניו של המשורר, שהתלבט האם נכון לבכות או פשוט להבליג.
שניהם נשמו לרגע.
“עכשיו תלמד אותי לכתוב”, אמר הבחור, וקולו הזכיר מעט את זה המעוות, למרות שלא הייתה התוכנה הנדרשת למניפולציה.
“לא יכול”, ענה המשורר.
הבחור שתק.
“אתה מתכוון להרביץ לי עכשיו?”, שאל המשורר.
“לא”, ענה הקול.
הבחור השרירי גלגל סיגריה, “זה קנאביס רפואי”, הוא אמר.
“רוצה קצת?”.
“למה לא?”.
“טוב קצת”.
“בקטנה תביא שכטה”.
“אני חולה סופני”, אמר הבחור, “אני רק נראה לך כזה חזק, אבל כוחות החיים מתרוקנים ממני. הדבר היחיד שיכול להכניס לי חיות זו יצירה. אתה מבין, בשביל לחיות, אני צריך שתיתן בי חיים, שתלמד אותי לכתוב יפה כמוך”.
המשורר ניסה להחזיק את פניו בידו. משהבין שאין לו אמירה פלאית שתשנה את המצב הוא קם והתחיל להסתובב בפנטהאוז. הלך וחזור, כמו זומבי.
“תבין! זה לא כזה פשוט, להיות משורר. המילים עומדות להיגמר, זה עניין של שנה או שנתיים שלא ישארו מילים? אתה מבין כמה זה מסוכן!!!”, הכריז המשורר.
הבחור קם לעברו, פניו היו אדומות. “אל תשקר לי!”.
הוא התקרב למשורר מתנשם ושלח את שתי ידיו לאחוז בלחייו. המשורר רעד.
“אל תפגע בי עוד”, המשורר ביקש.
אבל ידיו של הבחור היו עדינות. לרגע. כמו של אשה, כמו של אמא טובה.
“תלמד אותי בבקשה, אני חייב את זה בשביל לחיות”, הוא לחש.
כשאמר את זה, לא הרגיש המשורר טינה בדבריו, לא כעס, קולו היה כל כך רך ונעים שגם דקירה ממנו יכלה להידמות לליטוף.
הבחור שלח יד שרירית והצביע על עט ודף שהמתינו על גבי השולחן.
המשורר הבין והתיישב, ליחה ירוקה יצאה לו כשהשתעל.
הוא כתב.
