האיש מהחלום (על פי בראשית כד) – סיפור מפרויקט הסיפור התנ”כי

“לא. זה לא האיש מהחלום”.

אין זה האיש שהופיע בחלומי בעקשנות לילות רבים. ואולי כן? קשה לזכור חלומות בבירור ובעיקר לא פנים, אבל את עיניו אי אפשר לשכוח. לאיש שפגשתי מוקדם יותר היום ליד הבאר היו עיניים חודרות שסקרו אותי בסקרנות והתרגשות הולכת וגוברת, ואילו לעיני האיש שפלש לחלומותיי היה מבט שלא ראיתי מעולם אצל אף אחד, מבט של עלבון ותמיהה, וגם אימה ראיתי בהם.

האיש הזה מהבאר, שנכנס עכשיו לאוהל האורחים עם אחי הגדול, בא לבקש את ידי, זה ברור לי. אחרת מה פשר הנזם והצמידים שמיהר לענוד לי והדברים הארוכים הנישאים באוהל האורחים בין הגברים כבר זמן רב.

זמן רב חיכיתי לו, לאיש הזה, שיבוא לקחת אותי מהמקום הזה, המקום בו אני זרה ושונה ומוזרה. היחידי שהיה לי לחבר והראה לי שאינני לבד בעולם זה בחר להופיע דווקא בחלומותיי. שם הרגשתי את אהבתו אלי וידעתי כי נפשו מחכה לפגוש בנפשי.

במבטו של הזר שהשקיתי אותו ואת גמליו ואת נעריו ראיתי מה שראיתי בעבר כשבא גבר לבקש את ידה של אחותי. מבט האומד את איכויותיה של מי שתדאג להמשך הזרע שלו. מבט שלא היה שונה ממבטי הסוחרים שבחנו צאן או בקר שעמדו למכירה. אנשים כאלה גם קראו לבנותיהם בשמות הלקוחים מעולם נכסיהם ההולכים על ארבע. “גם אליך יגיע הגבר שיבקש אותך”, אמרה לי אמי. אמי אומרת לי הרבה דברים ובעיקר כועסת עלי שאינני מתנהגת כשאר הבנות. אך אני גם רואה בעיניה בזמן שהיא גוערת בי שביעות רצון, ואפילו גאווה, כשאני קוראת תיגר על המוסכם. כמוה. והרי ברור וידוע הוא במקומנו כי בכל עניין ודבר אין מגיעים לאבא בתואל אלא לאמא מלכה, שהולכת היא ועושה ופועלת ומתערבת, למורת רוחו של לבן אחי, המנסה בכח לתפוס את מקומו של אבינו החולה והחלש.

“רבקה”, היא קוראת לי בקול קשה, “שוב את רבה. לא הייתי צריכה להסכים לשם שנתן לך אביך. שם של ריב ועקשנות וגם חוצפה. מתי תהיי כמו כולם”.

אבל אני יודעת שאינני כמו כולם. אני אחרת במקום בו אני חיה. במקום לשבת באוהל עם אמא ולעסוק במלאכות הבית כאחיותיי אני מעדיפה להיות בחוץ. להתלוות לרועים, להקשיב לגברים העוסקים במסחר בשער העיר, לקנות בשוק, להקשיב לשיחות של אחרים, ולהביא מים מהבאר. שם גם פגשתי את הגבר הזה שעתה נושא ונותן עם אחי על הנדוניה שלי.

האיש הזה, שאינני יודעת את שמו, איננו יודע שאין הוא צריך להתאמץ כל כך לשכנע את אחי לבן לתת אותי לו לאישה. די היה בנצנוצי הכסף והזהב והמתנות שהעניק לו ולאמי כדי לדעת כי ישמח בהן מאוד מאוד, ובעיקר כשיוכל להיפטר ממני סוף סוף. כשלא אהיה בסביבה לא יהיה מי שיזהיר מפני ערמומיותו וחוסר יושרו. ראיתי כבר איך בחיוך סיכם פעם עם אומלל אחד על מכירת צאן מובחר, אך ביום המסירה, לאחר שהכסף היה כבר בידו, העביר למסכן כבשים חולות, צולעות ועיוורות. וכעת, קשה היה שלא להבחין בלהיטותו. מייד ברגע שראה את הצמידים שעל ידי כשבאתי לספר על הזר מהבאר, הוא קפץ ממקומו ורץ לפגוש באיש. בטח חשש שמא זה ימתין יותר מדי וילך לו וכך ילך אתו הונו הרב. אך אני ידעתי כי האיש הזר הזה לא ילך וכי הוא בא בשבילי. מבטו הבוחן, פנייתו הרכה אלי “הטי נא”, הדרך בה צפה בי בעניין כשהשקיתי אותו ואת גמליו. מבטים אלה אמרו כי מעריך הוא את כישורי כאישתו, אחרת מה הסיבה לכל המבחנים הללו. והמתנות היקרות.

עוד דבר שהאיש שבא מרחוק איננו יודע, וגם אחי לבן לא. שניהם אינם יודעים כי לא יצטרכו להתאמץ לשכנע אותי ללכת מבית אמי למקום אחר. אני מחכה לכך הרבה זמן. מאז החלומות. החלומות הראו לי את האיש שיבוא לקחתי, והראו לי מסע ארוך ובסופו אוהל מבודד ובו אבק של מאבק, ומתח, והונאה, המרחפים בו כל העת.

באותו הלילה לא חלמתי דבר. נראה שחלומי העקשן מצא מנוח עם בואו של אישי. מבטים רבי משמעות ליווי אותי באותו ערב כשפנו האורח עם נעריו ללינה באוהל האורחים וכל באי ביתנו התפזרו כל אחד לאוהלו. למורת רוחי הגואה לא שיתפו אותי בדבר. נקמתו הקטנה של אחי הגדול על שאף פעם לא כיבדתי את הסמכויות שלקח לעצמו.

אך אחי הגדול גם יודע מה שהזר לא ידע, שלא יוכל לצוות עלי דבר. כי כבר קרה שההוראות ששלח לעברי נשרו והתרסקו על האדמה בינינו לאחר שהפניתי גבי והלכתי לענייני, מותירה אותו נבוך לעיני האחרים שצפו בנו.

רק למחרת בבוקר נקראתי לאוהל האורחים.

שם באוהל ראיתי את האיש מהבאר שב ומביט בי ועיניו הפעם טובות ונוחות, נראה כי יש בהן הקלה ורוגע כאילו מצא את מה שחיפש. סביבו בדים שלא ראיתי כמותם מעולם, ועדיים, ומגדנות, ובשמים שמילאו האוהל בריחות משכרים שהעידו כי האיש אמיד עד מאוד. לבן אחי אכן נראה שיכור וסחרחר מכל מה שלפניו, אבל אי אפשר היה שלא להבחין במתח שבקולו כששאל אותי בחשש: “התלכי עם האיש הזה”.

לא עניתי מייד. נהניתי לראות את החשש שבעיני לבן לקראת תשובתי. הסתכלתי בו ובסובבים לאטי. נהנית מהרגע בו עיני כולם תלויים בי וממתינים להחלטה שלי. שלי של רבקה הקטנה. נשמתי עמוקות ועניתי:

“אלך”.

את אנחת הרווחה של לבן אי אפשר היה שלא לשמוע. מייד שתו הגברים יין וברכו זה את זה, ונראה שחתני כבר משלח את הנחיותיו לנעריו להתארגן ליציאה. ואכן, בחופזה התארגנה גם הפמליה שלי שאמי ניצחה על הכנתה. קשה הייתה הפרידה ממנה אך לא בכיתי כמוה. ידעתי כי כח גדול נושא אותי מכאן למקום המיועד לי, הכח שהתפללו אליו בני משפחתי, וגם האיש שלי ששמעתיו ממלמל תפילותיו אליו בבאר. “טובת מראה מאוד”, כך שמעתי פעם את אמי מתארת אותי בפני אחי לבן באחת הפעמים שבא להתלונן על מעשי. “הרפה נא מהנערה לבן. מיטיבה היא לראות רחוק ממך. היא רואה ומבינה דברים בחושים שאין לך. לא תבין זאת. אולי בעתיד לבוא”. אני זוכרת שלבן נפנה מאמי בחוסר אמון וזלזול על פניו. נראה שלא השתכנע, וגם אני למען האמת לא הבנתי על מה אמי מדברת. גם עכשיו אינני מבינה בשכלי למה התכוונה אבל כן מרגישה בכל חושי כי אני נישאת לגורל שאינני יודעת מה הוא.

כך יצאנו בשיירה ארוכה דרומה, כשאישי רוכב לצידי על גמלו ומדי פעם מביט בי ושמחה וסיפוק בעיניו. הימים היו חמים והלילות קרים והצעידה שקטה. מילה לא החליף עמי אישי כל הדרך וגם לא נכנס לאוהלי בלילות החניה. אולי מחכה הוא לחגיגה שתערך בקרב משפחתו. אינני מכירה את מנהגי המקום ממנו בא. אולי רק לאחר הטקס עם הוריו וקרוביו יחשב הדבר בעיניו כנישואין רשמיים.

לא הוטרדתי מכך. עוד נכונו לנו ימים ארוכים יחד.

האיש שהופיע בחלומותיי לילות רבים חדל לבוא. וכי למה צריך הוא. הרי הוא כבר בא לקחתי. הוא שוכב באוהל סמוך ובקרוב אהיה שלו ממש.

אבל חלומות אחרים הגיעו. חלומות משונים מאוד ובהם שני גברים מתגוששים מתחת שמיים אדומים שלא ראיתי כמותם. ופעם הופיעו בחלומי שתי נשים, ולבן אחי עומד מאחוריהן וחיוכו המרושע על פניו. וגם הופיע פעם איש זקן ועיוור ששתק, ורק הביט בי במבט של עלבון ואכזבה. גם מאכלת מונפת ראיתי באחד מהם.

ככה רכבנו ימים שלמים. לא ראינו כמעט אנשים. הארץ שנכנסנו אליה, “כנען” קראו לה הנערים, הייתה ירוקה אך ריקה, וככל שהעמקנו לתוכה הפכה הארץ לטרשית וחומה. פגשנו מדי פעם ריכוזי אוהלים עם עדרי צאן במכלאותיהם. אישי לא שם לבו אליהם וחלף על פניהם תוך נענוע ראשו לברכה ולאות שלום. יתכן שחששו האנשים לראות שיירה כבדה כמונו עם עשרה גמלים, ויותר מזה חמורים, עמוסים בכבודה רבה הנעה לעברם, אך חששם נמוג כשראו את אישי. נראה שמכירים הם אותו ומבטם היה מבט של הערכה וכבוד.

עצרנו מדי פעם כדי למלא את נאדות המים במעיינות ונחלים שעברנו לאורכם. את הארוחות הכינו נערותי, ומדי פעם קנה אישי כבש מאחד מבעלי העדרים שפגשנו בדרך שאותו שחטנו לארוחת הערב בחניה הלילית.

חלפנו בדרכנו ליד מקומות ישוב ששכנו על הרים גבוהים אך לא נכנסנו אליהם. פעם ראינו אותם מקדם ופעם ממערב. האוהלים של אלה היו עשויים מאבן. לא ראיתי ישוב כזה מעודי. ככל שהתקדמנו הלכו ופחתו ישובים אלה ובכלל גם מקומות ישוב של אהלי בד לא ראינו. נכנסנו לארץ מדבר.

לעתים היו תוקפים אותי געגועים עזים למשפחתי, ובעיקר לאמי שעזבתי מבלי לראותם שוב לעולם. בכיתי חרש בלילה, אבל באופן מוזר ידעתי שבדרך כלשהי הקשר שלי עמם לא ינתק, וחלק ממני יחזור ויחבור אליהם. לא הבנתי ולא ידעתי מהו חלק זה שבי ובאיזו דרך. הנחתי לעניין.

בלילה האחרון למסענו, כך הבנתי מדברי הנערים, ההתרגשות הייתה רבה. בעיקר הייתה תכונה בקרב נערי אישי שכנראה שמחו לשוב למשפחותיהם ולסביבתם המוכרת, ולסיים את המסע הארוך והמפרך הזה. בלילה הזה תחת שמיים זרועי כוכבים לרוב, עטפה אותנו אפלה בהירה והתרגשות אחזה בי לקראת הבאות. חיים חדשים נכונים לי.

למחרת קמנו השכם בבוקר, להנות מצפרירי הבוקר ולפני יציאת השמש מביתה להלהיט את העולם בחומה היוקד.

כך רכבנו והלכנו לתוך היום הלוהט ונפש חיה לא ראינו. לקראת ערב התבוננתי באישי, שרכב לפני כולנו, וראיתי כי נדרך הוא. רכן לפנים ואימץ את עיניו, סכך את ידו עליהן ונראה כי הבחין במשהו או מישהו.

“הגענו לבאר לחי רואי”, כך לחשו הנערים סביבנו.

גם אני נשאתי עיני לראות את מה שגרם לאישי לדריכות כזאת. לפנינו מרחוק ראינו דמות, שנראתה כגבר ההולך כתועה בשדה. לא נראו לידו לא עדרים ולא אנשים אחרים. היה מתהלך לו בבדידות במרחב הישימון כמחפש דבר מה.

לאט לאט קרבנו אליו. אכן היה זה גבר. דמותו הלכה וגדלה, הלכה והתבהרה.

לפתע הרימה הדמות את עיניה בהפתעה. האיש היה שקוע כל כך בעצמו עד שלא הבחין בנו. האיש הרים את מבטו לקראתנו והסיר את הבד שעטף את פניו.

” וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָֽל” (בראשית כד, סד).

האיש מהחלום, זה שלא הרפה וחזר ופקד אותי בלילותיי, נשא עתה עיניו אלי והביט בי במבט שהכרתי כבר – מבטו של איש עצוב, מבט שיש בו גם פחד מוות וגם פליאה והשתוממות.

הבחנתי כי עיני האיש מהחלום נפקחו פתאום לרווחה ואור חדש ניצת בהן.

“וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִֽי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּֽס׃

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כׇּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָֽׂה׃

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּֽוֹ׃”