יורם אורעד בסיפור מדע בדיוני על מגע ראשון בין בני אדם וחייזרים, שאינו מתרחש כמצופה.
המערכת
א – מבעד לטלסקופ
"וואו, זה באמת קורה?" ד"ר סקוט קרטר צפה בהשתאות בעצם המרחף באוויר שהוקרן ישירות מהטלסקופ האופטי המשוכלל אל תוך חלל מצפה הכוכבים.
הוא ניער את ראשו, כישֵן המתעורר מתרדמתו ומשיר מעליו את שיירי החלום, והתקרב אל הדמות, קירב את עיניו והרחיקן, קירבן ושוב הרחיקן… והתקשה להאמין למראה עיניו. לאחר מכן שיפשף אותן וחזר על אותה פעולה – קירוב והרחקה. אז, הלך לכיוון הדמות המרחפת והתרחק.
זו לא הייתה טעות.
אם היה לו עד כה ספק כלשהו, הרי שעתה הוא התפוגג לחלוטין. ספינת חלל, זה מה שהיא הייתה ו…ענקית, כל כך ענקית. צורתה הייתה כדור ענק. כרגע הייתה עדיין במרחק של מיליארדי קילומטרים, מתקרבת אל מסלולו של פלוטו, מקום שבו האור חלוש מאד והשמש נראית ממנו ככוכב רגיל. ולמרות זאת, ניתן היה להבחין באמצעות הטלסקופ המשוכלל במתאר גופה האדיר, שהיה כמעט בלתי נתפס בגודלו. ד"ר קרטר צפה בדמותה המרשימה בעיניים פעורות. הוא העריך את קוטרה במאה עד מאה וחמישים קילומטרים, כגודלה של מדינה. המוני תאים דמויי חלונות שכיסו אותה שיוו לה מראה של כוורת כדורית. למרות האור הקלוש שבקצה מערכת השמש ניתן היה, גם אם בקושי, להבחין בצבעה האפור.
הטלסקופ לא שיקר.
… התאים דמויי החלונות, הופיעו בצורות שונות. חלקם היו עגולים, חלקם מלבניים, וחלקם בצורות אחרות. צבעה האפור של ספינת החלל והרקע של החלל השחור הבליטו את התאורה שבקעה מתוכם.
החללית נראתה כמו יהלום ענק.
באמצעות הטלסקופ קירב ד"ר קרטר עוד ועוד את ספינת החלל הקרבה והולכת אל כדור הארץ. בין הצורות דמויי החלונות שעל פניה ניתן היה להבחין במאות בליטות זהות בצורתן ובגודלן. "אנטנות?", שאל את עצמו.
היא דהרה אל כדור הארץ במהירות גדולה מכל מה שהשיג האדם עד כה. על פי הערכתו היא תגיע אל קרבת כדור הארץ תוך עשרים יום. זאת, כמובן, בלי לקחת בחשבון את הצורך בהאטה הנחוצה של החללית, שתוסיף לחשבון הזמן, אבל לא הרבה.
"ואולי", שח לעצמו, "אין לה שום כוונה לעצור בקרבת כדור הארץ". הוא גירד בפדחתו בעצבנות מסוימת. אולי הביטחון שלו שהיא תגיע כפי שדורות של מדענים ואנשים אחרים ציפו, מוגזם אחרי הכל.
"כן, מי אמר שהיא תאיט? אולי היא רק תחלוף דרך מערכת השמש ותצא ממנה ללא השתהות בסביבת כדור הארץ או בסביבתו של כוכב לכת אחר?". הוא נזכר בעצם המוזר שהגיע מחוץ למערכת השמש לפני שנים רבות מכיוונה של קבוצת הכוכבים נֵֵבֵל, חלף דרך מערכת השמש ויצא מתוכה, ממש כפי שנכנס אליה.
"אומואמואה", נזכר בשמו. האם הוא היה עצם מלאכותי שנוצר על ידי ציוויליזציה תבונית? איש לא הצליח עד כה לחייב או לשלול זאת, ומהותו של אומואמואה נותרה במחלוקת עד עצם היום הזה.
אלא שבניגוד לאומואמואה, שלא ניתן היה להבחין בפני השטח שלו, כאן בלטו בבירור התווים החיצוניים של הגוף והעידו כאלף עדים שמדובר בעצם מלאכותי.
"אנטנות", חזר ושנה במחשבתו ד"ר קרטר בצפותו בבליטות המוזרות הפזורות על פני השטח של הגוף המתקרב, "אנטנות".
"או שזה רק נדמה לי", חלף הרהור של ספק בראשו. הוא שוב גירד בפדחתו, מנסה להבין מהן הבליטות המוזרות.
אבל כמעט באותו רגע שחלפה במוחו המחשבה התחילו להגיע השידורים.
לא היה צורך בבחינה ארוכה כדי להבין שהשידורים נשאו אותות בעלי היגיון. אופיין של תבניות השידור המאורגנות ואופי המרווחים שביניהן העידו על כך. ניתוח קצר נוסף חיזק את ההשערה שכנראה אין אלה אותות סתמיים הנשלחים אל החלל לכל עבר. נראה היה שיש בהם משהו מאורגן, מסודר, כנראה בעל משמעות.
"נראה שהם מיועדים אלינו… ", שיער ד"ר קרטר.
"סוף סוף", התרגש, וליבו האיץ את פעימותיו.
הוא מתח את זרועותיו בסיפוק והתהלך לו קלילות ברחבי המצפה. "שנים שאנחנו מחכים לזה", אמר לעצמו. הוא הניח לעצמו ליהנות מהגילוי, רגע לפני שיבשר לחבריו שבמצפה הכוכבים על התגלית שהייתה מטרתו העיקרית של המצפה ושל עוד מצפי כוכבים רבים על פני כדור הארץ ובחלל.
"עוד מעט ידעו על זה כולם", חשב לעצמו בסיפוק. הוא חזר אל הכורסה המסתובבת שמול דמות העצם דמוי היהלום שריחף באוויר,שילב את זרועותיו בנחת וסובב את הכורסה מצד לצד.
"וגם כל העולם", המשיך לחשוב.
דמעות של אושר עלו בעיניו.
ב – בשורה גדולה
"מה זה?", שאל ד"ר ג'יימס גַרנֵר, מנהל מצפה הכוכבים, בעודו מביט בתיאור הגרפי של האותות שרץ לו, מרחף, אל מול עיניו, באוויר. הוא נזכר במסכים הפיזיים הישנים שפעם השתמשו בהם לתצוגה, מנסה להיזכר איך זה היה. "היום הכל מופיע באוויר, בחלל החדר. הכל כל כך השתנה", הרהר לעצמו בפליאה, מתגעגע מעט בסתר ליבו למסכים הפיזיים של העבר.
"זה מה שאנחנו מנסים לפענח", השיב ד"ר קרטר, בנימת התנצלות.
"ויש לכם השערה, קצה חוט?"
ד"ר קרטר הניד את ראשו מצד לצד במבוכה. לא היה לו אפילו את קצה קצֵהַ של תשובה.
"כבר עבר שבוע, לא? כמנהל המצפה אנשים מצפים ממני לתת תשובות, אפילו חלקיות. אחרת הבלגן הזה יימשך, אינני יודע עד מתי". הוא החווה בכף ידו החוצה, אל המולת העיתונאים הרבים שנשמעה מחוץ למצפה הכוכבים.
"מן הסתם זה לא ייקח עוד הרבה זמן", השיב ד"ר קרטר בהיסוס מה. "המחשבים שלנו הם בין העוצמתיים בעולם, מכל מקום על פני כדור הארץ. אינני יודע מה קורה בירח או במקומות אחרים בחלל. אין למחשבים שלנו הרבה מתחרים. אני לא טועה, נכון?", הוא החווה בידו אל דן אמיר, מנהל מרכז המיחשוב של המצפה שהנהן בהסכמה.
"הם בהחלט עוצמתיים בהשוואה עולמית, המחשבים שלנו. אין ספק", השיב מנהל מרכז המחשוב. "מכל מקום, האותות האלה…הם…הם משונים למדי ומורכבים למדי, אפילו מאד מאד מורכבים הייתי אומר".
"בכל אופן, בכל מה שקשור לפיענוח אותות, אני והצוות שלי עוסקים בניסיונות פיענוח כל הזמן", הוסיף. "בנוסף, תמיד אפשר לבקש ממרכזים אחרים בעולם לפענח אותם, ואני ביחד עם הצוות שלי, עושים זאת גם ברגעים אלה אם כי עדיין באופן חלקי".
"ביקשנו גם את עזרת המצפים שעל הירח", הוסיף.
מנהל המצפה הנהן ביובש. קשה היה להבין אם הוא מתרשם מהדברים.
"כן", חשב לעצמו ד"ר קרטר בכעס עצור. "הוא רוצה לנכס לעצמו כמה שיותר קרדיט – אנחנו מנסים לפענח, אנחנו פונים למרכזים בעולם. אבל אני, אני הוא זה שגילה והוא לא טורח אפילו לאזכר אותי", הוא זיכה אותו במבט קר.
"תקשיבו, אני באמת מקווה שנפענח את האותות", פנה מנהל המצפה אל השניים. פניו היו קודרות וחרושות קמטי דאגה. "כרגע אין לנו מושג מה הם האותות האלה ומה הם אומרים ובינתיים החללית הזאת כבר התקרבה אלינו בעוד מאות מיליוני קילומטרים נוספים, לא?". הוא היטה את זרועו לעבר תקרת המצפה.
"נכון", השיבו שניהם פה אחד.
"החללית כבר התחילה להאיט", אמר ד"ר קרטר, "וזה סימן טוב, משום שהדבר אולי מעיד על כך שפניה באמת אלינו". אם ניקח בחשבון את זמן ההאטה המוערך, ובהנחה שפני החללית אכן מועדות אל כדור הארץ, יש לנו עוד בין עשרים וחמישה לשלושים וחמישה יום עד שהיא תגיע אלינו", הוסיף ד"ר קרטר.
"נקווה שעד אז נצליח לפענח את מה שהם משדרים אלינו", אמר מנהל המצפה.
"מכל מקום, זוהי בשורה גדולה", ציין ד"ר קרטר.
"אבל לא בטוח שבשורה טובה", אמר המנהל בהסתייגות.
הם הביטו בו בשאלה.
"זאת אומרת", הבהיר. "נקווה שפניהם לטוב". הוא כיווץ את שפתיו והניד את ראשו בדאגה לעבר דמותה של החללית.
ד"ר סקוט קרטר ודן אמיר החליפו מבטים בשקט ופניהם קפאו.
"צריך לחשוב באופן חיובי", אמר ד"ר קרטר. דן אמיר הנהן בהסכמה.
"מחשבה חיובית לא תעזור לנו אם הם עוינים", הסתייג מנהל המצפה.
מהורהר, הסתובב המנהל והלך לדרכו לאיטו.
עוד רגע ממושך צפו השניים בשתיקה בגבו המתרחק.
ג – מסר משמעותי
ההמולה הייתה גדולה. המוני הכתבים והסקרנים התגודדו סביב מצפה הכוכבים. גם באמצע יולי שרר קור עז בהר הגבוה שעליו היה ממוקם המצפה, אך נראה שלאיש לא היה אכפת. הכל המתינו לדבריו של מנהל מצפה הכוכבים, שניצב על במה קטנה. מצפה הכוכבים נצץ מאחוריו, והשמש השוקעת השתקפה בו בנגוהות עשירים ועדינים שהישרו אווירה מסתורית וענוגה כאחת.
מסוקי משטרה סיירו ללא הרף בשמי ההר, למנוע אי סדר, מדחפיהם מחזירים אל ההמונים את אור השמש השוקעת.
בשמי הכחול העז שלמעלה ניתן היה להבחין בספינת החלל הכדורית. קל היה לטעות ולחשוב שהיא קרובה אבל לא הייתה זו אלא אשליה. הצופים היו עשויים לחשוב שהיא נמצאת במרחק של קילומטרים ספורים מעל הקרקע כשלמעשה ריחפה בגובה של עשרות אלפי קילומטרים.
היא שהתה במסלול גיאוסינכרוני מעל קו המשווה, מסלול שעקב אחר סיבוב כדור הארץ, כך שנראתה כניצבת כל העת באותו מקום.
"התבניות המופיעות בשידורים", פתח ד"ר גַרנֵר, "אכן מצביעות על מסר בעל משמעות".
"איזה מסר?", צעק אחד הכתבים.
שתי ידיים פרושות לצדדים הייתה תשובתו של מנהל מצפה הכוכבים.
"אז מי כן יודע?", בקעה קריאתו של אחד הכתבים מתוך הקהל.
"אתם מושכים אותנו כך כבר שבועות", אמר כתב אחר. "ולא משתפים אותנו בדבר". "ובינתיים איננו יודעים מה איתם ומה הם רוצים", הוא הצביע לעבר החללית הכדורית שבשמיים בהפנותו אליה את מבטו.
"מה אתם רוצים שאומר לכם? אנחנו באמת עושים כמיטב יכולתנו".
"משהו, סימן, אולי כיוון של פיענוח", הציע אחד הכתבים, "אולי השערה כלשהי".
מנהל המצפה חכך בדעתו. הוא שתק רגע ממושך.
"תראו", פתח. "אֵה…".
דממה של ציפייה נפלה על הקהל הגדול. הפרצופים נדרכו כמו קפיץ. המוני המצלמות כוונו אל הדובר, מצפים להקליט כל מילה וכל הבעת פנים שלו.
"תראו, אני כבול ואתם יודעים זאת היטב. אסור לי לומר יותר מדי כי אני נתון לצנזורה ממשלתית ובינלאומית בנושא הזה, אבל אשתדל לומר משהו שהוא בגבולות המותר."
המתח הגיע לשיאו.
"הפירוש של המסרים עדיין איננו ברור לגמרי …"
הוא שתק לרגע ארוך.
…ולא אוכל לפרט יותר מדי. אומר רק שיש בהם קריאה להתכנסות כלשהי, לא ברור לנו התכנסות של מי".
ד"ר גַרנֵר נופף בידו לאות שסיים את דבריו, וירד מן הבמה.
"התכנסות?", שאלו בבת אחת כמה פיות.
אבל עוד בטרם התקבלה תשובה נעלם המנהל במעבה מצפה הכוכבים.
חושך החל לרדת על ההר.
ד – ניסיונות ליצירת קשר
העמל שהשקיעו באופן אינטנסיבי אסטרונומים, מתימטיקאים, ומדענים אחרים, בשילוב עם אינטליגנציה מלאכותית, הניב תוצאות, אם כי עדיין לא ברורות די הצורך. הפירוש הכללי של האותות היה קריאה להתכנסות רבתי של פריטים רבים שיגיעו מכל רחבי הגלובוס, אל מקום מפגש אחד. מקום המפגש זוהה – מתחת לחללית הענק ששייטה עתה בחלל במסלול גיאוסינכרוני. אבל מי היו הפריטים האלה? למי הכוונה? לאיש לא היה ברור.
ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר בדרכים שונות עם החללית לא צלחו. הם לא זכו לשום תגובה, אפילו לא לאיתות שהשידורים שנשלחו אכן נקלטו על ידי החללית. השידורים שודרו ממקומות שונים בכדור הארץ ובאותה עת גם ממקומות שונים בחלל, אפילו מהירח. נעשה שימוש בספקטרום נרחב של גלים אלקטרומגנטיים, מגלי רדיו ועד גלי מיקרו, מקרינה על סגולה ועד קרינה תת אדומה. נעשו גם ניסיונות אחרים, וביניהם יצירת תבניות משתנות של אור על פני כדור הארץ עצמו, שניתן היה לצפות מהן מהחללית הכדורית. התבניות המשתנות נשאו מסרים בעלי משמעות תוך ניסיון ליצור שיח עם החללית.
שום תגובה.
הקריאה שהגיעה ממשדרי החללית באמצעות האנטנות שלה, נשנתה וחזרה כל העת, באופן עקשני, לעתים בשינויי נוסח. כל הניסיונות להבין למי מיועד המסר, מי בדיוק צריך להתכנס ולמה צריך להתכנס עלו בתוהו.
"עוד מעט נגלה גם את זה", אמר ד"ר קרטר בביטחון למנהל מצפה הכוכבים שניצב בסמוך לו.
"מנין הביטחון ועל סמך מה אתה אומר את זה?", נעץ בו מנהל המצפה עיניים ספקניות. אי אפשר היה לטעות בנימה הברורה של הנזיפה שנשמעה בקולו.
"לפי מה שהשגנו עד עתה זה די ברור, כך זה נראה, לא?".
"ושוב אני שואל אותך ד"ר קרטר, על סמך מה אתה טוען זאת".
"גילינו הרבה עד כה אז יש להניח שנגלה עוד הרבה בזמן הקרוב".
"תסכים אתי בוודאי שזו איננה בדיוק אמירה של איש מדע, איש שאמור להיות מומחה בטיעונים מדעיים", חרץ מנהל המצפה, "הייתי מצפה ממך ליותר". הוא נפנה ממנו באכזבה.
חיוורון התפשט על פניו של ד"ר קרטר.
ה – מה שנראה מפני השטח
באמצע מדבר קולורדו, המקום בו טייל עתה מייקל לבדו, התרחש משהו בין הקקטוסים הירוקים הארוכים, גדולי המידה, המזדקרים כלפי מעלה. כך לפחות היה נדמה למייקל. הוא שהה באזור שומם לחלוטין שלא הייתה בו תנועה כלשהיא, אולי מלבד תנועת הרוח. אלא שגם זו לא הייתה עכשיו בנמצא. האוויר עמד וכן גם הנוף שמסביבו. הכל דמם. למרות זאת, התחושה שמשהו מתנועע בין הקקטוסים הדוממים לא הרפתה ממנו.
הוא שמע רחש של חיכוך.
הוא הפנה את מבטו לכיוון הרחש.
ההפתעה הכתה בו כמו אבחת סכין.
הוא הזיח מעט את משקפיו על פניו כדי להיטיב לראות.
אל מול עיניו המשתאות, התרומם לאיטו סלע בין שני קקטוסים, מתחכך בין קוציהם המרובים. הוא הביט ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה אך לא הצליח לזהות את הגורם לתנועתו.
ואז, הבחין בסלע נוסף העולה בין הקקטוסים, ובעוד אחד… ובעוד אחד.
"רגע, מה זה", קרא מדריך קבוצת המטיילים שסיירה בשדה זרוע הסלעים בדרום ספרד. בבת אחת עצר את הילוכו ואת דברי ההסבר שלו. הבעת תמיהה עמדה על פני המטיילים. רק כשסובב את זרועותיו סביב סביב והצביע על המתרחש בשדה הבינו המטיילים את המתרחש ופניהם קפאו.
מאות אבנים נראו מתרוממות לאיטן מעל פני הקרקע.
קבוצת החוקרים הקטנה שסיירה ברגל על קרקעית מכתש רמון הייתה כבר מותשת לאחר שגמאה את עשרות הקילומטרים לאורך המכתש והגיעה אל קצהו. החוקרים התיישבו על הקרקע למנוחה קצרה, וכדי להרוות את צמאונם ולהשביע את רעבונם בצידה שהביאו עימם. לפתע פלט אחד מהם קריאת הפתעה והצביע על סביבותיו. הכל נעמדו על רגליהם וצפו בהשתאות אל עבר עשרות האבנים המרחפות באוויר שעשו את דרכן מי יודע לאן?
צופה מנקודת מבט אווירית יכול היה לראות המוני אבנים מכל קצוות כדור הארץ עושות את דרכן אל מיקום אחד שנקבע להן מראש, ששודר אליהן מראש. מכל קצווי הגלובוס התרוממו אבנים קטנות, סלעים בינוניים בגודלם וסלעי ענק. הם נעו לכיוון אחד.
כולם.
הנופים של המוני שטחים על פני כדור הארץ התעוררו לפתע…לפעילות.
עדרי הסלעים נהרו אל מקום הכינוס.
ו – אכזבה
עשרות אלפי קילומטרים מעל קו המשווה, במסלולה הגיאוסינכרוני בו נראתה כעומדת דום בעיני הצופה בה מכדור הארץ, צפתה החללית באבנים הנוהרות לעברה מלמטה. פתחיה נפערו לרווחה כדי לאפשר לאבנים המגיעות מפני השטח של כוכב הלכת הכחול, להיכנס אליה, ואלה נכנסו חרישית בהמוניהן אל המקום שיועד להן בתוך ספינת החלל הענקית.
"אין כל סימני חיים", הודיעו כל האבנים כמעט בבת אחת.
"אין כל סימני חיים".
"אין כל סימני חיים".
"אין כל סימני חיים".
ספינת החלל הענקית, ישות מלאכותית בעלת תבונה ומודעות, הייתה סכום תודעותיהם של מיליארדי יצורים תבוניים שכבר לפני מיליוני שנים התמזגו כדי ליצור את אותה ישות. למרות המיזוג כל אחת ואחת מהישויות שהרכיבו אותה לא איבדה אפילו שמץ מעצמאותה. היא רק נתרמה מכך ושודרגה. מצד שני, הישות המאוחדת תפקדה כיחידה אחת. החללית הענקית לא הייתה אחת ויחידה. כמוה היו לציוויליזציה שאליה השתייכה ספינות חלל רבות נוספות, כל אחת מהן גם היא מיזוג של מיליארדי יצורים תבוניים. הן שוטטו להן ברחבי היקום בחיפוש אחר חיים תבוניים. לפעמים הן מצאו כאלה ולעתים נחלו אכזבה כשלא גילו אותם.
ספינת החלל קלטה בסבלנות את מיליוני ההודעות המגיעות אליה מהמוני האבנים, שליחיה המסורים, ועיבדה אותן. אלפי שנים כבר חלפו כבר מאז נשלחו היצורים האלה, שתבונתם עלתה בהרבה על זו של בני האדם, אל כדור הארץ. הם אגרו בתוכם אלפי שנות התבוננות, התנסויות, ומסקנות שהסיקו מהנתונים שנאספו.
התוצאה הייתה מאכזבת.
גם לאחר שעקבו אחרי מיליוני אובייקטים שונים ומשונים – קרקעות, הרים, ימים, נהרות, עמקים, גיאיות, חול, מכתשים, ועוד, ובדקו את האטמוספירה של כוכב הלכת, לא גילו דבר. השליחים סיפרו את סיפורם בפירוט. גם לאחר כל שנות התצפיות, הבדיקות, והחקירות, לא עלה בידיהם לזהות סימנים של חיים תבוניים. ההרים נראו בתחילה כנושאי חיים תבוניים, וכך גם הנהרות והאגמים, אבל עד מהרה התברר שלא הייתה זו אלא אשליה בלבד ובדיקות מעמיקות העלו שאין זה כך. נותרו רק העצמים האורגניים שכוכב הלכת היה משופע בהם, אך כמובן, לא היה בהם כדי לשאת חיים, לא כל שכן חיים תבוניים. השליחים ראו עצמים אורגניים כמו עצים, שיחים, יצורים בעלי ארבע גפיים, יצורים בעלי שתי גפיים, ואף יצורים בעלי מספר רב יותר של גפיים. הם צפו בזוחלים מסוגים שונים, כגון לטאות ונחשים, ובחיות ענק כמו פילים, ג'ירפות, ולווייתנים. זה לא קידם אותם במאומה משום שהם ידעו היטב שעצמים אורגניים אינם מסוגלים לשאת חיים.
במפח נפש עמוק הכינה עצמה ספינת החלל הענקית לעזיבה. היא נשאה עימה את השליחים שסיימו את שליחותם הממושכת. אין דבר, עתה היא תישא את שליחיה אל כוכבי לכת אחרים. הם יצטרפו להמוני השליחים האחרים הפרושים ברחבי הגלקסיה בתקווה לגלות חיים תבוניים.
בעצב, הביטה ספינת החלל אל כדור הארץ המתרחק, כוכב הלכת שהכזיב.
ולמטה…
הטלסקופ שבמצפה הכוכבים המשוכלל, עקב אחרי החללית המתרחקת. ד"ר גרנר, ד"ר קרטר, ודן אמיר צפו אחרי התרחקות החללית בתמיהה ובאכזבה.
השמש שקעה.
"מה הם רצו?", חלפה מחשבה בראשם.
"מה הן כל האבנים האלה שהתאספו מתחת לחללית ומה זאת הנהירה שלהן אליה?", שאל ד"ר גרנר.
שני האחרים משכו בכתפיהם. הם החליפו ביניהם מבטים נבוכים.
הלילה ירד על ההר במהירות. רק חרמשו הדק של הירח עוד האיר מעט את האפלה. השלושה עקבו אחרי החללית המתרחקת שתאורת חלונותיה נראתה עתה אך בקושי. בתחילה נעה החללית באיטיות ורגעים ספורים לאחר מכן האיצה באופן פתאומי. עתה נעה במהירות עצומה ולא נותרה ממנה אלא נקודת אור עמומה שבקושי נראתה במרחבי השחור של השמים.
תוך שניות היא נעלמה כאילו מעולם לא הופיעה.
