לציון 100 שנה לעזיבתו את העולם הזה של הסופר המפורסם פרנץ קפקא, שיצר תרבות ספרותית שלמה במאה ה-20, אלכס גורדון מנתח את יצירותיו ומקורות ההשראה שלו.
המערכת
לאחר שרוב האינטליגנציה הפסיקה לקרוא וללמוד את התנ"ך, נוצרה אופנה להכריז על סופרים, פילוסופים, ומדענים חילוניים כנביאים, המנבאים את העתיד. המשמעות המקראית של הנביאים אבדה, ובמקום זאת הופיע "מינוי" הנביאים על ידי חוקרים חילוניים. שורות הנביאים כוללות מחברים שהיו זרים למוסד זה, כך קרל מרקס הוא "נביא", וגם זיגמונד פרויד הוא "נביא". לכל "נביא" יש את "ההתמחות" שלו, את תומכיו וחוקריו. אחד הנביאים "מעשה ידי אדם" הוכרז לאחר מותו של הסופר פרנץ קפקא, "נביא הטוטליטריות של המאה העשרים".
העיר המרכזית של בוהמיה, פראג, הייתה מקום יוצא דופן באימפריה האוסטרו-הונגרית. בפראג התנהל מאבק למען זכויות הצ'כים והשפה הצ'כית. המאבק התרחש לא רק עם השלטון הקיסרי, אלא גם עם המיעוטים הלאומיים של פראג. המיעוט הגרמני בלט במסחר ובכל המקצועות האינטלקטואליים. ההצלחות של הגרמנים עוררו קנאה וסלידה של הצ'כים. המיעוט היהודי בפראג היה בזוי כפליים בעיני הפטריוטים הצ'כים של בוהמיה: כגרמנים, שכן הם דיברו גרמנית כשפת אם; וכיהודים, אויבי הדת הנוצרית והמתחרים בעסקים, בחינוך, ובתרבות. גם הגרמנים וגם היהודים נתפסו בפראג כפולשים. לגרמנים בפראג היה יחס שלילי כלפי היהודים מכיוון שאלה לא היו נוצרים, וחוץ מזה הם היו "גזלני" השפה הגרמנית, והמתחרים במסחר, במדע, ברפואה, ובאמנות. הצ'כים והגרמנים, יחד ולחוד, לא אהבו את יהודי פראג.
פרנץ קפקא נולד בפראג בשנת 1883, באותה שנה שבה מת קרל מרקס. הוא למד באוניברסיטה גרמנית, למד משפט גרמני, עבד בחברת ביטוח גרמנית, כתב ופרסם את יצירותיו בגרמנית. כמו יהודי פראג אחרים, קפקא, בשפתו ובהעדפותיו, היה מכוון אל התרבות הגרמנית ̶ הוא השתייך למיעוט היהודי בתוך המיעוט הגרמני. לבחירת יהודי פראג היו סיבות טובות. החל מחוק הסובלנות משנת 1782, ובמשך 70 השנים הבאות, ההבסבורגים, שליטי אוסטריה-הונגריה, שיחררו את היהודים מהמגבלות הרבות של הגיטאות הסגורים. אמנציפציה כזו משמעותה רכישת חירויות אזרחיות, כולל חופש להתחתן כרצונם, חופש מגורים בערים, וחופש עיסוק במלאכה ובמקצועות. 90% מיהודי בוהמיה התחנכו בגרמנית. בבית הספר היסודי הגרמני, הקפדני מבחינה אקדמית, 30 מתוך 39 בני כיתתו של קפקא היו יהודים.
הביוגרף של קפקא, מבקר הספרות הצרפתי קלוד דייוויד, מתאר את תחושותיו של הסופר כיהודי בפראג, וגם מצטט את הסופר: "החוק שחרר את יהודי פראג ושילב אותם בחיי העיר: הם היו סוחרים, עורכי דין, עיתונאים. דעת הקהל השתנתה מעט, אבל מהם עדיין נרתעו. הסוכנות לביטוח תאונות דרכים, אליה התקבל קפקא בזכות המלצה וויתור מסוים, לא רצתה להעסיק יותר משני עובדים יהודים. האנטישמיות רק לעתים נדירות לבשה צורה מרעישה, אך נמצאה בכל מקום. קפקא נזכר בה עם טיפת רוגז ואירוניה משעשעים. בשנת 1920 הוא הגיע לבית הבראה במראן, עיר איטלקית או שעומדת להיות כזאת, אך כל קהל הלקוחות של המוסד היו אוסטרים. בתחילה הוא ניסה להתיישב לצד השולחן, אך התבקש להצטרף למתאכסנים האחרים: 'ברגע שהופעתי בחדר האוכל היום, קולונל […] הזמין אותי לשולחן המשותף בלבביות כזאת שנאלצתי להיכנע. מאותו רגע הכל המשיך כרגיל. הוא זיהה בי יליד פראג כבר מהמילים הראשונות שאמרתי; גם הגנרל (היושב מולי) וגם הקולונל מכירים את פראג. צ'כי? לא. אז בוא תפרוש מול העיניים הטובות האלה של הקצינים הגרמניים מי אתה באמת. מישהו אומר: 'גרמני צ'כי', השני – 'קליינזייט' (הגדה השמאלית של מולדאו, מחוז האצולה בפראג). ואז כולם נרגעים וממשיכים לאכול; אך הגנרל, שאוזנו החדה הוכשרה בפילולוגיה בצבא, נותר לא מרוצה; לאחר האכילה הוא שוב מתחיל להטיל ספק בהגייה הגרמנית שלי, אולם ראייתו רגישה לספק עוד יותר מאשר שמיעתו. הגיע הזמן להסביר הכל על יהדותי. כעת הוא מרוצה במובן המדעי, אך לא במובן האנושי. באותו הרגע, ללא ספק במקרה, מכיוון שלא יעלה על הדעת שכולם ישמעו את השיחה שלנו, אבל אולי, למרות הכל, עדיין קצת בגלל השיחה עצמה, החברה כולה קמה לעזוב (אתמול הם נשארו יחד הרבה זמן). לגבי הגנרל, הוא גם מאוד עצבני, מתוך נימוס הוא מביא את השיחה הקטנה שלנו למראית עין של מסקנה, לפני שהוא לוקח צעדים ארוכים משם. מבחינה אנושית, זה לא מתאים לי עוד יותר: למה להטריד אותם? הפתרון הטוב ביותר יהיה להישאר שוב לבד במקומך.'" קלוד דייוויד מוסיף: "ללא האנטישמיות הכרונית והאלימה הזו, עבודתו של קפקא מסתכנת בהבנת הרע. מול העוינות הזו, קפקא לא חש בפחד ואף לא בהשפלה; לשם כך היה צורך שיהיה לו יותר כבוד למתנגדיו. אבל הוא מרגיש 'מוצב מחוץ לחברה', מנותק מהרוב, נזרק לעולם סגור שקשה לו לנשום בו".
קפקא התגורר בין שלושה עמים – צ'כים, גרמנים, ויהודים – באימפריה האוסטרו-הונגרית. כל שלושת הלאומים היו מיעוטים באימפריה. כל שלושתם פיתחו תסביכי נחיתות, נוירוזות לאומיות. לכל שלושת העמים היו יחסים מורכבים ומתוחים זה עם זה וטענות גדולות כלפי שכניהם. הגרמנים, מיעוט בפראג, נתפסו בעיני הצ'כים כגורם עוין. הצ'כים ראו את היהודים כבעלי ברית של הגרמנים, מכיוון ששני העמים דיברו גרמנית. הגרמנים, המדוכאים על ידי הצ'כים, מצאו אצל היהודים "פורקן", בעזרתו שפכו חוסר שביעות רצון ולעיתים כעס על מיעוט חלש יותר. האנטישמיות, כמו כל התנהגות תוקפנית, עוררה אצל קורבנותיה רצון לסגת, אולי לפרוש. קפקא היה סופר, אך התקשה להשתחרר מבלמי זרותו כדי ליצור בחופשיות בשפה הגרמנית. השפה לא הייתה שייכת לסופר לחלוטין משום שהוא, כל כך יליד הארץ, היה זר. הכתיבה בגרמנית עצמה הייתה כואבת בגלל ההבנה שהשפה לא לגמרי שייכת לו. החוקרת האמריקאית של יצירתו של קפקא, סינתיה אוזיק, כותבת במאמר שלה "חוסר אפשרות להיות קפקא": "הוא מדבר על חוסר האפשרות לכתוב בגרמנית, הוא מעולם לא התכוון שהוא עצמו לא ידע את השפה; רצונו היה למסור לה את גופו ונפשו, כמו לנזיר עם מחרוזת התפילה שלו. הוא פחד שהוא עלול להיות לא ראוי לגרמנית, לא בגלל שהשפה לא שייכת לו, אלא בגלל שהוא לא שייך לשפה. […] הוא לא הרגיש חף מפשע, לא פשוט, באופן טבעי, גרמני". הוא אהב את השפה, חשב על הדמויות שנוצרו בהשראת הספרות הגרמנית ונרתע מעטו, זה הכאיב לו. מה שכתב לא היה גרמני, לא אוסטרי, ולא צ'כי, אלא ספרות "העולם האבוד", שנוצרה על ידי אדם ללא כתובת, ללא שייכות, ללא זיהוי. קפקא כתב בגרמנית, שפת העם השנוא על ידי הצ'כים, האוכלוסייה העיקרית בפראג.
קפקא כתב בשפת עם שהוא לא השתייך אליו. אדם עדין, אמן גדול, מצא את עצמו בעולם שבו הסתירות הלאומיות והדתיות היו חריפות במיוחד. סינתיה אוזיק במאמר "הגאון של העולם המטורף. פרנץ קפקא ורוח הפרידה של המאה העשרים" כתבה: "פראג בעשורים האחרונים של המאה ה-19 הפכה לעיר של שינויים מהירים, ובהתאם לכך, סכסוכים מחמירים. שלושת העמים – הגרמנים, הצ'כים והיהודים – התקיימו, נלחמו והתפייסו מדי זמן. […] יהודי פראג לא היו כמו חבריהם המאמינים מהמזרח. בסוף המאה ה-19 הם התבוללו לחלוטין, המסורות והטקסים של דתם כובדו רק מתוך הרגל". היא מוסיפה: "העובדה שקפקא נשם, חשב, קיווה וסבל בגרמנית – יתר על כן, בפראג, עיר ששונאת את הגרמנים – יכול להיות ההסבר האולטימטיבי לכל מה שכתב".
מצב היהודים בפראג היה קשה, מבלבל, לא יציב. על קשיי ההזדהות הלאומית נוספו החוקים הנוקשים של הביורוקרטיה המפלצתית של האימפריה והיריבות של כל הלאומים הרבים בינם לבין עצמם. 31 שנות חייו של קפקא (מתוך 40) היו שנות חיים כלכליים וחברתיים משגשגים באוסטריה-הונגריה, אך הסכסוכים האתניים והדתיים נחשפו והתפתחו בטמפרטורות גבוהות. ניסיונותיו של הסופר להגדיר את עצמו לא יכלו לתת תוצאות חד משמעיות. העולם הרוחני של פראג היה מורכב עד כדי טירוף, מתוח עד כדי שיגעון, והטירוף הזה ניכר ביצירותיו של קפקא. מלחמת העולם הראשונה, חסרת ההיגיון, רק הוסיפה מנת טירוף שאדם חושב ואמן גדול חש בחדות. פראג בתקופתו של קפקא הייתה מעבדת האבסורד. קפקא, כמו יהודים רבים חושבים, היה בחרדה. המבקר הגרמני גינתר אנדרס (שמו האמיתי גינתר שטרן, סופר ופילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי-גרמני שהיה קרוב לאסכולת פרנקפורט), אפיין כך את מצבו הרוחני של קפקא: "בתור יהודי, הוא לא היה לגמרי שייך לעולם הנוצרי. כיהודי אדיש ̶ וכזה הוא היה בתחילה ̶ הוא לא היה לגמרי שייך ליהודים. בתור דובר גרמנית הוא לא היה לגמרי בבית בקרב הצ'כים. כיהודי דובר גרמנית, הוא לא היה לגמרי בבית בקרב הגרמנים הבוהמיים. כבוהמי הוא לא היה אוסטרי לגמרי. כפקיד בחברת ביטוח של עובדים הוא לא היה בורגני לגמרי. כבן תושב העיר, הוא לא השתייך באופן מלא לעובדים. אבל גם במשרד הוא לא היה לגמרי שייך לפקידות, כי הרגיש כמו סופר".
המינוחים "העולם הקפקאי" ו-"המצב הקפקאי" ככל הנראה החלו להתגבש לאחר פרסום הרומן של קפקא "המשפט", שנכתב בשנת 1914 (פורסם בשנת 1925). הכינוי "קפקאי" נכנס לשפות רבות בעולם כדי לציין את מצבו ורגשותיו של אדם שנקלע למבוך של סיוטי חיים גרוטסקיים חסרי תקנה. תוכן "המשפט" הוא סיפור על פקיד בנק יוסף ק', שלפתע מגלה שהוא נתון למשפט ועליו להמתין להכרעת הדין. ניסיונותיו לברר את אשמתו, להגן על עצמו, או לפחות לגלות מיהם שופטיו, הם חסרי תועלת – הוא הורשע והוצא להורג. אשם ללא עוול בכפו, הוא מת מתחת לגלגלי מכונת הדיכוי. "אבל אני חף מפשע. זו טעות. ואיך בכלל יכול להיחשב אדם אשם? וכולנו אנשים כאן, שאני כל כך שונה!", שואל יוסף ק' בייאוש. בדרך כלל מקובל כי ב"המשפט", קפקא חזה בצורה מבריקה את הופעתם של משטרים דיקטטוריים ושל קורבנותיהם התמימים. אני חושב שקפקא לא צפה את הפקרות החוק, אלא תיאר את רשמיו ממנה.
בשנת הולדתו של קפקא פרץ בהונגריה ובצ'כיה גל פוגרומים יהודיים עקב עלילת הדם בטיסהסלר – שם הואשמו היהודים בשימוש בדם של תינוקות נוצרים למטרות פולחן דתי. פוגרום דומה התרחש כשקפקא היה בן חמש-עשרה. בשנת 1899, כאשר צרפת התפצלה לשני מחנות בעקבות פרשת דרייפוס, התרחשה באוסטריה-הונגריה פרשת לאופולד הילסנר: יהודי, סנדלר מעיירה פרובינציאלית קטנה, הואשם בפשע פולחני נגד נערה נוצרייה בת תשע-עשרה. התיק נשפט על ידי שני בתי דין, שניהם גזרו גזר דין מוות על הילסנר. הקיסר פרנץ יוזף המתיק את עונשו של הנאשם למאסר עולם. בשנת 1920 פרצו שוב פוגרומים נגד היהודים בפראג. "ביליתי את כל היום ברחובות שטופי שנאה אנטי-יהודית", כתב קפקא במכתב, השוקל את הצורך להימלט מהעיר. "'דם מטונף' – כך כונו היהודים בנוכחותי", נזכר הסופר, "האם זה לא טבעי לעזוב את המקום בו הם שונאים אותך בחירוף נפש? […] הגבורה הנדרשת על מנת להישאר למרות הכל, היא גבורה של ג'וק, שלא ניתן לסלקו מחדר האמבטיה". קפקא ידע היטב כיצד ניתן להשמיד אדם על ידי ייחוס לו של פשע שלא ביצע. כדי לתאר מקרה כזה לא היה צורך בדמיונו המבריק, אלא רק ביכולת להמחיש חוויות של יהודים במהלך הפוגרומים באוסטריה-הונגריה. הפיכתו של תיאודור הרצל מעיתונאי אוסטרי, יהודי מתבולל, למייסד הציונות, נובעת מהשפעת פרשת דרייפוס. קל לדמיין כי קפקא, שלא היה פחות רגיש מהרצל, היה המום מההאשמות האיומות והמגוחכות בפשעים שלא ביצעו נגד היהודים. קפקא לא ניבא ב"המשפט" מה יקרה עשרות שנים לאחר מכן, אלא תיאר את מה שכבר קרה ליהודים.
הרמן הסה, זוכה פרס נובל לספרות, כותב על כתיבתו "הברורה והנבואית" של קפקא:" כל הטרגדיה שלו – והוא משורר טרגי מאוד – היא טרגדיה של אי הבנה, או ליתר דיוק, הבנה כוזבת של האדם על ידי אדם אחר, של האישיות על ידי החברה, ואלוהים, על ידי בן אנוש. […] הוא פנה למחשבות ולסבל. הוא דיבר בבירור על הבעיות של זמנו, לעיתים קרובות בצורה נבואית, ובאמנותו, למרות הכל, הוא נותר אחד הנבחרים של אלוהים. הוא היה בעל מפתח קסם, שפתח לנו לא רק מבוכה וחזונות טרגיים, אלא גם יופי ונחמה". למיתוס על היכולת הנבואית של קפקא מוסיף הסה את "יופי ונחמה" ביצירותיו, שספק אם ניתן למצוא אותם. וולטר בנימין כתב: "האמנות של קפקא היא אמנות נבואית". ברטולד ברכט גם העניק לקפקא תכונות נביא: "קפקא תיאר בעזרת כוחו הנפלא של הדמיון את מחנות הריכוז העתידיים, חוסר היציבות העתידי של החוקים, והאבסולוטיזם העתידי של מנגנון המדינה". חייו של קפקא תחת החשש מהאנטישמיות, לחץ מוסרי, השפלה, ופוגרומים, בעולם המטורף של הסתירות הצ'כיות-גרמניות-יהודיות, ותחת הלחץ של הביורוקרטיה האימפריאלית האוסטרו-הונגרית, יצרו את עולם האבסורד שעיצב את סגנונו היצירתי. במהלך פוגרום 1920 בפראג, הושמדו הארכיונים היהודיים וספרי התורה מבית הכנסת "העתיק-החדש". קפקא לא היה צריך לחזות את העתיד הנורא, הוא יכול היה להתבונן ולתאר את ההווה המפחיד, ואת היעדר העתיד ליהודים, בפוגרומים המשתוללים. הוא היה אשם ללא עוול בכפו ונענש על פשע שלא ביצע. פרנץ קפקא לא ניבא את העתיד, אלא תיאר את העולם בו חי. הוא עשה זאת מעמדה של אדם רגיש וסובל, המדוכא על ידי שלושת העמים – האוסטרים, הצ'כים, והגרמנים. הוא לא התעניין בתחזיות העתיד, הוא פשוט תיאר את עולמו היום-יומי. ב"המשפט", ב"טירה", וב"מטמורפוזה" מתאר קפקא את הטוטליטריות, חוסר התקווה, והאבסורד השולטים באימפריה האוסטרו-הונגרית.
סינתיה אוזיק שואלת: "המאה ה-20 היא עידן המילים, שחיסל במידה רבה את ההבדל בין טוב לרע, זהו הזמן של פעולות המבוססות על אבסורד וחוסר משמעות. מהם הטקסטים של קפקא? האבסורד של המציאות או המציאות של האבסורד?!". בעולם האימפריאלי האדם סובל מחוויות כואבות של חוסר האונים שלו. קפקא התחיל לכתוב את יצירותיו כשהאימפריה הייתה במצב של שגשוג כלכלי וחברתי, אך היהודים היו בה תמיד בחרדה, תחת איום, ובהמתנה לסופת רעמים. קפקא תיאר בשפתו יוצאת הדופן את "האבסורד של המציאות או המציאות של האבסורד". הוא הבין את חוסר התקווה שבמצב. סינתיה אוזיק כותבת: "הטרגדיה של חוסר האונים האנושי מתוארת ברומנים שלו 'המשפט' ו'הטירה'. ב'המשפט' אדם הופך לקורבן של הכוחות הרודפים אחריו. ב'הטירה' אותם הכוחות האבסורדיים, הכל-יכולים, מפריעים לרצונו הנלהב של האדם לחיות חיים רגילים ופשוטים".
קפקא היה מודע לזרותו. ברומן "הטירה" הדמות הראשית היא מודד קרקעות. המודד נותר זר בכפר. הטירה הענקית מהרומן "הטירה" דוחה את מודד הקרקעות ק' שרק רוצה לחיות ולעבוד כרגיל. תומאס מאן כתב על גיבור הרומן "הטירה": "ברור כי ניסיונותיו הבלתי נלאים של ק' להפוך מזר למקומי ולהיכנס לחברה באופן הגון הם רק אמצעי לשיפור […] היחסים עם הטירה, כלומר לבוא לאלוהים, לזכות ברחמים שֶׁלוֹ. בסמליות הגרוטסקית של השינה, הכפר ברומן הוא אורח החיים, האדמה, החברה, הנורמליות המכובדת, ברכת הקשרים האנושיים, הבורגרים, ואילו הטירה היא הממשלה השמימית האלוהית, החסד הגבוה ביותר על כל מסתוריו, חוסר השגתו, חוסר ההבנה". הטירה אינה מאפשרת ל-ק' להיכנס למשרד הבלתי אנושי של הטירה שמשפיל את הזר ופוגע בו. ק' רוצה להיות כמו כל תושבי הכפר, אך הם דוחים אותו: "… כל הזמן הזה את ק' לא עזבה התחושה שהוא איבד את דרכו או אפילו נדד אי שם בארץ זרה, והגיע למרחק כזה, שבו איש לא יכול היה להגיע אליו. הוא הגיע לארץ זרה כזו, שבה אפילו חלקיק מהמולדת אינו נותר באוויר, שם הגיע לו הזמן להיחנק מהניכור, אך עדיין לא ניתן היה לעשות דבר כנגד פיתוייו האבסורדיים, אלא ללכת וללכת קדימה, להיעלם עוד יותר בפזיזות". יחד עם גיבור "הטירה", קפקא מרגיש שהוא "נדד לארץ זרה כזו, שבה אפילו לא נותר אפילו חלקיק מהמולדת באוויר, שם הגיע הזמן להיחנק מהניכור". הגיבור סובל מניסיונותיו הנואשים לעזוב את "הארץ הזרה".
ההווה מפחיד הרבה יותר מהעתיד. בזמן שקפקא כתב את העמודים הראשונים של "התהליך" פרצה מלחמת העולם הראשונה. האמן הגדול הרגיש את הטירוף של החברה ששקעה במלחמה המטורפת. היהודים שחיו בחרדה מצאו פתאום גאולה במלחמה – קפקא התכווץ בעצבנות, כעס ובז להם על כך: "הסוחרים היהודים, שעד עכשיו התאזנו בזריזות בין הגרמנים לצ'כים, משתתפים בתהלוכות הפטריוטיות, הם הראשונים שהתחילו לקרוא: 'כן תחיה המלוכה האהובה שלנו!', וצועקים: 'הורא!'". "התהלוכות הללו", כותב קפקא ביומנו, "הן אחת התופעות המגעילות המלוות את המלחמה". העולם קרס, והיהודים מצאו לפתע יציבות, שגשוג, ופרספקטיבה, בתוהו ובוהו המדמם של מלחמת העולם הראשונה… שטפן צווייג, בזכרונותיו "העולם של אתמול", מתאר את האווירה שנוצרה בתחילת המלחמה בצורה כזו: "עד מהרה לא ניתן לשוחח עם איש בתבונה בשעות ראשונות אלה של מלחמת 1914. הטובים שבין רודפי השלום וטובי הלב היו כשיכורים מאדי הדם. ידידים שהיו מוכרים לי כאינדיווידואליסטים מוחלטים ואף אנרכיסטים רוחניים נהפכו בן-לילה לפטריוטים, ומפטריוטים היו למחייבי טיפוח. כל שיחה הסתיימה במשפטים טיפשיים, כמו 'מי שאינו יודע לשנוא, אינו יודע גם לאהוב כראוי', או בחשדות גסים". הסופר האוסטרי רוברט מוסיל, אשר גילם את התעשיין היהודי וולטר רתנאו בגיבור השלילי העשיר של הרומן "איש ללא נכסים", ד"ר פאול ארנהיים, כתב: "כמה יפה ואצילית המלחמה!". יהודי אוסטריה נכנסו לאקסטזה פטריוטית. בשבוע הראשון של המלחמה רצה זיגמונד פרויד לראות טורים של חיילים גרמנים נכנסים לפריז בניצחון. הוא הכריז על רצונו "למסור את כל הליבידו שלי לאוסטריה-הונגריה". יחסו למלחמה החל להשתנות רק לאחר גיוס בניו לצבא. אלכס רוס, ביוגרף של הרפורמטור במוזיקה והמלחין היהודי בווינה, ארנולד שונברג, מכנה את התנהגות המלחין "מעשה של פסיכוזת מלחמה". שונברג ערך השוואות בין ההתקפה הגרמנית על צרפת להתקפותיה על הערכים האמנותיים הבורגניים דקדנטיים. באוגוסט 1914, כאשר הגינוי של המוזיקה של ביזה, סטרווינסקי, ורוול (נציגי האומות העוינות צרפת ורוסיה) החל בעולם דובר הגרמנית, כתב: "עכשיו החשבון מגיע! כעת נזרוק את הסוחרים הבינוניים הללו לעבדות ונלמד אותם לכבד את הרוח הגרמנית ולהשתחוות לאל הגרמני". הצהרתו של שונברג נאמרה כאשר ז'ורז' ביזה מת כבר 39 שנים. קפקא כתב את "המשפט" ו"הטירה" כאשר הטירוף קיבל מעמד של נורמליות. כל חייל בחזיתות מלחמת העולם הראשונה נידון למוות, וכמו ג'וזף ק' מ"המשפט" לא היה לו מושג על מה הוא מת.
במהלך מלחמת העולם הראשונה אמר קפקא לגוסטב ג'נוץ', מוזיקאי צ'כי: "המלחמה הובילה אותנו למבוך של מראות עקומות. אנחנו נודדים מנקודת מבט מטעה אחת לאחרת, מבולבלים על ידי נביאי שקר ושרלטנים, שעם מתכוניהם הזולים לאושר רק עוצמים את עינינו וסוגרים את אוזנינו, ובגלל המראות העקומות האלה אנו נופלים מצינוק לצינוק, כאילו דרך פתח פתוח". קפקא סלד מ"נביאי השקר" ולא עסק בנבואה. הוא בז למיתולוגיית "טיהור באמצעות מלחמה" שהמציאו עמיתיו. בתחילת 1915 הביע תומאס מאן את עמדתו דאז כלפי המלחמה. הוא ראה בה הזדמנות להתעלות, לטהר את הנפש, ולהתרחק מ"הגשמיות" ו"הריקנות האינטלקטואלית". עבורו, המלחמה הייתה אז המאבק בין "התרבות הגרמנית" לבין "הציוויליזציה התועלתנית" של אנגליה וצרפת. במאמרו "פרידריך והקואליציה הגדולה" הוא כתב שדמוקרטיה היא "לא עסק גרמני". בשנת 1916, כשכבר ידע על מיליון הרוגים בשנה, הוא המשיך לפאר את המלחמה, שלדעתו בישרה על "הסינתזה המיסטית של כוח ורוח". מאן האמין כי מלחמה זו היא מאבקם של הגרמנים "למען זכותם לשלוט בעולם ולהשתתף בממשלת כדור הארץ". בשנת 1916 הוא סבר שהעם הגרמני "על-לאומי". לדעתו, הגרמנים נושאים באחריות "העל-לאומית" והם מגלמים את התודעה האירופית בעימותם עם כל עולם האויבים. האגדה על מלחמה אצילית ולגיטימית הומצאה לנגד עיניו של קפקא. האגדה על נבואותיו נוצרה לאחר מותו. איש לא ניבא את מלחמת העולם הראשונה, ומעטים הבינו את ממדיה המפלצתיים בתחילתה. קפקא היה אחד הבודדים שהבחין מיד בזוועת המלחמה ובטירוף התגובה של בני דורו ובני שבטו האחרים אליה.
הסיפור "המטמורפוזה" (1915) מתאר את הפיכת גיבורו גרגור לחרק ענק. הפרשנות המסורתית של מטמורפוזה זו היא אובדן כבוד האדם, הדיכוי המוחלט של האנושיות במשטרים הטוטליטריים במאה העשרים. וגם במקרה זה, קפקא מוצג כנביא. אולם הפיכתו של גרגור ל"טפיל מפלצתי" עשויה לשקף את הרגשתו של יהודי אשר כרגע, לא בעתיד, מרגיש כמו נציג של מעמד נמוך שמואשם בטפיליות, ומרגיש כאדם נחות. תפיסה כזו איננה נבואית, אלא תיאור של מצבו הנפשי של היהודי המרגיש את הטרגדיה הלאומית שלו, את הטרגדיה של העבר וההווה שלו, ולאו דווקא הטרגדיה בעתידו.
קפקא מכונה לעתים קרובות "הנביא מפראג". העיתונאי הבריטי מישה גלני השמיע את תוכניתו ב-BBC "בצלו של קפקא: הנביא מפראג". פראג של ימינו מצוידת בסימני נוכחותו של קפקא, פולחנו ניכר בה. אבל הסופר שנא את העיר הזאת. קלוד דייויד כותב: "קפקא אינו רגיש כלל לפואזיה של פראג, הוא אינו שואל דבר מהמסורות והאגדות שלה, מכיוון שהוא שונא את פראג. כל חייו הוא רצה לברוח ממנה. בדצמבר 1902, באחד ממכתביו הראשונים ששרדו, כתב הסופר לחברו אוסקר פולק, לאחר השהות הקצרה במינכן, שם התכוון להירשם לאוניברסיטה: 'פראג לא נותנת לנו ללכת. לא לך ולא לי. לאמא הזו'", הוא אומר, תוך כדי שהוא מדגיש את השם הצ'כי של העיר "מטיקה פראחה", "יש ציפורניים, עלינו להיכנע לה או […] להצית אותה משני קצותיה, להצית את וישהרד והרדצ'אני – אז אולי נוכל לפרוץ החוצה. תאר לעצמך את הקרנבל הזה!". קפקא שאף להימלט מפראג לאורך כל חייו. העולם בו הוא סבל היה בפראג, והסופר דחק את העיר מעצמו.
לא מתאים לקפקא להיות נביא אגדי. הוא לא יכול היה לחזות את שואת היהודים, לא ידע על רצח שלוש אחיותיו במחנות המוות הנאציים, ולא ניבא את עלייתן לשלטון של המפלצות הטוטליטריות. הוא חי בהווה. ההווה הזה היה מספיק מפחיד כדי ליצור אצלו השראה לכתוב את יצירותיו יוצאות הדופן. קפקא אינו זקוק לתואר נביא. עבודתו עמוקה, טרגית, גרוטסקית, ויצרה סביבה אגדות ומיתוסים המקנים לו תכונות שאינן טבועות בכתביו. מבלבלים ומייפים את כתיבתו על ידי מאפיינים המייחסים לה תכונות וחשיבה שאינן מוצדקות ואינן משקפות את יצירתו.
הסופר האוסטרי רוברט מוזיל הנזכר ברשימה כתב את הספר האיש ללא תכונות ולא כפי שמופיע בטעות , האיש ללא נכסים.