“הוא מגיע” צעק אלי השמן ושמט את הכדור על הכביש, רחלה נשארה עומדת קפואה על המדרכה. היא הביטה בילדי השכונה נפוצים לכל עבר ומתחבאים. “בואי מהר” צעקה אליה מגי אחותה, אחזה בידה ומשכה אותה. שתיהן התחבאו מאחורי גדר האבן בין השיחים הנמוכים.
קול פרסות הסוסים עלה מקצה הרחוב, “אלטע זאכן” נשמע קולו של העגלון. כשהגיע קרוב לגינת הבית, שבה הסתתרו מרבית הילדים, סימן יוסי, אחד מהתאומים הגולדשטיינים, וכולם שאגו יחד “פוליציי פוליציי אל תפליץ יותר מידי”. רחלה אף היא הצטרפה לקריאות הילדים. בכל יום כשהעגלון עבר ברחוב היא לא הצטרפה לשירת הילדים, הפעם אחותה ששכבה קרוב אליה נתנה לה ביטחון. היא הציצה מבין עלי השיחים לראות מה יעשה פוליציי. פוליציי משך את המושכות בתנועה חדה תוך שאגה “אוייסה”, וירד נמרצות מהעגלה. הוא לבש מכנסים בצבע חאקי שהגיעו עד לברכיו, לרגליו גרביים בסנדלים, גופייתו הדהויה שהייתה פעם כחולה נמתחה בהידוק מתפקע על בטנו העגולה, ספוגה בזיעה. הוא נעמד ליד הסוסה והניף את השוט. הסוסה הרכינה ראשה ופוליציי החל לרוץ ברחוב, כשהוא מניף את השוט ומאיים, “יתפוס אותכם, מייד, עכשיו, מי פוליציי? טפו, schlechte Kinder שלאחטה קינדר, רעים”, פלט בכעס וירק על הכביש הרותח.
רחלה פערה את עינייה, לא מבינה מה כל כך הסעיר אותו. פוליציי עלה על העגלה תוך כדי שהוא מנגב בסמרטוט את מצחו המזיע והדהיר את הסוסה החומה.
כל ילדי השכונה יצאו ממחבואיהם, גילי ירד מהעץ, אחותה הזדקפה ויישרה את חולצתה. רחלה התרוממה באיטיות נוקשה והסתכלה אל קצה הכביש בו נעה העגלה.
הילדים חזרו לשחק מחניים על הכביש שהתפנה מהעגלה. רחלה נותרה לשבת על גדר האבן בכניסה. קולו של פוליציי עדיין נשמע באוזניה.
“אמא מה זה קינדר”, שאלה את אמה בארוחת הערב.
“ילדים”, ענתה אמה והניחה צלחות על שולחן האוכל.
“באיזו שפה?”.
“אני חושבת ביידיש, או בגרמנית”.
תוך כדי אכילת הביצה הרכה בכוס הזכוכית תהתה רחלה שוב ושוב, למה הקינדר והילדים של פוליציי נאמרו בעצבנות.
“ואיפה הוא גר? ואיפה הסוסה ישנה?”.
“מי?”.
רחלה פחדה לקרוא לפוליציי “פוליציי”, “האיש עם העגלה שעובר ברחוב כל אחר הצהרים ועל העגלה שלו יש המון כלים, בגדים, שמיכות”.
“לא יודעת, אני חושבת שבצריף ליד השדה של בית החרושת, אולי יש לו בית עם אורווה, ואולי הוא גר רחוק”, פלטה אמה תוך כדי הנחת סלט וגבינה במרכז השולחן.
אור הירח הציץ מבעד לתריסים הפתוחים והאיר את מיטתן של מגי ורחלה. “אם זה השם שלו וקוראים לו פוליציי למה אנחנו מתחבאים ממנו?”, שאלה ומשכה את שמיכת הקיץ של אחותה. מגי אחותה ישנה צמוד לקיר. רחלה ישנה הפעם על המיטה הנמוכה יותר.
“כי אנחנו מקללים אותו, אומרים לו תפליץ”.
אויר הקיץ החם זחל אל מתחת לפיג’מה של רחלה, בחלומה ראתה את פוליציי רודף אחריה וצועק “קינדר קינדר”. היא ניסתה לברוח ממנו, גופה השתתק וקפא, פוליציי התקרב אליה ומשך אותה בחולצתה.
חום הקיץ נמשך ונמתח מעל העצים עד לכניסת הבית. רחלה ישבה על גדר האבן והתבוננה בחבריה המשחקים בתופסת על הכביש. הם נראו לה כמו ג’ולות צבעוניות מתרוצצות מצד לצד. היא עקבה אחרי אחותה שרצה בזריזות כשידיה מתנפנפות לכל עבר, בניסיון לתפוס את אריה, החצי השני של הגולדשטיינים התאומים. עינייה נאספו אל תוך עצבות. כמה רצתה לשחק ולהתרוצץ בקלילות יחד עם החברים. תמיד ישבה או עמדה בחצר, חוששת מתנועה, מידי פעם העיזה והצטרפה אליהם למשחקים. היא הורידה את עיניה ונעצה אותן בסנדליה האדומים. כשהרימה את ראשה ראתה את חברתה מיכל מגיעה מקצה הרחוב, שְמֵחה קפצה וניתרה בקלילות לא מובנת, ורצה אליה. מיכל החזיקה בידה מחברת וכמה עפרונות צבעוניים. רחלה לטשה עינייה אל העפרונות.
“מאיפה יש לך צבעים?”.
“אבא שלי הביא לי אותם מבית הספר שלו, רואה, כתוב כאן משרד החינוך”. רחלה הביטה בעיפרון החום ששפיץ חודו היה אדום, “אני אגיד לאבא שלי לקנות לי כאלו עפרונות מהחנות של גוטסמן לא ממשרד החינוך”.
המחברת הונחה על שביל האבנים אל הבית ושתיהן ציירו בה בתים ופרחים.
“היום הוא לא הגיע” אמרה רחלה.
“מי?”.
“פוליציי”.
“אמא שלי אמרה לי שכשאני שומעת את העגלה שלו מיד לעלות הביתה”.
“למה?”.
“לא יודעת, אולי היא פוחדת מהשוט שלו”.
רחלה ומיכל המשיכו את קו האופק בציור, והתלבטו אם לצבוע אותו באפור או כחול כששמעו את קול פרסות הסוסה וגלגלי העגלה. מיכל הביטה חיוורת ברחלה, ורידי לחייה נצבעו באדום. רחלה לקחה את ידה הרכה של מיכל וניסתה ללטף אותה, “אל תדאגי אני כאן איתך, ואחותי תשמור עלייך”.
חבורת הילדים עצרה את המרדף. הפעם לא הספיקו להתחבא. “פוליציי פוליציי” שאגו התאומים יחד. פוליציי עצר את העגלה וירד בכבדות ממנה, כשהשוט בידו. מיכל עצרה את נשימתה ופערה עיניים, ידה לחצה את כף ידה של רחלה. זו היתה לה הפעם הראשונה שראתה אותו. רגליו הכבדות והשעירות של פוליציי הונחו על הכביש, ידיו החסונות וכתפיו החשופות הוצפו בטיפות זיעה.
“מה הוא יעשה?”, מלמלה מיכל.
השוט הונף במהירות ונעצר אל על. יוסי התאום קפא על מקומו כשפוליציי עמד מולו, אריה אחיו ברח, וניסה להתחבא מאחורי העץ שלידו ישבו רחלה ומיכל.
“מי פוליציי? מי?”, שאג העגלון ותפס בכתפו של יוסי.
“אני בא הביתה ואומר לאמא שלך אתה אומר לי פוליציי”.
יוסי התאבן ורגליו כאילו נדבקו למדרכה. חולצתו של יוסי הוכתמה מידיו המלוכלכות של פוליציי. “עזוב אותו”, נשמעה צעקה מאחד החלונות.
פוליציי הרים את עיניו, שהתכסו בדמעות דקות, ושמט את ידו העבה מאחיזתו בחולצה. יוסי נס על נפשו, דמותו נבלעה בבניין ממול.
פוליציי עלה על העגלה “בֶּאֶז’ה böse קינדר”, צעק, כשראשו מתנדנד מצד אל צד. הוא היטה את פניו לצידי כתפו וניגב בה את לחיו.
רחלה ראתה עד כמה הוא נסער וכועס. העגלה המשיכה להתגלגל בהמשך הכביש עד שפנתה בקצה הרחוב ימינה.
מיכל חיבקה את רחלה, וריח שערה הבהיר של מיכל הזכיר לרחלה תפוז. לאחר שקמה מישיבתה על הדשא הושיטה יד למיכל ועזרה לה לקום. רחלה ליוותה את מיכל לביתה שהיה בקצה הרחוב.
“הוא משוגע, הוא משוגע”, בכתה מיכל, “ואמא שלי תהרוג אותי כשתשמע שראיתי אותו. ראית איך תפס את יוסי, מסכן יוסי”. מיכל עלתה במדרגות הבית, ורחלה המתינה לשמוע את דלת הבית נטרקת.
את מעט הצעדים לביתה עשתה רחלה באיטיות מתמשכת. עיניו הבוכות של פוליציי העלו דמעות בעיניה. היא קטפה עלים מגדר הצמחים של הבית ומוללה אותם בידיה. כשהגיעה לביתה ראתה שקבוצת החברים התמעטה.
“למה פוליציי תמיד עם שוט והוא כועס?”, העיזה ושאלה שוב את אמה, “איזה שם זה פוליציי?”. עינייה של אמה נפערו והתרחבו כאילו היו בלון. היא עצרה את תנועות הסריגה ושתי המסרגות נעמדו זו מול זו כמו חרבות דו קרב. למרות חום הקיץ אמה תמיד טרחה לסרוג לה ולאחותה סוודרים לקראת החורף.
“פוליציי?”.
רחלה נעצה עיניים מפוחדות בחולצת הפרחים של אמה, היא התמקדה בפרח הסגול. רוח קלילה נכנסה אל הסלון ועברה על גבה של רחלה.
“תשאלי את דוד אברם”, פלטה אמה.
“מה זה בשפה של דוד אברם?”.
“לא. אבל הוא יודע מה זה פוליציי”.
“לא רוצה לשאול את דוד אברם, אני מתביישת. תגידי את”.
אור הערב החל להשתרע בין קירות הבית, רחלה שמעה את קולה של אמו של שמואל מרעיד את הרחוב וקורא לו לעלות הביתה. היא הביטה מעבר לתריס וראתה אור עולה בחלון המטבח של דודה אהובה ודוד אברם. הספה החומה שעליה ישבה דקרה את ירכיה, רגליה התנדנדו מעל למרצפות הלוך ושוב.
“פוליציי זה שוטר בגרמנית”, פלטה אמה במהירות.
“אז למה הוא רודף אחרינו אם אנחנו קוראים לו שוטר? שוטר זה טוב, הוא מגן ומציל, כך אמרה המורה גאולה”.
“שוטר כאן, במדינה שלנו, זה טוב, אבל לא שוטר של ‘שָם’. פוליציי הגיע מ’שָם’, מהמלחמה הנוראית, הוא היה כמו דוד אברם במחנות, אשתו ושני הילדים שלו מתו שם. הוא מסכן נורא. בגלל זה, כשאומרים לו פוליציי הוא נזכר בגרמנים שרצחו את אשתו”. רחלה היתה המומה מהגילוי על פוליציי, ובעיקר משטף המשפטים של אמה שלא היתה דברנית.
“ואתם באמת ילדים רעים, אל תהיי כמותם”. חתמה אמה את השיחה.
החופש הגדול היה לפני סיום, השמש המשיכה לחמם את ילדי השכונה. הם עלו על העצים, ירדו, שיחקו תופסת וחמור ארוך, רחלה לפעמים שיחקה איתם במחניים, פוחדת מהכדור שיכה בה. את רוב הזמן בילתה עם מיכל בציור, קריאה, ובמשחק סולמות וחבלים.
“אמא שלי כעסה עלי שלא עליתי הביתה מיד”.
“למה?”.
“לא יודעת, אני חושבת שזה קשור לגרמנים ולמשפחה שלה. היא אף פעם לא סיפרה לי”.
רחלה סיפרה במהירות למיכל את מה שגילתה לה אמה על פוליציי. קוביית המשחק נפלה מידה של מיכל על החבלים. “שש” צעקה בשמחה רחלה. אצבעותיה הבהירות והארוכות של מיכל נשארו קפואות מעל ללוח והחבלים המצוירים נראו כמו נחשים המשתלשלים מכף ידה. היא הרימה את ידיה ואספה בעזרתן את שיערה.
שבוע לפני תום החופשה, כשברחוב התמעטו ריצות הילדים שהיו עסוקים בהכנות לקראת פתיחת שנת הלימודים, חיכתה רחלה למיכל. היא עמדה על המדרכה ממול לביתה, בכניסה לביתם של הגולדשטיינים. בידיה היו פרחי בר שנקטפו מהמגרש הנטוש ליד ביתם. יד ביד צעדו שתיהן אל קצה הרחוב, בסיומו פנו ימינה וירדו בכביש, הן הגיעו למגרש החול שבקצהו עמד צריף. רחלה הביטה במיכל, מצחה התכווץ עד שהופיעו בו פסים כהים, ידיה שאחזו בפרחים הזיעו. מיכל משכה אותה והן חצו את מגרש החול. כשעמדו מול הדלת קראו את המודעה “הלווייתו של יחיאל זייד תתקיים ביום רביעי כז’ באב 25.8.65”. “זה היום?”, שאלה מיכל. “לא, היום יום ראשון, הוא מת מזמן.”
שתי הילדות הסתובבו ופנו מהשביל. העגלה של פוליציי עמדה בהמשך. על העגלה הונחו סירים, מחבתות, שמיכת צמר בצבע ירוק, ועוד ערימת רהיטים שבורים.
כשהגיעו למדרכה שאלה רחלה את מיכל, “איפה הסוסה?”. אשה מבוגרת שנשאה סלי פלסטיק ובתוכם ירקות, הניחה אותם על המדרכה ונעמדה מול הבנות. “את הסוסה לקחה העירייה, בטח יתנו אותה למחלק הקרח. מסכן מסכן יחיאל, כל כך סבל”.
“ממה מת? במה היה חולה?”, שאלה רחלה, ונזכרה בדודתה שנפטרה לפני שנה ממחלה.
“הוא לא מת, הוא התאבד”, אמרה האשה, הרימה את הסלים והמשיכה בדרכה.
פרחי הבר נשמטו מידיה של רחלה ונאספו אל החול הצהוב, רוח של סוף הקיץ נשבה מעל ראשן, מנסה ללכוד את מחשבותיה של רחלה. “יחיאל”, מלמלה מיכל, “ואנחנו קראנו לו משטרה”.
כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.
הי רחל – קראתי את הסיפור ואני רוצה לכתוב עליו כמה מילים. כהרגלי וכמו בעולם הספרות (שירה ופרוזה), אני לא רוצה לשמוע את המחבר/ת ומה התכוון להביע. אני אעשה את שלי.
תחילת הסיפור המדברת על “אלטע-זאכן” מעידה על התקופה – עשרות שנים לאחור, בעיקר שנות ה- 50, 60 של המאה הקודמת. ואכן יחיאל נפטר או התאבד באוגוסט 65. זו תקופה שבה נושא השואה התעורר מחדש לאחר שהוזנח בשנות ה- 50, וזאת בעקבות לכידתו ומשפטו של אדולף אייכמן. לכן טוב שמדובר באירועים שמתאימים לתקופה, לטעמי. ובפרט, ניצולי השואה אז, עוד היו עם זכרונות מאד טריים והם היו כמובן עדיין רבים במספרם.
לא ברור כיצד הגיעו הילדים לכינוי “פוליציי” וזה פחות חשוב מעצם העובדה שהעגלון, יחיאל, היה מזדעזע מהשם ומגיב כפי שהגיב, עד כדי שהוא בעצם מחקה את פעולת השוטר הנאצי בעזרת השוט ואיומים על הילדים.
הילדים עצמם משתעשעים ורואים בעגלון איש רע שמאיים עליהם עם שוט. ולכן אין להם בעיה ללגלג עליו, לעשות ממנו צחוק. ואולי כך ניתן להציג את הנתק בין דור השואה לשני דורות אחריהם. רק עם מותו מבינה הילדה רוחלה את הטעות בכינוי הגנאי והזלזול בעגלון. ואת זה היא לומדת מאמא שלה לאחר שיחיאל מת, התאבד. לטעמי זה מייצג את המצב ביחסים על דור השואה. רק לאחר מותם או כשמשהו נחשף, מתחילים להבין את הנורא מכל.
אני רוצה להעיר הערה הסטורית חשובה. כאשר ניצולי השואה הגיעו לארץ, הם נתקבלו על ידי אירגוני ההגנה, פלמ”ח, אצ”ל. אלו היו אירגונים של לוחמים ומולם הגיעו ניצולים שנראו כמו “סמרטוטי אדם” (סליחה על הביטוי). על כן הם זלזלו בניצולי השואה ואמרו שהם הלכו כצאן לטבח ולא נלחמו. אירגונים אלו רק לא ידעו מה עבר על ניצולי המחנות. מחמת “קבלת הפנים הנפלאה,” היו ניצולי מחנות שהתביישו במספר על היד ועשו מה שאפשר כדי להעלים אותו. כך קיבלה המדינה צעירה את דור המחנות (וכך היא מתייחסת אליהם עד היום).
למעשה בכל שנות ה- 50, נושא השואה היה די זניח והוא התעורר בגדול עם משפט אייכמן שרק אז הבינו את גודל השואה והזוועות שעברו היהודים במחנות.
ומדוע יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא בימים שלאחר הפסח ומדוע אין יום זיכרון לשחרור מחנה הריכוז אוושוויץ? הסיבה היא בדיוק מה שהזכרתי לעיל לגבי שורדי המחנות שהגיעו לארץ. מי שקיבל אותם היו לוחמים כמו לוחמי גטו ורשה. זהו היום שבו נפל גטו ורשה. כלומר, הוסיפו חטא על פשע. מרד הגטו נעשה על ידי קבוצה אמיצה של לוחמים. המיליון וחצי יהודים שהושמדו באושוויץ לא נחשבו ללוחמים. הם לחמו, ועוד איך לחמו ומלחמתם הייתה לשרוד…..
שכחתי להוסיף דבר אחד לגבי הסיפור. כמה שהסיפור קצר, הוא מצליח ליצור את האווירה העצובה המתאימה לדמות המרכזית כאן. בקיצור, אני אוהב את הסיפור ויתרונו בכך שהוא קצר.
יכולתי לכתוב עוד אבל זיבלתי מספיק.