כריכת ״שבעתיים כאור החמה״ של יונק
כריכת ״שבעתיים כאור החמה״ של יונק

ב-8 במאי 1924, שני זוכי פרס נובל גרמנים לפיזיקה, פיליפ לנארד (1905) ויוהנס שטארק (1919), תמכו בתוכנית ה-NSDAP של היטלר ב-העיתון הגרמני הגדול. לנארד ושטארק היו חלק מקבוצה של 30 פיזיקאים שהעלו את המושג “פיזיקה גרמנית”. הם דחו את הפיזיקה הקוונטית החדשה ואת תורת היחסות כ”תיאוריות דוגמטיות” שאינן קשורות למציאות. הם טענו שהגישה הנכונה להסבר של התופעות הפיזיקליות צריכה להתבסס על הפיזיקה הקלאסית, שנדחקה על ידי תורת היחסות והמכניקה הקוונטית ה”שגויות” שהמציאו “היהודים”. לנארד ושטארק האמינו כי התיאור הנכון של המציאות ניתן על ידי ניתוח הניסוי במסגרת ההצגה החזותית של הפיזיקה הקלאסית, המתערערת על ידי “הפיסיקה היהודית” המופשטת. הם, ואנשים בעלי דעות דומות, האמינו שההבנה “הקלאסית הנכונה” של הפיזיקה ניתנה רק לארים. הקבוצה של לנארד ושטארק כינתה את עצמה “חוקרים לאומיים”. הם כינו את מכניקת הקוונטים ואת תורת היחסות “הבלוף היהודי של העולם”. לדעתם, בפיזיקה התפתחה קונספירציה יהודית נגד האמת. “הפיסיקה הגרמנית” הייתה מושג שהציג לנארד בכותרת ספר הלימוד שלו “פיזיקה גרמנית” בארבעה כרכים.

כאשר לאיינשטיין הוענק פרס נובל לפיזיקה בנובמבר 1922, לנארד שלח מכתב מחאה חריף לאקדמיה השוודית למדעים. לאחר ה-Beer Hall Putsch, שהיטלר ארגן ב-9 בנובמבר 1923, הפך שטארק למעריץ של היטלר. הוא הצהיר: “הכנות והיושרה הפנימיות שלו, שפגשנו אצל חוקרי העבר הגדולים – גלילאו, קפלר, ניוטון, פאראדיי – מעוררים את התפעלותנו להיטלר ולחבריו. אנחנו מזהים אותם כאנשים הקרובים אלינו ברוחם”. ביולי 1937 פרסם שטארק מאמר “יהודים לבנים בפיזיקה” בעיתון הרשמי של ה-SS Black Corps. במאמר נעשתה חלוקה לפיזיקה יהודית (תיאורטית) “שגויה”, ולפיזיקה ארית (ניסיונית) “נכונה”. לנארד כתב: “חשוב ביותר לשקול מחדש את כל התגליות בפיזיקה שנעשו על ידי הלא-ארים. לשם כך כדאי לפנות לתגליותיו של נציגם הבולט, היהודי הגזעי אלברט איינשטיין. תורת היחסות שלו הייתה אמורה לשנות את הפיזיקה. למעשה, התיאוריה הזו נכשלה לחלוטין. יתר על כן, היא לעולם לא תהיה נכונה. הפיזיקה היהודית היא סטייה מיסודות הפיזיקה הארית”. לנארד, מייסד “הפיסיקה הארית”, האמין בהבדל הזה וחשב אותו לפונדמנטלי: “אתה שואל – פיזיקה גרמנית? אני יכול לקרוא לזה גם פיזיקה ארית או פיזיקה של אנשים מהסוג הנורדי, הפיזיקה של חוקרי המציאות, מחפשי האמת, הפיזיקה של אלה שייסדו את מדעי הטבע. במציאות, המדע, כמו כל דבר שיוצרים אנשים, תלוי בגזע, בדם”.

לנארד ושטארק פרסמו מאמר בשם “רוחו של היטלר והמדע”, בו הפגינו יחס כמעט דתי כלפי הפיהרר, ובו כתבו שהיטלר וחבריו “באו אלינו כמתנות אלוהים מתקופות קדומות יותר, כאשר הגזעים היו טהורים יותר והאנשים היו מפוארים יותר, והתודעה לא הייתה מעורפלת. […] הוא כאן והתגלה כמנהיג אמיתי.”

העיתונאי האוסטרי ממוצא יהודי רוברט יונק כתב על היסטוריית הייצור של הפצצה הגרעינית האמריקנית בספרו Brighter than a Thousand Suns (1958) (הספר יצא בתרגום עברי בשם שבעתיים כאור החמה – תולדות חוקרי האטום, 1960): “אנשי המדע ברפובליקת ווימאר לא נהגו בכובד ראש מרובה בטיוליהם של כמה מלומדים אל האזורים העכורים של הדמגוגיה הגזענית. לפי שעה קבעו בעיקר ההישגים  את ערכו של אדם. משנעשו חסידי “הפיזיקה הגרמנית’ תועמלנים, ולא הוסיפו לעורר שימת לב בעבודתם המדעית, התייחסו הכל בביטול ל’צעקנותם הנואלת'”. הפיזיקאים היהודים החכמים לא שמו לב לצרחות הלאומניות. הם היו רציונליסטים, הם האמינו כי האבסורד אינו יכול לנצח. אבל הוא ניצח: הנאצים, הלא רציונליים, עלו לשלטון וניצחו את התבונה. ב-17 באפריל 1933, חתן פרס נובל לפיזיקה ממוצא יהודי (1925), ג’יימס פרנק, שנאלץ להתפטר בגין מוצאו, העיר: “אנו, הגרמנים ממוצא יהודי, נחשבים כיום כזרים ואויבים בארצנו”. אמנציפציית היהודים ברפובליקת ויימאר לא הייתה מלאה, “הגרמנים ממוצא יהודי” הוכרזו זרים. לפני התפטרותו עבד פרנק בתור ראש המכון לפיזיקה ניסיונית באוניברסיטת גטינגן. לאחר גירוש המדענים היהודים מהאוניברסיטה קרתה אפיזודה בהשתתפות המתמטיקאי המהולל פרופסור דוד הילברט, עליה מספר רוברט יונק בספרו: “הנותרים בגטינגן, וביניהם כמה מלומדים דגולים, לא הצליחו בימי הרייך השלישי להמשיך את קו ההישגים הגדול משנות העשרים. יתר על כולם הרגיש בכך המתמטיקאי הילברט, שכבר בא בימים. כשנה לאחר ‘הטיהור’ בגטינגן, ישב הילברט באחת המסיבות הרשמיות במקום הכבוד ליד שר המדע, החינוך וההשכלה העממית החדש ברנהרד רוסט. רוסט לא נזהר בלשונו ושאל את הישיש: ‘כלום אמת הדבר, אדוני הפרופסור, כי למכון שלך נגרם נזק רב על ידי יציאתם של היהודים?’ הילברט, עז לשון, וגלוי פנים כדרכו, השיב: ‘נזק רב? לא נגרם לו כל נזק, אדוני השר, הוא פשוט אינו קיים עוד!'”.  

היטלר כיבד מאוד את לנארד, והוא, בתורו, “הסביר” לפיהרר שתורת היחסות והפיזיקה הגרעינית משמשות מדענים יהודים כדי לסחוט כסף מהממשלה ולפגוע אנושות בעם הגרמני. לאחר ההסבר הזה, שהתקבל מהמאור המדעי, היטלר כינה את הפיזיקה הגרעינית לא פחות מאשר “הפיזיקה היהודית”. ביוני 1942, שר החימוש והייצור המלחמתי של הרייך השלישי, אלברט שפייר, דיווח להיטלר על התקדמות העבודה על פצצה גרעינית גרמנית. אבל מכיוון שהפיזיקאים הגרמנים טענו שפיזיקה גרעינית היא המצאה יהודית, היטלר לא ייחס חשיבות לעבודה על פרויקט הגרעין הגרמני.

אז התברר שבאמת קיימת “פיזיקה יהודית”, ושהיא הכריזה מלחמה על “הפיסיקה הארית”.

ב-2 באוגוסט 1939 שלח אלברט איינשטיין מכתב לנשיא ארה”ב פרנקלין דלאנו רוזוולט. יוזם מכתב זה היה היהודי ההונגרי ליאו סילארד, שבתחילת 1939 נודע לו על גילוי תגובת שרשרת באורניום, ושהבין את האפשרות של השימוש הצבאי היעיל בו על ידי הנאצים. מחברי רוב הטקסט היו פיזיקאים מהגרים מהונגריה, יהודים, יוג’ין ויגנר ואדוארד טלר. המכתב הפנה את תשומת ליבו של הנשיא לכך שגרמניה הנאצית עורכת מחקר פעיל, ושכתוצאה מכך היא עשויה לרכוש בקרוב פצצה גרעינית. המכתב קרא גם להתחיל במחקר גרעיני בארצות הברית בקנה מידה גדול.

המסר של איינשטיין נמסר לרוזוולט על ידי מנהל תאגיד ליהמן, אלכסנדר זאקס, יליד האימפריה הרוסית (ליטא), כלכלן משפיע, בנקאי, ויועץ לא רשמי לנשיא. ב-11 באוקטובר 1939 נפגש זאקס עם רוזוולט והעביר לו את המסר של איינשטיין. “אלכס, על מה זה?”, שאל אותו הנשיא. כל ההסברים של המומחה הפיננסי לרוזוולט נכשלו. אבל זאקס השיג הזמנה לארוחת הבוקר של הנשיא למחרת. בבוקר שוב שאל הנשיא על רעיונותיו החדשים של יועצו. אז סיפר זאקס לרוזוולט את סיפורו של הממציא והמהנדס האמריקני רוברט פולטון. בשנת 1803, פולטון ניסה לבדוק את סירת הקיטור הראשונה שלו על נהר הסיין בפריז. הוא דיווח על עבודתו לנפוליאון. אבל נפוליאון ענה לו בעצבנות: “האם אתה רוצה להכריח את הספינה להפליג נגד הרוח ונגד הזרם על ידי הדלקת אש מתחת לסיפון? אין לי זמן לשטויות האלה!”. כך החמיץ נפוליאון את פריצת הדרך האפשרית במלחמתו מול אנגליה על הדומיננטיות הימית. הנשיא רוזוולט שתק לכמה שניות, ואז אמר לזאקס: “העניין הזה דורש פעולה”.

לאורה, אשתו היהודייה של אחד היועצים המדעיים העיקריים של פרויקט הגרעין האמריקני העתידי, אנריקו פרמי (חתן פרס נובל לפיזיקה 1938), בספרה האטומים במשפחה (1954), ציינה כי המהגרים היהודים מאירופה, ולא ילידי ארצות הברית, יזמו את הפרויקט: “זו הסיבה שהאזהרה הראשונה לנשיא רוזוולט הגיעה מאנשים כמו איינשטיין, סילארד, וויגנר, וטלר. הפיזיקאים שנולדו וגדלו באמריקה, המשיכו לשבת ב’מגדל השן’ שלהם. זרים אלה ידעו היטב מהי המדינה המיליטנטית וגם מהי משמעות הטוטליטריות, בעוד שהאמריקנים חיו רק על-פי רעיונות הדמוקרטיה והיוזמה החופשית”. רוברט יונק גם כותב על הדאגה היהודית הזאת בספרו: “החרדה שהם היו אחוזים בה, הייתה תולדת החשש שהיטלר יהיה הראשון לפתח את הנשק הנורא. הפחד שלהם מובן למדי כשנזכרים איזה סוג של בריונות ורדיפות הם נאלצו לחוות בעקבות התקפות הסטודנטים הנאציים ב-1932 וב-1933. הם מעולם לא הצליחו להתאושש מההלם שקיבלו מהתפרצות הקנאות. הלם שנועד לעשות היסטוריה”.

המכתב לרוזוולט פתח בהתקוממות של “תתי-האדם” – הפיזיקאים ממוצא יהודי – נגד “הסופרמנים” הנאצים. החלה ההתקוממות של הלא-ארים “הנחותים” נגד הגרמנים “טהורי הגזע”. כידוע, “הפיזיקה הארית” הובסה. פרויקט הגרעין האמריקאי “מנהטן” הוקם בלוס אלמוס. הוא היה מוצלח, והוביל ליצירה ולשימוש בשתי הפצצות הגרעיניות נגד יפן. בלוס אלמוס התרחש הקרב של הפיזיקאים היהודים נגד הנאציזם, קרב שלא הוזכר בהיסטוריה. שנאתם הזואולוגית, החייתית, ליהודים, חזרה לנאצים כמו בומרנג. הנאצים לא הבינו שהמדענים היהודים, המושפלים, משוללי הבית והעבודה, הנרדפים והמגורשים על ידם מאירופה הכבושה, האנשים שאיבדו את משפחותיהם במחנות המוות, יהפכו לאלמנט תוסס, לאנזים, לכוח המניע מאחורי פרויקט הגרעין האמריקני. הם לא העריכו נכונה את חשיבות המסה הקריטית של הפיזיקאים היהודים שברחו מרדיפותיהם לארצות הברית, ועבדו נגד מדינתם בגלל משפחותיהם שהושמדו, הקריירה ההרוסה, ורמיסת כבודם האנושי והמקצועי, שנגרמו עקב הדוקטרינה הקניבלית של שליטי גרמניה. הם זלזלו בכוחה של “הפיזיקה היהודית”, שאותה גינו והחשיבו כנחותה לעומת “הפיזיקה הארית”. הפיזיקאים היהודים האירופאים ליאו סילארד, אלברט איינשטיין, יוג’ין וויגנר, אדוורד טלר, ג’יימס פרנק, סמואל אברהם גאודסמיט, ג’ון פון נוימן, רודולף פאיירלס, אוטו פריש, ויקטור וייסקופף, דייוויד בוהם, פליקס בלוך, ו”היהודים למחצה” נילס בוהר והאנס בתה, יחד עם היהודים האמריקנים המפורסמים שהשתתפו בפרויקט, רוברט אופנהיימר וחתן פרס נובל ריצ’ארד פיינמן, תרמו תרומה עצומה להצלחת הפרויקט. ביניהם היו שבעה חתני פרס נובל.

בלוס אלמוס התקיים הקרב העולמי של הפיזיקאים היהודים נגד הנאציזם. הפציפיסטים ויתרו על הפציפיזם, והבינו שבשטן נלחמים בכלי הנשק השטני. בגרעין המשימה האטומית, שבמובן מסוים הייתה יכולה להתברר כמזימה בממדים עולמיים, הייתה התמודדות על חיי האנושות. על כפות המאזניים של ההיסטוריה עמד החשש לקיומם של מאות מיליוני אנשים, ובין השאר, על הפרק הייתה ההכרעה בשאלה היהודית: האם שואת יהודי אירופה תימשך, והאם היא תתפשט ליהודי היבשות האחרות. בעבודה על פרויקט “מנהטן” ניתן לזהות את הקנוניה היהודית האמיתית היחידה בהיסטוריה, “המזימה” של היהודים נגד הנאצים, שהפכו את ילידי ארצם ממוצא יהודי לזרים באירופה ובכלל על פני כדור הארץ. זו הייתה “המזימה” היהודית שלא נצפתה על ידי הפרוטוקולים של זקני ציון.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − ארבע עשרה =