ד”ר חני ברקת גלנצר מספרת על פרשיה היסטורית כמעט לא ידועה: סיפורו של בית מקדש יהודי שהתקיים במצרים במקביל לבית המקדש בירושלים, ונסגר מסיבות לא באמת ידועות זמן לא רב לאחריו.

שרטוט סכמטי של אתר החפירות של פלינדרס פיטרי בתל אל יהודיה (לאונטופוליס) כולל המקדש שזוהה כמקדש חוניו, עמוד של פרעה מרנפתח, ארמון רעמסס השלישי. ויקיפדיה. MT0 (בסיוע Hanay)

מקדש חוניו בליאונטופוליס במצרים הינו תופעה ייחודית. היה זה מקדש שהקים במצרים כהן מבית צדוק ושמו חוניו, זמן לא רב לפני מרד החשמונאים. המקדש התקיים במהלך המרד וגם מעט אחריו. לפי יוספוס פלביוס, התקיים המקדש כל ימי בית שני (קד’ י’ 152-153).

ידועים סיפורים קודמים באשר להקמת מרכז לעבודת האלוהים מחוץ למקום המקדש. שנים וחצי השבטים שחיו בעבר הירדן המזרחי הקימו בעבר במה שהחרידה את כוהני ישראל, אשר יחד עם יהושע נערכו לעלות עליהם (יהושע פרק כב). כמו כן מוכר סיפור הפסח שנעשה במקדש באי ייב אשר על הנילוס. כל אלה נעשו על ידי תושבי המקום בו הוקם המקדש. ייחודו של מקדש חוניו בליאונטופוליס שהוא הוקם על ידי כהן מבית צדוק שיועד להיות הכהן הגדול, ובעטיים של תככים פוליטיים נאלץ לברוח מירושלים.

המקור העיקרי לידיעות על מקדשו של חוניו הם ספריו של יוספוס פלביוס “מלחמות היהודים”, וספר מקבים ד’ המספר על האירועים בירושלים שקדמו להקמת המקדש.

האירוע הראשון שמתאר פלביוס בספרו הוא הקמת מקדש חוניו (מלחמת א’ 31-33). בספרו האחרון, לאחר תיאור נפילת מצדה, מספר פלביוס שהסיקריים ברחו לאלכסנדריה, ועוררו שם מהומות. לאחר שנתפסו והומתו, החליט אספסינוס להרוס את המקדש בליאונטופוליס. הידיעות על מקדש חוניו אצל פלביוס עוסקות בבניין הבית ובהפסקת פעילותו בלבד, ואין בכתביו כל איזכור בדבר פעילות כלשהיא במקדש בין שני האירועים, לרבות בימי חייו שלו עצמו. פלביוס מציין שמימי הקמת המקדש ועד לחורבנו עברו שלוש מאות ארבעים ושלוש שנים. החוקרים סבורים שיש לתארך את הקמתו לשנים שבין 172 ל-150 לפני הספירה, ואת סגירתו לשנת 73 לספירה, לאחר נפילת מצדה.

במקורות חז”ל אין אזכור למציאותו של מקדש אחר פעיל בימי בית שני, אם כי קיימות מסורות על ירידתו של חוניו למצרים. במקורות אלה מכונה המקום “בית חוניו”. במסכת מנחות שבמשנה ובתוספתא לא זכה המקדש הזה להתיחסות ישירה, אולם קיים דיון נרחב במקורות החז”ליים על כשרותם של כהנים שעבדו במקדש חוניו לעבוד במקדש שבירושלים. ניתן למצוא רמזים אחרים במקורות חז”ליים, ובמיוחד בתלמודים הבבלי והירושלמי במסכת מנחות, בעיקר לאירועים שקמו להקמת המקדש, ללא התייחסות ישירה אל המקדש עצמו. ייתכן שהסיבה לכך היא שמקדש חוניו לא תפס מקום של ממש בעולמם של יהודי בית שני, וההתייחסות אליו בתלמודים באה להמחיש את הדיון בשאלות הנוגעות להקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים.

גם במקורות ההלניסטיים של התקופה לא מוזכר מקדש חוניו. פילון האלכסנדרוני, שהרבה לכתוב על המקדש בירושלים, איננו מזכיר את מקדש חוניו. גם מחבר איגרת אריסטיאס אל פילוקראטס איננו רומז למציאותו של המקדש בליאונטופוליס.

האירועים שקדמו להקמת המקדש

בשנת 201 לפני הספירה, במלחמה בין בית סלווקוס לבית תלמי, החליטה מועצת הזקנים בירושלים, ברשות שמעון הכהן, להתייצב ולסייע לאנטיוכוס השלישי ולצבאו במערכה נגד התלמיים. החלטה זאת התקבלה בניגוד לדעתו של הורקנוס בן יוסף מבני משפחת בית טוביה ומקורביו, שייחלו להמשך שליטת בית תלמי. סלווקוס השלישי העריך מאוד החלטה זאת, וקבע פטור מגביית מיסים במשך שלוש שנים, מענקים כגון עץ וחומרי בניין לצורך שיקום בית המקדש, ומכסה של בהמות כשרות לקורבנות. תקופת שלטונו של אנטיוכוס השלישי ציינה תקופה חדשה בחיי העם היהודי, תקופת רגיעה והרחבת העצמאות הפנימית, שבראשה עמד הכהן הגדול חוניו השלישי, שהחזיק במשרת ניהול שוק העיר (אגרונומוס). עמדה זאת העניקה לו כוח כלכלי רב. שמעון, בן למשפחת כהנים ממשמר בלגה, היה נגיד המקדש. בין השניים פרץ סכסוך על רקע השליטה בשוק. חוניו לא ויתר מרצונו על משרתו, ולכן החליט שמעון לערב את השלטונות הסלווקים. שמעון הציע לחצר הסלווקית פיתוי שהצדיק ככל הנראה התערבות מצידם במקדש, בניגוד למדיניותו של אנטיוכוס השלישי (מקבים ב’ פרק ג’). לאחר מותו של סלווקוס השלישי שלח יורשו, סלווקוס הרביעי, את נציגו הליודורוס, לירושלים. חוניו לא הכחיש שבמקדש יש כספים רבים, אולם טען שאלה כספי אנשים פרטיים שהפקידו אותם במקדש כדי שכספם יובטח.

העובדה שבין מפקידי הכספים במקדש נכלל גם הורקנוס בן טוביה, שהיה פרו-תלמי, מצביעה אולי על נטייתו הפוליטית של חוניו השלישי. בכל מקרה, דבריו לא שכנעו את הליודורוס, והוא ניסה לשדוד את הכספים שהיו מופקדים במקדש, אולם איננו מצליח במשימה זאת.

על פי ספר מקבים הייתה זאת התרחשות ניסית שגרמה להליודורוס לסגת מכוונתו. כך או כך, הליודורוס חוזר אל סלווקוס הרביעי, ללא הכספים שניסה לשדוד.

שמעון לא נרתע מחתרנותו נגד חוניו, והאשימו ביחס עויין להליודורוס. חוניו נאלץ לצאת לאנטיוכיה, כדי לנסות לפתור את הסבך שנוצר. בד בבד, נרצח סלווקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי ירש את מקומו (175 לפנה”ס).

השאיפה לביטול השלטון התיאוקרטי ביהודה, שמגמותיה הסתמנו כבר קודם לכן, הביאה חוגי אצולה בירושלים לנסות להשתלט על משרת הכהן הגדול, ועל הרווח שהביאה בצידה. אצולה זאת לא הסתכנה בשלב הראשון בהחלפת בית צדוק, שהיו שושלת הכהנים מאז בית המקדש הראשון, אלא החליפה את חוניו באחיו יאסון, שהשקפותיו המדיניות והחברתיות תאמו את שלה. ההחלפה נעשתה בפקודתו של אנטיוכוס הרביעי, תמורת תשלום. אירוע זה היה משמעותי מאוד מכיוון שהכהן הגדול הפך להיות חלק מהפקידות הסלווקית, ונוצר פתח ליכולתו של שלטון זר לקבוע מי יהיה הכהן הגדול בירושלים.

שלוש שנים מאוחר יותר נסע מנלאוס, אחי שמעון, אל אנטיוכוס, וקנה את הכהונה לעצמו. בכך נלקחה הכהונה מידי בית צדוק.

קיימת אי התאמה בשאלה מי הכהן שירד מצרימה, אולם רוב החוקרים סבורים שהיה זה חוניו הרביעי, שהבין כי הכהונה הגדולה נלקחה מבית צדוק וחשש לחייו.

יהודי מצרים

היישוב היהודי במצרים התחדש עוד לפני ימי בית ראשון. על כך מספר ירמיהו הנביא: “הדבר אשר היה אל ירמיהו אל כל היהודים היושבים בארץ מצרים” (ירמיהו מ”ג א).

גם מאיגרת אריסטאס אנו לומדים על יהודים שישבו בייב אשר במצרים. יהודים אלה שרתו בחיל המצב המצרי ששמר על גבולה הדרומי של מצרים, ובנו לעצמם מקדש. ליהדות מצרים אין כל ייחודיות בשלב זה. חלקם שמרו על אמונתם המקורית וחלקם הושפעו ממנהגי הסביבה.

פלביוס, בספרו “נגד אפיון” (א’ כב’)  מספר על הגירה יהודית גדולה למצרים ולפיניקיה לאחר מות אלכסנדר מוקדון והקרבות שהתרחשו בארץ בין בית תלמי לבית סלווקוס.

מתקופתו של תלמי פילדלפוס, מתחילה תקופת התעצמות של יהדות מצרים בתחום התרבותי והחברתי, והתערותם בחברה ההלניסטית כקהילה עצמאית חזקה. חלקם אף שאפו לקבל אזרחות בפוליס של אלכסנדריה. אלה גם אלה היו בעלי זיקה חזקה לארץ ישראל ולתורת ישראל. מתוך איגרת אריסטאס אנו לומדים שאסיפת היהודים באלכסנדריה אישרה גם את תרגום השבעים (שח- שיא). פלביוס טוען שבשל נאמנותם לבית תלמי, קיבלו יהודי מצרים מעמד צבאי איתן, אותו המשיכו לקיים לאורך תקופת בית תלמי (קד’ יב 8).

אל קהילה זאת ירד חוניו הרביעי לאחר האירועים בירושלים, והקים מושבה צבאית בליאונטופוליס.

חוניו הרביעי קיבל מתלמי פילומטור ואשתו קלאופטרה רשות להקים מקדש שידמה למקדש אשר בירושלים, ולהעמיד בו כהנים ולוויים מבני משפחתו. משפחת צדוק. חוניו שכנע את מלכי תלמי שמקדש כזה יחזק את לב העם כלפיהם. בעודו מסתמך על פסוק מספר ישעיהו בו חוזה הנביא מקדש שיוקם במצרים (קדמוניות יג 62-68, ישעיהו יט 18-19).

תמוהה העובדה שחוניו בחר להעמיד מקדש בליאונטופוליס, כפר נידח שמעולם לא היה מרכז ליהדות המצרית. בנוסף לכך לא היה ליהודי מצרים צורך במקדש משלהם מכיוון שהם היו עולים לרגל למקדש בירושלים, ומסורת האבות הייתה חשובה בעיניהם מאוד.

פלביוס טוען שחוניו לא עשה את המעשה בלב טהור, אלא אמר להכעיס את היהודים אשר בירושלים שאיפשרו לאירועים לקרות. ועל כן בנה את המקדש בליאונטופוליס וניסה להדיח את העם.

ייתכן שרצונו של חוניו להקיף עצמו באווירה של כהונה גדולה, כך שיוכל להנות מכל התפארת וההדר הכרוכים במעמד זה, יחד עם העובדה שהקמת המקדש תאמה את רצונם של מלכי תלמי, שהתכוונו לשוב ולהשתלט על יהודה וסוריה הדרומית, וביקשו לחזק את הקהילה היהודית במצרים, הביאו להקמתו בפועל.

היחיד שמתאר את המקדש בליאונטופוליס הוא פלביוס. לטענתו, המקדש עצמו לא תאם את זה שבירושלים, אלא היה כתבנית מגדל עשוי אבנים גדולות, שישים אמה גובהו. בשונה מכך, המזבח תאם בדיוק את זה שבירושלים, וכך גם כל כלי הקודש, מלבד המנורה, אותה עשה חוניו כנברשת בעלת שבעה קנים המפיצה אור לכל עבר ותלויה על שרשרת זהב (מלח’ ז’ י’ ב-ד).

לשאלת העדר אזכור המקדש במקורות הלניסטים, ניתן לשער שיהדות מצרים גילתה עניין מסוים במקדש בליאונטופוליס, אולם הוא לא הפך להיות מרכז פולחני ליהדות זאת. כל זמן שבית המקדש בירושלים היה קיים, כיוונה עצמה יהדות מצרים לבית המקדש בירושלים. ידוע שבכל התקופה ההלניסטית היו יהודי מצרים עולים לרגל  לירושלים ששימשה מרכז לכל תפוצות העם. גם מנהג העלאת חצי השקל שנשלח לירושלים לשם מימון פעולות המקדש שם, לא הופסק עם הקמת מקדש חוניו. ייתכן שהעובדה שיהודי מצרים מרבים לדבר על המקדש בירושלים וכלל אינם מזכירים את מקדש חוניו, עשויה להעיד על כך שבאמונה המונותאיסטית שלהם, ישנו אל אחד, ולכן יש רק מקדש אחד.

כאמור, בספרות חז”ל אין דיון על מקדש חוניו עצמו, אלא רק בשאלת הכשרת המקום על סמך דין היתר במות ושאלת שחוטי במות. הדיון על כשרותם של כלי קודש ששמשו בבית חוליו וכשרותם של כהנים ששרתו בו תופס גם הוא מקום נכבד בתלמודים. ייתכן שבדיונים אלה משתקפת מציאות ממשית לפיה בפרק זמן מסוים, כגון תקופת חילול בית המקדש בירושלים על ידי היוונים, ואף תקופה מסויימת לאחר מכן, פעל הבית בתקופת היתר במות.

היבט אחר להבנת העדר דיון של ממש בתלמודים יכול להיות שהדיון התלמודי, שהתקיים בעיקרו לאחר מרד בר כוכבא, עושה שימוש אנלוגי במעשה של חוניו, כשהביעו את דעותיהם בנושאים אקטואליים. בתקופה זאת, איבדה ארץ ישראל הרבה מההגמוניה שלה בעולם היהודי לטובת חכמי הגולה. על רקע זה, עלו שאלות בדבר הלגיטימיות של הקמת מרכזים רוחניים מחוץ לארץ ישראל.

ייתכן שלולא היה חוניו מגיע למצרים בתקופה שהגיע, לא היו הדברים מתפתחים כפי שהתפתחו. הסיבות היו פוליטיות. תלמי פילומטור ראה בחוניו מכשיר מדיני לנגח את אנטיוכוס, ולכן התיר לו לבנות מקדש מפואר לאלוהי ישראל. חוניו העמיד כהנים ולווים מבני משפחתו, משפחת צדוק, לשרת במקדשו. מכיוון שמשפחת צדוק הייתה המשפחה שהכהונה הגדולה עברה בה בירושה מאב לבן, לא מן הנמנע הוא שחוניו ראה בכך לגיטימציה להקמת מקדש מחוץ לגבולות ארץ ישראל שישמש מקדש חלופי למקדש בירושלים.

בסופו של דבר, נראה שחשיבותו של מקדש חוניו הייתה מקומית בלבד, והוא שירת את הקהילה הצבאית היהודית בליאונטופוליס מבלי לתפוס מקום בחיי הקהילה היהודית במצרים כולה.

ובכל זאת…עצם קיומו של המקדש מראה שהעולם היהודי ידע שהמקדש בירושלים אינו חייב להיות יחיד במינו. ואולי עצם קיומו של מקדש חוניו נתן תאוצה לקיומם של מוסדות בתי כנסת במקומות שונים, שהחלו להתקיים מימי החשמונאים ואילך.

מפה של איזור “ארץ חוניו” במצרים שבו היה מקדש חוניו. הויקיפדיה הרוסית

ראו גם

ספרו של רפאל ינקבליץ מקדש חוניו – מציאות והלכה

תגובה אחת

  1. נראה לי שאחד הדברים המעניינים ביותר לגבי מקדש חוניו זה עצם קיומו כמקדש יהודי עם משפחת כוהנים לגיטימית לצד המקדש בירושלים. זה מראה כנראה שהמסורת על כך שליהודים יכול להיות רק מקדש אחד לא הייתה כל כך דומיננטית כפי שנהוג לחשוב. וכנראה בניגוד למה שנהוג לחשוב קבוצות שונות של יהודים חיו עם מקדשים שונים חוץ מזה שבירושלים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 + 12 =