האלוף מספר בעצמו: אני גורודיש – סקירה על רומן ביוגרפי

אלי אשד סוקר את האוטוביוגרפיה ה(חצי) בדיונית שכתב גדי לופו לאלוף שמואל גונן, הוא "גורודיש", ספר שבו מספר האלוף המת שהגיע לפסגות התהילה במלחמת ששת הימים ונמצא אחד האשמים בהפתעה של מלחמת יום כיפור את סיפור חייו.

המערכת

בימים אלה יצא לאור ללא קשר למלחמת עזה, אבל בהחלט במקביל לה באופן שנראה כיותר ממקריות גרידא, הספר מעורר ההירהורים אני גורודיש של גדי לופו (הוצאת אוולין לוי -בין המילים, 2024), אוטוביוגרפיה בדיונית של אלוף שמואל גונן, שהקריירה שלו נחרבה במלחמת יום כיפור. האוטוביוגרפיה מסופרת כביכול על ידי גורודיש עצמו, כנראה בעולם המתים שבו הוא נמצא.

זהו ספרו השלישי של גדי לופו, והוא מוגדר על ידי מחברו כרומן היסטורי.

עד כה לופו, בוגר החוגים להיסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה, עסק במרבית יצירותיו, שירה ופרוזה, בהיסטוריה של עירו עכו בימי הביניים ובזמן החדש. המחבר פרסם שלושה עשר ספרי שירים. חלקם מתארים את עכו בה גדל ואת הרקע ההיסטורי שלה עוד מימי הביניים.

ספרי הפרוזה הקודמים שלו הם חיים פרחי, רומן היסטורי על היהודי בן המאה ה-18 שחי בעכו, והיה יועצו של אחמד ג'זאר, המושל שהגן על העיר מפני נפוליאון, וכן הספר האוטוביוגרפי הילד מעכו: סיפורים אישיים.

כעת הוא נע לנושא חדש שאינו קשור לעכו דווקא, לחייו של אחד מהאלופים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות מדינת ישראל, שהיה מעורב עמוקות באסון הגדול ביותר שאותו חוותה המדינה לפני האסון הנוכחי.

בהקדמה מדגיש המחבר כי ביקש לעשות מעט צדק לגבי דמותו של האיש אשר הואשם בכישלון בחזית הדרומית במלחמת יום כיפור, הודח מתפקידו, ונמצא אחד האשמים בכישלון הראשוני של הצה"ל במלחמה על ידי וועדת אגרנט.

אגב קריאה אני לא יכול שלא לשים לב שיש נקודות קרבה בין מה שקרה לגורודיש לחייו של בכיר אמ"ן תא"ל אהרון חליווה בחודשים האחרונים. אם כי כמובן גדי לופו, כשכתב את הספר, לא יכול היה לדעת את זה. לא אפרט כאן, המאמר עוסק רק בספר ובאלוף שמואל גונן. אבל הדמיון בהחלט מעניין.

האלוף

אלוף שמואל גונן, הידוע בכינוי גורודיש, הוא אחד האלופים הידועים וגם לשימצה של מלחמת יום הכיפורים, ועם הגורל אולי הנורא והדרמטי ביותר. הוא היה בן למשפחה חרדית בירושלים, שביחד עם אחיו התקדם מאוד בדרגות בצה"ל במלחמת ששת הימים, השתתף בקרבות חזית הדרום כמפקד חטיבה 7 בהצלחה גדולה ביותר. 

הנה נאום אלוף משנה שמואל גונן גורודיש לסיירת חטיבה 7 ביום שלפני החמישי ביוני 1967, קרב  צומת רפיח. נאום צמא דם ושואף חורבן ללא ספק בכל קנה מידה:

"הערב ערב טרום קרב, ייתכן ומחר עם שחר יהיה הקרב, חשיבות הקרב מכרעת ותוצאותיו חשובות לעצם קיומנו. אם לא ננצח במלחמה זו, לא יהיה לנו לאן לחזור. נאצר עולה עלינו להשמידנו במיטב כלי זיינו. אך כוחנו עמנו, לראשונה מאז מלחמת השחרור, להתמודד עימו כמעט שוים אל שווים. אתם הגדוד המהיר ביותר בצה"ל, ואני בונה עליכם רבות. משימתכם תהיה הקשה ביותר, תפרצו את הפריצות הקשות ביותר ובאיגופים העמוקים ביותר, תעלו מחר על מוצבי רפיח. אני רוצה שתוך עשרים דקות יוכרע הקרב. אני רוצה לראות את הטנקים שלהם בוערים כלפידים. אין לבזבז פגזים על חייל רגלים תדרסו אותם ואת הטנקים שלהם. חיילים! יש לכם פיקוד מצויין, קדימה לניצחון. בתקווה להתראות מחר דרך מכשירי הקשר".

לעניות דעתי זהו אחד מנאומי הטרום קרב הטובים ביותר בעברית, לפחות שמוכרים לי.

בסיום אותה מלחמה נאם גונן נאום ידוע אף יותר, נאום "אחי גיבורי התהילה". ממנו זכור המשפט "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו".

האזינו לנאום "אחי גיבורי התהילה" כאן.

הספר שנכתב על אותה מלחמה, "חשופים בצריח" של שבתאי טבת (הוצאת שוקן, 1968, מהדורה מחודשת 2017), וגם התמונות ההרואיות שלו שצילמו צלמים כמו נחום גוטמן וצלמי מגזין "לייף" האמריקני  הפכו את גורודיש למפורסם.  

מאידך הוא נודע כמפקד קשוח ואכזרי על פיקודיו שהעניש על הטעויות הקטנות ביותר. ביולי 1973 הוא מונה לאלוף פיקוד דרום במקום אריאל שרון שפרש מהצבא, ותוך זמן קצר, שלושה חודשים בלבד לאחר שקיבל את הפיקוד, האלוף הלא מנוסה מצא את עצמו בחוד החנית של מלחמת יום הכיפורים. מאמציו הצבאיים במהלך המלחמה נכשלו, והוא מצא את עצמו בסיכסוך עם אריאל שרון שהוחזר לפיקוד, ושמאז ואילך החליט החלטות תוך התעלמות מגורודיש, שלכאורה היה ממונה עליו. גורודיש בשלב מסוים אף שקל לעצור את שרון.   

בסופו של דבר הרמטכ"ל ושר הביטחון החליטו למנות מעליו את הרמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, למרות התנגדותו הקשה של גורודיש, שאף איים לעזוב בו ברגע את הצבא. אלא שסגן הרמטכ"ל ישראל טל הודיע לו שאם יעשה זאת בעת לחימה יכלא כעריק.

בר לב אכן התגלה כמפקד טוב ורגוע בהרבה. גורודיש, העיד סגנו, צרח כל הזמן. בר לב, לעומת זאת, כמעט לא הרים את קולו.

בסיום המלחמה איבד גורודיש את שמו הטוב. ועדת אגרנט החליטה שהוא היה אחד האחראיים לכישלון בימים הראשונים, ביחד עם הרמטכ"ל, וסילקה אותו מהצבא. גורודיש היה כעת אדם שבור. הוא היה נחוש להחזיר לעצמו את שמו הטוב ולהוכיח כיצד רומה בידי משה דיין, שלדעתו היה האחראי לקונספירציה שהביאה למלחמת יום הכיפורים. לשם כך נסע לרפובליקה המרכז אפריקנית לאסוף שם יהלומים, אבל הסתבך בעסקים גרועים. בעת שהותו שם בא לבקרו העיתונאי הישראלי אדם ברוך, שראיין אותו את הראיון המקיף ביותר על חייו ועל גורלו בלב הג'ונגל.

לימים הועלה על הבמה מחזהו של הלל מיטלפונקט "גורודיש", המתאר אותו בעיקר בתקופת השפל שלו באפריקה, ומתבסס גם על הראיון שלו עם אדם ברוך, שמופיע כדמות במחזה. ברוך אגב לא התלהב במיוחד מהמחזה שנעשה לפי המאמר שלו, אבל המחזה הוא מרשים ביותר והועלה פעמים רבות על הבמה.

הספר

ספרו של לופו כתוב בגוף ראשון, מחזיק 440 עמודים, ומחולק לפי תקופות בחייו של גורודיש. הסופר, כמקובל עליו, ביצע תחקיר יסודי ביותר על הנושא שבו הוא עוסק. גדי לופו נסע למקומות שונים בארץ לשם התחקיר, וקיים ראיונות עם אנשים שונים שהכירו את האלוף בתקופות שונות של חייו. בסוף הספר מופיעה ביבליוגרפיה בה הסתייע. בין השאר נזכרים ספרים של: אדליסט, א.אדן (ברן), אורי בר יוסף, רונן ברגמן, אבירם ברקאי, אביעזר גולן, יואב גלבר, חיים הרצוג, אלי זעירא,אילן כפיר, כרמית גיא, אורי מילשטיין, מרדכי נאור, יוסי פלד, מיכאל ששר, אסף ענברי. בין מקבלי התודות על עזרה בתחקירים: רמי דותן החיפאי, אורי שגיא, יואל לביא ראש עיריית רמלה לשעבר, אילן סהר, אורי אור, יאיר נפשי, יעקב אבן, אביגדור קהלני, יוסי בן חנן, אבנר שלו, אורי מילשטיין, לימור שריר שרייבמן.

חמשת חלקי הספר הם: ילדות נעורים ובחרות; ממלחמת סיני עד מלחמת ששת הימים; כוכב דרך, מלחמת ששת הימים; היבריס, הימים עטורי התהילה עד מלחמת יום הכיפורים; הנפילה ממלחמת יום הכיפורים ואחריה.

שמואל גונן שהיה בעל רקע חרדי, תלמיד ישיבה בנערותו בירושלים החרדית, נכנס לצבא, ומצא שם את עצמו ואת עולמו. אם כי נשאר כל חייו בעל ידע עמוק בתחומי היהדות, ולמרות שיצא בשאלה נשאר מלא כבוד לדת כפי שמתברר בקטעים שונים בספר.

בצבא, אולי במפתיע ואולי לא במפתיע, הוא התגלה כאדם קשוח, יהיר, מלא ביטחון עצמי, שואף אל הכוח, פטריוט נאמן בשל תודעתו בצל זכר השואה. הוא ישיר מאוד, איש של ניגודים. אוהב או שונא, חסר טקט, נוטה להשתולל ולהתרגז. בונה את הקריירה הפיקודית שלו על הטלת משמעת חמורה מאוד, הקפדה על פרטים קטנים ביותר, ועל סדר. מעניש בסיטונות חיילים וקצינים. מצד שני, ותמיד יש צד שני, הוא זהיר ודואג לחייליו, ואינו מחפף בדבר לגביהם. לצד המשמעת החמורה הוא דואג לתנאי השירות של החיילים, כל זמן שהם עומדים בסטנדרטים החמורים שלו. בעל מוטיבציה להצטיינות יחידתו. מקורי בתורת הלחימה שלו. הוא בעל כושר רטורי, מחשבה חריפה ומקורית.

מהספר הוא מצטייר כמין מקבילה ישראלית של הגנרל האמריקני פאטון, שאותו אכן העריץ, ואת חייו ואת הקרבות שלו למד היטב כפי ש"הוא" מספר בספר. פאטון היה אכזרי ביותר לחייליו, אבל גם דאג שילחמו היטב וידעו על מה.

הוא סיים את הקריירה שלו כשסטר לחייל פצוע משום שעבר על הכללים.

גונן נהנה מן ההילה שלו לאחר הישגיו והישגי יחידתו במלחמת ששת הימים. ספרו של שבתי טבת "חשופים בצריח" הפך את תלמיד הישיבה לשעבר לגיבור לאומי. מצד שני גורודיש היה שנוא נפשם של כמה מפקדים בכירים בצה"ל. ואף נחשב למשוגע בעיני רבים. הוא היה נוטה לנטור ולנקום וללמד לקח, ורגיש לשמו הטוב. הרצון לנקום וללמד לקח לויוה אותו בתקופת השפל של חייו לאחר מלחמת יום הכיפורים. גונן היה קיצוני ביחסו לאנשים, או אוהב או שונא. בולטת שנאתו למשה דיין עד כדי רצון לחסל אותו במו ידיו.

מתוארים שלבי עלייתו בסולם הפיקוד לאורך הקריירה שלו. הוא היה גאה על תפקידו והשתדל למלא אותו על הצד הטוב ביותר. הצבאיות היתה תמצית חייו. מתוארים חייו דרך מלחמת סיני, פעולת סמוע, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, והתקופה שאחריה, כולל עימות משפטי ארוך ומייגע. התיאור מתמקד בשלב הבוגר בחייו הצבאיים, ורק מילים מעטות נאמרות על משפחתו. כמובן מככבת בתיאור חטיבה 7, ובמיוחד גדוד 82. רגישותו החזקה למשמעת באה לאחר קרב בעייתי בינואר 49 במלחמת השחרור בחזית המצרית, אז גם למד את חשיבותו של הטנק והחליט להצטרף לחיל השריון.

בסיום הקריירה שלו, לאחר שנמצא אשם בידי וועדת אגרנט, נסע לאפריקה, עליה קרא בספר "מכרות המלך שלמה" של הגרד בילדותו, בתקווה למצוא יהלומים ועימם לחזור ולהציל את שמו הטוב. גורודיש האמין כי רודפים אותו, ומתוך כך הוא חיפש קריירה במקום אחר. הוא פיתח ידידות עם הקיסר המרכז אפריקאי, בוקאסה, ורצה להתעשר בראש ובראשונה כדי שיוכל לחזר ולנקום ביריביו, ובראשם דיין. אך באפריקה הוא רק שוקע ושוקע, ומזכיר יותר מכל דבר את קורץ, גיבור סיפורו הידוע של קונרד "לב המאפליה", האיש המערבי ששוקע באפריקה השחורה.

עד כמה אפשר לסמוך על הסיפור שאותו מספר לנו גורודיש במו פיו דרך גדי לופו?

לופו ללא ספק ביצע תחקיר יסודי, אך נראה שהוא נמנע מלעסוק בחייו האישיים של גורודיש. מן הסתם כדי לא לפגוע בבני משפחה חיים. הגיוני שגורודיש המת יעדיף להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר בעיני החיים, אבל אני כקורא הייתי מעדיף תמונה שלמה יותר של חיי האלוף. יש להניח שלופו העדיף לא לשתף את כל מה שהוא גילה בספרו.

הספר בהחלט מביא תמונה שנראית מלאה של הדרך בה חשב גונן ופעל, אבל התמונה הזאת ממש יותר מדי חד צדדית, שהרי האלוף עצמו מספר את סיפורו ולא משקיף אובייקטיבי.

בכל אופן חיבתו של לופו לאיש שעליו הוא כותב ברורה.

אבל הספר המלא והתיעודי על גורודיש וחייו עדיין צריך להיכתב.

קיראו גם :

אל לב האפלה :הראיון של אדם ברוך עם גורודיש

לימור שריר -זכרונותי מגורודיש

צפו במחזה על חיי גורודיש מאת הלל מיטלפונקט בתיאטרון הקאמרי: