תמי כץ לוריא ממליצה
על ההצגה “משפחה ברכבת”
ההצגה “משפחה ברכבת” בתיאטרון “האינקובטור” היא קומדיה פיוטית על משפחה עם בעיות תקשורת, הבורחת מארץ מולדתה. אבא, אמא וילדה, נמצאים ברכבת שנוסעת לאנשהוא. לאן היא נוסעת? כמה זמן הם ברכבת? מהי התקופה? כנראה שעכשיו, שום דבר אינו ברור, ובהמשך מתברר שגם לא משנה.
ההורים עושים את כל הטעויות האפשריות בניסיון לבשר “בשורה קשה” לילדה, שמדברת רק עם זרים.
הרכבת נוסעת, עוברת ערים ומדינות. אף אחד לא יודע לאן היא דוהרת ולמה היא לא עוצרת.
בחור נכנס לקרון עם 12 תבניות ביצים. הוא ברכבת כבר שנתיים, ואולי 50 שנה. מרגע זה ברור שכלום אינו ברור, והכל אפשרי, לזמן אין משמעות, ומצד שני יש לו אינסוף משמעויות. בתוך המשחק הזה של זמן, תבניות מחשבתיות, תקשורת יחסים, ויצרים אנושיים, נע לו סיפור מסע שלא נגמר, מלא הומור, עצב וצבע.
התפקיד של הסיפור הזה להטיל ספק ולבקר ולהציג בצורה אבסורדית את הקיום האנושי ואת התבניות המחשבתיות המקובעות, ואת היחסים הנוצרים עקב כל אלה, בצורה חכמה, ביקורתית ומשעשעת. למשל: איך אפשר להיות הורה או ילד, או בכלל בן אנוש, בלי שיודעים מה זה ואיך זה חיבוק? או בכי? איך אפשר להיות ילד וגם מבוגר, חי וגם מת, נוכח וגם נעדר? איך אפשר להיות אדם שבתוכו חיים יחד העבר ההווה וגם העתיד? עובדה היא שכולנו כך בצורה זו או אחרת.
ברובד הפסיכולוגי של ההצגה ישנה עדינות ואמפטיה ביכולת של הדמויות להבין עולמות פנימיים של האחר, וחשיבותם בשבילו. “הבשורה הקשה” שההורים מנסים ובסוף מצליחים לבשר לילדה, היא קשה רק מבחינת העולם שלהם, בהקשר לילדה, גם אם מגוחכת מבחינת הצופה. ההזדהות של הילדה עם מושא אהבתו של נושא הביצים, שרואה בילדה התגלמות אהובתו המתה משכבר הימים, מעוררת אמפטיה בצופה. כך גם ההשלכות שהדמויות משליכות כל אחת על האחרת.
כל אלה יוצרים עולם רגיש ומעורער , הזוי וחסר הגיון, אך מעורר חיבה והזדהות, העולם שלנו.
הסגנון החסכוני של ההצגה מדייק את המשמעויות:
המילים מדוייקות ולעיתים בעלות כפל משמעויות, הזורקות את הצופה להרהורים פילוסופים כלליים , ובו זמנית גם למציאות של כאן ועכשיו .
התפאורה הסטאטית: קרון, מושבים, מיעוט אביזרים, מעבירים את הדגש לכל תנועה, מחווה וגוון דיבור של השחקנים המעולים, שבאביזר אחד קטן מחליפים דמויות ונעים בין הזמנים.
רבדים ומשמעויות רבות, העולים מההתרחשויות שבהצגה, מציגים את הקיום האנושי כהזוי, ולכן כמו בהצגה, נשאר רק לצחוק, ולהמשיך, עד שייגמר.
קרדיטים:
יוצר, מחזאי ומפיק: אלדד כהן | בימוי וכוריאוגרפיה: שרון שטרק | ע. במאית וניהול הצגה: רעות עג’מי | יעוץ דרמטורגי: דורי פרנס | מוסיקה: יונתן הררי ודן לביא | שחקנים: אופיר צויגנבום, עדן אהרוני, יפתח קמינר, אפרת ארנון | תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב | עיצוב תאורה: דן גלזר | הפקת צילומים: שחר לוסקי – דיגיסטייג’ | סטילס: קטיה אליאור | וידאו: אייל דולב, עידן דמארי | ליווי וניהול אומנותי: יפתח ליבוביץ | מפיק ראשי: עירן פיטוסי
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה “דרייפוס”
תיאטרון החאן מציג את “דרייפוס”, מחזהו של ז’אן קלוד גרימברג, בבימויו של ארז שפריר, לפי הנוסח העברי של אלי ביז’אווי, עם המוזיקה מאת דורי פרנס.
בעיירה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם להקת שחקנים חובבים עורכת חזרות על מחזה מאת מוריס, איש התיאטרון היחיד בלהקה, ובבימויו, המשחזר את פרשת דרייפוס. זאת קומדיה שנונה, עם יסוד הומוריסטי מובהק: שחקנים מקצועיים של תיאטרון החאן מגלמים שחקנים חובבים. המחזה עשיר ומרובד. יש בו תהליך העבודה של במאי מקצועי עם שחקנים חובבים במהלך חזרות על הצגה בנושא היסטורי חשוב של פרשת דרייפוס, וכן מציאות חייהם של אותם שחקנים-יהודים.
כמו רבים ממחזותיו של גרימברג, יהודי-צרפתי יליד 1939, גם “דרייפוס” עוסק באנטישמיות. המחזה מתמקד בשני גלי אנטישמיות מובהקים: בהווה של ההצגה, פולין בתחילת שנות ה-30, בהשפעת עלייתו של היטלר בגרמניה; ובשנים 1894-1895 בצרפת, בהן התנהל משפט דרייפוס. ההפקה של תיאטרון החאן, שהחלה לפני 7 באוקטובר 2023, מוצגת עכשיו, בזמן גל האנטישמיות החדש השוטף את אירופה ואת ארצות הברית.
השחקנים החובבים מלאי התלהבות מההזדמנות לעלות על הבמה, אך, על אף בורותם באמנות התיאטרון, הם מתווכחים עם הבמאי, מעלים הצעות-נגד, אינם מבינים את החשיבות ההיסטורית של פרשת דרייפוס, ואת הרלוונטיות שלה למציאות חייהם. המצב הזה מאפשר סצינות הומוריסטיות שנונות. המחזה גם מדגים את החשיבה הציונית של אותם הימים בדמותו של מרצה-אורח בנושא “ציונות לאן?”. מקום נרחב שמור לדמותו של מעצב התלבושות, חייט במקצועו, והדבר מהדהד פרט ביוגרפי של גרימברג המחזאי, שלמד חייטות בעצמו. מעצב התלבושות מתעקש לתפור לדרייפוס מדים מבד אדום, הנמצא ברשותו בשפע, ואינו מבין את החשיבות של נאמנות לאמת היסטורית: מדיו של דרייפוס בתור קצין בצבא צרפת בשנת 1894 היו כחולים.
“דרייפוס” מלמדת, שבין שתי מלחמות העולם , באירופה הנאורה בעירבון מוגבל, היהודים ניהלו חיי תרבות קהילתית, כמעט ככל הגויים, על אף סכנות קיומיות. גם בכך חשיבותה של ההצגה.
הליהוק של שחקני החאן מאוד מוצלח, ומשחקם משכנע גם בקטעים הקומיים וגם באלה הטרגיים. שמחתי לראות את שחר נץ בתפקיד הראשי של דרייפוס. אני זוכרת לטובה את משחקו בהצגת היחיד “איך להיות מאושר ב-10 שלבים” מאת מעין אבן.
ראויה לציון חוברת התכנייה עתירת המידע בעריכת אסף ברזניצקי ובעיצובו של אלעד אלחרר.
ב- 7, 8 באפריל, בתחילת השבוע הבא, תיאטרון החאן הירושלמי יציג את “דרייפוס” בבית ציוני אמריקה בתל-אביב.
לתושבי תל אביב והסביבה מומלץ לראות את ההצגה קרוב לבית.
כדאי גם לקרוא ראיון עם ארז שפריר של שמואל מוניץ, משורר ועיתונאי, לרגל עליית ההצגה “דרייפוס”.
