לרגל חג הפסח וסדר פסח החל היום בערב (מחר לפי התיארוך היהודי, עם שקיעת החמה) הנה מאמר על ספרו של איל חיות-מן “מסכת תהום” על אלישע בן-אבויה, שנקרא “אחר” על ידי חכמי התלמוד.

המערכת

כריכת ספרו של איל חיות-מן “מסכת תהום”

סקירה על הספר מסכת תהום של איל חיות-מן הוצאת כינרת-זמורה, 2024.

לפנינו ספר פנטסיה יהודית, שעורר תשומת לב ביקורתית אולי יותר מכל ספר פנטסיה כזה בעבר. הסוגה שלו אינה רק “פנטסיה יהודית”, שבדרך כלל מתאר פנטסיה המתרחשת בזמננו ולא דווקא בעבר, זהו גם רומן היסטורי, שעל הרקע ההיסטורי שלו ביצע המחבר חקירה יסודית ומעמיקה. מה שמן הסתם מוסיף לעניין שבו.

איל חיות-מן ידוע כמבקר ספרות עם עניין מיוחד בפנטסיה. בנוסף הוא ד”ר בחקר הקבלה, תחום מחקרי שבהחלט לא מזיק בשביל כתיבה של פנטסיה יהודית, וזהו ספרו הראשון, העוסק בחייו של התנא בן המאה הראשונה והשנייה לספירה אלישע בן אבויה, המכונה במקורות “אחר” משום שנחשב לשונה מכל שאר התנאים.

למה בדיוק הוא נחשב לשונה? זה לא כל כך ברור.

הספר כתוב בגוף ראשון, כביכול אלישע יושב וכותב את סיפור חייו. כיצד הוא צאצאו של החכם הגדול הילל ממוצא בית דוד, ולכן בעל טענה להיות מנהיג היהודים. שהוא נולד בשנת החורבן של בית המקדש, כמו המשיח במדרשים שונים. כיצד הפך לתלמיד בישיבת לוד והכיר את הרבנים המפורסמים של התקופה. כיצד החל לעסוק בנבואות וללמוד על תורת הסוד של הרבנים, היא “תורת המרכבה”, וכיצד הסתכסך עם ישמעאל בן אלישע שהפך ליריבו הגדול.

אנחנו לומדים על החזיונות והנבואות של אלישע על העתיד לבוא, שכמובן אינם מוסברים, וכיצד הוא למד את הסודות שמאחורי תורת הסוד היהודית, על כך שיש רשע גדול המסתתר בתהום של הר הבית, רשע המאיים על העולם כולו אם הוא עצמו לא יעמוד בפרץ.

בכך מסתיים הספר הראשון בסדרה. חיות-מן כתב כבר את שני הספרים הבאים במה שאמור להיות טרילוגיה, והם יופיעו בהמשך. רק כשתושלם הטרילוגיה אפשר יהיה להעריך את היצירה בשלמותה.

יש לציין שכספר ראשון הוא מרשים ביותר. לא כל כך בגלל הסיפור המוצג בו – שעדיין איננו יכולים לעמוד על מלוא משמעויותיו שתתבררנה רק בספרים הבאים- שמתפתח באיטיות רבה, כמו בגלל עבודת המחקר שמאחוריו.

ספרו הוא יוצא דופן בספרות העברית. לא בכך שזהו רומן היסטורי עם מחקר מדוקדק מאחוריו, כאלו כבר היו רבים, אלא בכך שהריאליה של תקופה קדומה מתוארת בו במשולב עם רעיונות מסוגת הפנטסיה, שבעצם מבוססים על תורת הסוד היהודית הקדומה.

מוכרים לי רק מועטים ביותר כאלו בספרות העברית.

ישנם כמובן רבים כאלו בספרות האמריקנית והאירופאית, המבוססים על המיתולוגיות שלהם. למשל “הערפילים של אבלון” של מריון צימר ברדלי, על ימי המלך ארתור, ויש עוד רבים. ישנן גם דוגמאות לא מועטות בתחום משחקי התפקידים. אבל בשפה העברית זהו תחום לא מפותח.

בספרות העברית אפשר להזכיר את ספרו של יהושע בר יוסף “סוכת שלום” (עם עובד ,1958) שמתאר את צפת של המקובלים במאה ה-16, ועוסק גם בכוחות על טבעיים. הוא בהחלט עונה על כל הגדרה של ספרות פנטסטית היסטורית.

עטיפת הספר “סוכת שלום” של יהושע בר יוסף. אחד מרומני הפנטסיה היהודית הראשונים בעברית.

ישנם עוד כמה אבל לא רבים. ובוודאי לא כאלו שזכו לתשומת לב ביקורתית חיובית. ואף לא אחד מהם עם המחקר שהשקיע חיות-מן ב”מסכת תהום”.

בדרך כלל מחברי הרומנים ההיסטוריים בעברית העדיפו לשמור על ריאליזם ולהתעלם מעולם הפנטסיה שבו הדמויות שלהם מאמינות, או לבצע “רציונליזציה” שלו. דהיינו המחבר מסביר או רומז, והקורא מבין היטב, שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות את האמונות השונות על שדים, רוחות, וכוחות על טבעיים, שבהם מאמינים הגיבורים.

דוגמה טובה היא חוקרת הכישוף היהודי והסופרת דורית קידר שכתבה ספר בשם כומיש בת מחלפתא:ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית (הוצאת המחברת, 2013). זהו רומן היסטורי-ביוגרפי על מכשפה יהודיה במאה הרביעית לספירה, בערך 300 שנה אחרי אלישע. אישה שבאמת התקיימה וכתבה קערות כישוף שאותן קידר חקרה.

ברומן מתוארים חייה ועיסוקיה של כומיש כמכשפה, אבל אין בו אלמנטים על טבעיים מיוחדים. סך הכל הכישוף זוהי עוד פרנסה של אישה מהתקופה, וקידר מעדיפה לעסוק בעולם הריאלי הלא פנטסטי שבו חיה כומיש.

לא כך בספרו של חיות-מן. כאן הכל מתואר כאמיתי וללא כל ספק. בכך הוא אכן מחדש בתחום הפרוזה.

אולי זה מתאים יותר לעדן הפוסט-רציונלי שלנו, שבו ישנה תחיה אדירה של אמונות מיסטיות וכישופיות שונות, בהשווואה למאות ה-19 והעשרים.

אפשר כבר לציין שחיות-מן נותן בספרו את ההסבר הקצר ביותר והממצה ביותר “אי פעם”, בכמה שורות בלבד, לכל המשמעויות הכמוסות ביותר של תורת הסוד היהודית.

בדרך כלל ההסברים שניתנים לדברים שהוא כותב עליהם כאן בקצרה, ובצורה שתהיה מובנת לכל ולא רק ליודעי ח”ן (חכמת הנסתר), הן בספרות היהודית המיסטית והן בספרות המחקרית, הם מפותלים ומתפתלים ביותר וממלאים כרכים שלמים.

אנשים אמורים להבין את הסיבות לכל מדעתם שלהם, כפי שהוא מציין נכונה בספר. והוא מסביר את כל מה שצריך באמת לדעת על תורת הסוד היהודית וסיבותיה בכמה שורות קצרות בלבד.

מהו ההסבר נשאיר לקוראים לחפש בעצמם בספר.

הכופר הגדול

בשלב הזה, בספר הראשון, אנחנו עדיין לא יודעים מדוע אלישע יקרא לימים “אחר”, לאחר שהפך לכופר הגדול בעיני הרבנים האחרים.

זה לא ברור ולא מובהר בספרו של חיות-מן. כנראה יוסבר בספרים הבאים, אם יהיו.

שווה לציין שאנחנו היום, גם בעולם המחקר של התקופה, שחיות-מן קשור אליו, לא באמת יודעים מדוע אלישע בן אבויה נחשב ל”כופר” כזה גדול בתקופתו.

ייתכן שחשב שהמלאך מטטרון, שטענו שהוא אדם בשם חנוך שהתעלה, הוא שווה ערך לאלוהות. אבל אם כך לא היה ראשון בטענה זאת.

הועלו השערות שאלישע היה יהודי מתבולל בתרבות ההלניסטית של התקופה. אבל היו כל כך רבים כאלו אז שספק אם זה היה מעורר תשומת לב מיוחדת מצד הרבנים האחרים.

הועלתה ההשערה שאולי אלישע היה מהנוצרים הראשונים. אבל אם כך הוא היה מוזכר בידי הנוצרים הראשונים האחרים, שבהחלט דאגו לפרט על המאמינים הבולטים באמונתם, והם אינם מאזכרים אותו כלל. אישיות חשובה כזאת הם היו מזכירים.

ההשערה הסבירה ביותר בעיני היא שאלישע בן אבויה היה מראשוני, ואולי הראשון בכלל, הגנוסטים, אלו שהאמינו שהעולם נשלט ואף נברא בידי ישות מרושעת כלשהיא, שהיא האלוהים המוזכר ומתואר בתנ”ך. שהאלוהים הזה מנותק לחלוטין מהישות העליונה האמיתית הטובה, שחובתו של כל גנוסטי הוא ליצור עימה קשר, ואין לה כל קשר שהוא לאלוהים התנ”כי.

רעיונות הגנוסיס אכן מופיעים לראשונה בזמן הספציפי שבו חי אלישע בן אבויה, במאה השניה לספירה. וייתכן שיש קשר בין הדברים.

אני חושב שזה אפשרי שאלישע היה אכן אחד הממציאים, ואולי הממציא בהא הידיעה, של תורת הגנוסיס. כלומר שהאלוהים התנ”כי, שמנהל את העניינים על כדור הארץ, הוא ישות אפלה, האחראית לכל אסונות המין האנושי. ושישנו אל טוב, מנותק לחלוטין המהמין האנושי, “אחר”, שתפקיד הגנוסטי (מילה שמשמעותה “היודע”) לאתר אותו. מי שיצר את התורה הזאת הכיר גם רעיונות הלניסטיים יווניים, גם רעיונות פרסיים, וגם רעיונות יהודיים, ואיחד אותם לראשונה במיקשה (מבולבלת) אחת.

מישהו, כנראה יהודי משכיל מאוד בתקופה הזאת, טרח כנראה להעלות אז על הכתב את שילוב הרעיונות הזה, שאולי נראה מבולבל אבל הייתה לו השפעה אדירה על הוגים שונים ועל קבוצות שונות בתרבויות שונות.

החוקרים חושבים שתורה פסימית כזאת על מצב עולם והאלוהות השולטת בו יכולה הייתה לשגשג רק לאחר תקופה של שואה, אסון גדול במהלך המאה השנייה לספירה. כמו החורבן של מרד התפוצות היהודיות, שהביא לחורבן הקהילות היהודיות במצרים ובאי קיריני, ומרד בר כוכבא שהביא לחורבן היהדות ביהודה.

אולי יוצר תורה זאת היה אלישע בן אבויה. אולי הוא חשב והפיץ לראשונה את הדעה, בעקבות כישלון מרד בר כוכבא, שלבורא המתואר בתנ”ך אכן איכפת מברואיו והוא בהחלט אינו אדיש כלפיהם, אלא שהוא עסוק בעיקר בלהתעלל בהם.

מצד שני, ישנה ישות עליונה אמיתית “אחרת” שאינה מוזכרת בתנ”ך, שעימה על האדם “המבין” לנסות ליצור קשר, כשהוא מתעלם מהעולם החומרי של האל התנ”כי הנחות והמרושע, על מנת להציל את עצמו.

אם היה זה אלישע, אזי זה מסביר בהחלט מדוע כונה “אחר”. סוג של כופר אולטימטיבי שאפילו הנוצרים בהשוואה אליו היו נראים מובנים לרבנים היהודיים.

הדפס העץ פלאמאריון ממחיש את התפיסה הגנוסטית על רצונו של האדם לחתור מעבר למטריאליזם שמסתיר ממנו את האידאות הרוחניות. ויקיפדיה

יצירות קודמות על “אחר”

חיות-מן אינו הראשון שעוסק בצורה ספרותית בדמות של אלישע בן אבויה, “אחר”. הדמות הדרמטית הזאת הציתה את דמיונם של כמה סופרים אחרים, עוד מהמאה ה-19. אזכיר כמה מהבולטים בהם.

סיפור בשם מערפילי ימי קדם, שפורסם לפני יותר ממאה שנה בידי סופר נשכח שחתם בשם “בוקי בן יגלי”, אבל שמו היה יצחק ליב קצנלסון. הוא עסק במפגש האחרון בין רבי עקיבא, הכלוא בכלא הרומאי, ואלישע בן אבויה.

אותו סיפור נקרא בידי הסופר משה שמיר, והוא כתב לו מעין המשך, סיפור שהוא קלאסי היום בשם על סוסו בשבת שמתאר את המפגש הסופי בין אלישע ותלמידו רבי מאיר.

עטיפה של המהדורה האנגלית של As a Driven Leaf רומן ביוגרפי של מילטון שטיינברג על אלישע בן אבויה.

המשורר ש.שלום כתב מחזה על אלישע בן אבויה בשתי גרסאות, “אלישע והשבת” (1932), ו”שבת העולם” (1945). המחזה מעולם לא עלה על הבמה, למרות תקוות המחבר, בגלל לשונו המליצית, אבל הוא מעניין לקריאה.

היה גם רומן היסטורי ביוגרפי של מילטון שטיינברג על חייו של אלישע בשם‏ As a Driven Leaf, שיצא לאור בשנת 1939, ותורגם לעברית בשם כעלה נידף בשנת 1946, בידי המשורר יונתן רטוש (בשם העט יוסף לוז). אני משער כי רטוש, שהיה עסוק אז בהפצת האידיאולוגיה ה”כנענית”, בהחלט יכול היה להזדהות עם הדמות של אלישע בן אבויה בספר. הרומן תורגם שוב בשנת 2015 בידי יעל ענבר, עם מבוא מאת דב אלבוים.

שימו לב שחלק מהיצירות האלו – של ש. שלום, התרגום של רטוש לשטיינברג, הסיפור של שמיר, וגם תרגום ספרו של יוסף אופוטושו “המרד האחרון” שבו מופיע אלישע בן אבויה וחלקו הראשון, “רבי עקיבא”, יצא לאור בעברית ב-1948- יצאו לאור ממש באותן השנים. משום מה במהלך שנות הארבעים היה עניין עצום חסר תקדים בדמות של אלישע בן אבויה הכופר.

למה? אני משער שדווקא אז, בימי ולאחר ימי השואה, תקופתו, ימי החורבן שלאחר מרד בר כוכבא, והדמות של הכופר הגדול וכפירתו באל כאלוהי צדק, נראתה כרלבנטית יותר מאי פעם.

אולי כך הוא גם היום לאחר טבח השביעי באוקטובר 2023. אם כי חיות-מן כמובן כתב את ספרו לפני אותו אסון.

אלא שכל היצירות האלו היו שונות מאוד ממה שחיות-מן עושה. הכותבים יצרו תיאור ריאליסטי לפי הבנתם של האיש ושל תקופתו, ללא כל שימוש בכוחות על טבעיים ותורות הסוד היהודיות.

מכיוון שזהו רק ספר ראשון בטרילוגיה איננו יודעים עדיין דבר על כפירתו הצפויה של אלישע והפיכתו בעיני התנאים האחרים ל”אחר”.

אני מחכה לספרים הבאים בעניין.

אייל חיות-מן, דף הפייסבוק

ראו גם:

דף הפייסבוק של אייל חיות-מן

עיר של מעלה ומקדש וירטואלי: ירושלים כפי שהיא יכולה להיות, בהגותו של ד”ר יצחק חיות-מן מאת איל חיות-מן

2 תגובות

  1. אריק גלסנר המבקר הספרותי של ידיעות אחרונות בביקורת על “מסכת התהום “:

    אלישע בן אבויה, כידוע מן הסתם לחלק מהקוראים, היה חכם יהודי בדור שאחרי חורבן הבית השני, שמרד במסורת אבות וכפר בעיקר וכוּנה בידי חז”ל מאז “אחֵר”. בכתבי חז”ל פזורים אזכורים מעניינים עליו: על הסיבות לכפירתו, על יחסיו עם תלמידו ר’ מאיר אחרי “חזרתו בשאלה” ועוד. זו בהחלט דמות הולמת לרומן. ולא ייפלא שאיל חיות-מן, שסיים דוקטורט בפילוסופיה יהודית וזה לו ספרו הראשון, בחר בו.

    הרומן, הכתוב בגוף ראשון כזיכרונות אלישע בן אבויה הזקן, מתמקד בנערותו. הנער הפיקח, שגדל בבית אביו האמיד בגליל, מתאהב באחוזת אביו בנערה חכמה ושמה רות ואף מתארס לה בחשאי. אביו, שתולה בבנו תקוות גדולות, מנסה לבטל את נישואיו ושולח את בנו לישיבתו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס ששכנה בלוד (הדמות ומיקומה היסטוריים, כמו פרטים רבים ברומן). חזיונות מיסטיים פוקדים את אלישע הנער ורבי אליעזר מבקש לטפח אותו. מדובר בכעשור וחצי אחרי חורבן הבית, כשהיהדות מצויה בעיצומו של תהליך הסתגלות אדיר ממדים ואפילו, במבט לאחור, פלאי, לקיום ללא מוקד פולחן (תהליך שהחל בו ביבנה ר’ יוחנן בן זכאי, רבו של ר’ אליעזר, שנפטר כבר בזמן ההתרחשות של הרומן). תקוות משיחיות וקושי להיפרד מפולחן בית המקדש מתרוצצים בקרב הרבנים ורבי אליעזר מבטא אותם. הוא מבקש לספח את אלישע אל מחנהו מלא הכיסופים לגאולה. אך על תשומת לבו של ר’ אליעזר מתמודד חכם צעיר נוסף, ר’ ישמעאל בן אלישע (גם הוא דמות היסטורית). וחלק ניכר מהדרמה שמבקש ליצור חיות-מן קשורה ביריבות שנוצרת בין שני בני החסות, אלישע וישמעאל. למעשה, אם לסכם את צירי העלילה העיקריים הרי שהם: ציר היחסים עם רות, שאלישע חש שאולי עליו להקריבם על מנת להגשים את ייעודו המיסטי; ציר הכמיהה המיסטית עצמה; ציר היחסים עם ישמעאל; המתח בין החכמים על הצורך להשתנות בגין החורבן מול הסירוב לעשות כן.

    חובה ראשונה של מבקרי ספרות היא לדווח על חוויית הקריאה שלהם. ולוז החוויה שלי הוא שליבי נותר קר לתהפוכות הגורל של בן אבויה. וזו עובדה מוזרה, לכאורה, כי הנושא עצמו – רב שהתפקר על רקע תקופה סוערת בתולדות ישראל – עתיר פוטנציאל דרמטי. מלבד זאת, ברור שהכותב בקיא בחומר ההיסטורי וברורה רמת האינטליגנציה הכללית הגבוהה של הכתיבה. אין זאת שהבעיה נעוצה במקום אחר.

    בהתחלה חשבתי שהבעיה היא לשונית. בניגוד לרומן מופת היסטורי כמו “מלך בשר ודם” של משה שמיר – הדוגמה רלוונטית כי התקופה שבחר שמיר אינה רחוקה – חיות-מן לא עושה מעשה לשוני מעניין בדרך הסיפור שלו. הוא לא טובל כל כולו במרקם הלשוני שנותר לנו מאז ומנסה לשחזר דבר מה מעין שפת התקופה באופן שחורג משיבוצי לשון ארכאית שטחיים מדי פעם. השפה של הרומן היא עברית ספרותית עכשווית ובה, כאמור, כמה צימוקי לשון בני התקופה. אך מדי פעם מבצבצים בה ביטויים אנכרוניסטים צורמים, בני זמננו, כמו “עולם התורה”, או “האפלה שלו” (במובן צדו המסוכן), שפוגמים ב”אחרוּת” של הסיפור על “אחר”. ופעם אחת אף שגיאה אנכרוניסטית צורמת במשמעות הביטוי “כל דכפין” (שבתקופה הנידונה אינו “כל מי שצריך” אלא “כל רעב”). אין כאן חריש לשוני עמוק ובאופן כללי, לא רק במישור הלשוני, אלישע מוכר מדי, קרוב מדי, כלל לא “אחר”. כך הדבר לדוגמה כשרות מתווכחת איתו ומבקשת להותירו אצלה בעוד הוא מדבר על “ייעודו” המתחרה באהבתו הגדולה אליה. או בפסיכולוגיזם האנכרוניסטי (במובן של שאילה מזמננו לזמן ההוא) הבא: “ישמעאל גדל בכלוב עבדים ברומי. היה עליו לשרוד בכל מחיר ולא לתת אמון באיש. אלה דברים שמותירים באדם חותם. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לבצר את מעמדו, כדי להיות חזק ונאהב. אומר לך בכנות: אינני יודע אם הוא מסוגל לאהוב”.

    אבל הבעיה לדידי נוקבת יותר. אלישע הותיר אותי אדיש כי, ראשית, לא ברור מה מניע אותו. חיות-מן יורה בכמה רובים. אלישע הוא בחור שאפתן. אלישע נכסף להתגלויות. אלישע מבקש לרצות את אביו. יש כאן גם אי החלטיות באשר למניעיו וגם הם כשלעצמם לא מסעירים במיוחד, לא יוצאים מגדר הצהרות, לא מוחשים לקורא, לא מורגשים על ידו. ועם סיום הקריאה מתבהרת לקורא עובדה מדהימה: כל הדרמה העסיסית המקופלת בסיפור אלישע בן אבויה – דרמת עזיבת החברה בה גדלת, אמונות אבותיך – בעצם לא מסופרת בסיפור הזה, המתמקד משום מה באלישע הצעיר! מה שמשה שמיר הצעיר הצליח לקפל בסיפור קצרצר משובח בן כמה עמודים על “אחר” (“על סוסו בשבת”) מחמיץ חיות-מן ברומן שלם.

    אבל יש כאן עניין רחב אף יותר. חיות-מן ביקש לכתוב פנטזיה יהודית. ולכן מעניינים אותו “כוחות”: כוחות טומאה וכוחות טהורים המתגוששים בנשמת בן אבויה. אבל שרירותיות הכוחות, שמאפיינת חלק ניכר מספרות הפנטזיה, היא, איך לומר, לא רצינית. כך סיפור מתפקע מפוטנציאל רגשי, חברתי-לאומי ורעיוני-מטפיזי, הופך לסיפור קצת ילדותי בעצם על נערותו של גיבור-על.

  2. יש לי התנגדות לקטע בביקורת של גלסנר :”חיות-מן ביקש לכתוב פנטזיה יהודית. ולכן מעניינים אותו “כוחות”: כוחות טומאה וכוחות טהורים המתגוששים בנשמת בן אבויה. אבל שרירותיות הכוחות, שמאפיינת חלק ניכר מספרות הפנטזיה, היא, איך לומר, לא רצינית. כך סיפור מתפקע מפוטנציאל רגשי, חברתי-לאומי ורעיוני-מטפיזי, הופך לסיפור קצת ילדותי בעצם על נערותו של גיבור-על.”
    תשובתי : כוחות יכולים להיות מתאימים לסיפורי גיבורי על נכון אבל גם ליצירות מופת ספרותיות .פאוסט של גתה כידוע שנחשב ליצירת המופת של הספרות הגרמנית עוסק בכוחות השטן ומלאכים והלנה היפה שמוקמת לתחייה ובמסעות בזמן ליוון העתיקה. וכו’.וישנן עוד יצירות רבות מסוג זה. “גן העדן שלהאבוד של מילטון כידוע שנחשב ליצירת מופת בםפרות האנגלית עוסק במאבק בין מלאכים ושדים.וזה לא דווקא בצורה של סיפור גיבורי על ( אם כי אפשר לתאר זאת גם כך ).
    לדעתי הביקורת הזאת של גלסנר היא סטריאוטיפית ופשטנית ומראה סלידה לא מוצדקת מספרות פנטסיה בכלל שמזוהה לחלוטין עם ז’אנר בקומיקס.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × שלוש =