הדרך אל תהום הכפירה: סקירה על “מסכת תהום” מאת איל חיות-מן

לרגל חג הפסח וסדר פסח החל היום בערב (מחר לפי התיארוך היהודי, עם שקיעת החמה) הנה מאמר על ספרו של איל חיות-מן “מסכת תהום” על אלישע בן-אבויה, שנקרא “אחר” על ידי חכמי התלמוד.

המערכת

סקירה על הספר מסכת תהום של איל חיות-מן הוצאת כינרת-זמורה, 2024.

לפנינו ספר פנטסיה יהודית, שעורר תשומת לב ביקורתית אולי יותר מכל ספר פנטסיה כזה בעבר. הסוגה שלו אינה רק “פנטסיה יהודית”, שבדרך כלל מתאר פנטסיה המתרחשת בזמננו ולא דווקא בעבר, זהו גם רומן היסטורי, שעל הרקע ההיסטורי שלו ביצע המחבר חקירה יסודית ומעמיקה. מה שמן הסתם מוסיף לעניין שבו.

איל חיות-מן ידוע כמבקר ספרות עם עניין מיוחד בפנטסיה. בנוסף הוא ד”ר בחקר הקבלה, תחום מחקרי שבהחלט לא מזיק בשביל כתיבה של פנטסיה יהודית, וזהו ספרו הראשון, העוסק בחייו של התנא בן המאה הראשונה והשנייה לספירה אלישע בן אבויה, המכונה במקורות “אחר” משום שנחשב לשונה מכל שאר התנאים.

למה בדיוק הוא נחשב לשונה? זה לא כל כך ברור.

הספר כתוב בגוף ראשון, כביכול אלישע יושב וכותב את סיפור חייו. כיצד הוא צאצאו של החכם הגדול הילל ממוצא בית דוד, ולכן בעל טענה להיות מנהיג היהודים. שהוא נולד בשנת החורבן של בית המקדש, כמו המשיח במדרשים שונים. כיצד הפך לתלמיד בישיבת לוד והכיר את הרבנים המפורסמים של התקופה. כיצד החל לעסוק בנבואות וללמוד על תורת הסוד של הרבנים, היא “תורת המרכבה”, וכיצד הסתכסך עם ישמעאל בן אלישע שהפך ליריבו הגדול.

אנחנו לומדים על החזיונות והנבואות של אלישע על העתיד לבוא, שכמובן אינם מוסברים, וכיצד הוא למד את הסודות שמאחורי תורת הסוד היהודית, על כך שיש רשע גדול המסתתר בתהום של הר הבית, רשע המאיים על העולם כולו אם הוא עצמו לא יעמוד בפרץ.

בכך מסתיים הספר הראשון בסדרה. חיות-מן כתב כבר את שני הספרים הבאים במה שאמור להיות טרילוגיה, והם יופיעו בהמשך. רק כשתושלם הטרילוגיה אפשר יהיה להעריך את היצירה בשלמותה.

יש לציין שכספר ראשון הוא מרשים ביותר. לא כל כך בגלל הסיפור המוצג בו – שעדיין איננו יכולים לעמוד על מלוא משמעויותיו שתתבררנה רק בספרים הבאים- שמתפתח באיטיות רבה, כמו בגלל עבודת המחקר שמאחוריו.

ספרו הוא יוצא דופן בספרות העברית. לא בכך שזהו רומן היסטורי עם מחקר מדוקדק מאחוריו, כאלו כבר היו רבים, אלא בכך שהריאליה של תקופה קדומה מתוארת בו במשולב עם רעיונות מסוגת הפנטסיה, שבעצם מבוססים על תורת הסוד היהודית הקדומה.

מוכרים לי רק מועטים ביותר כאלו בספרות העברית.

ישנם כמובן רבים כאלו בספרות האמריקנית והאירופאית, המבוססים על המיתולוגיות שלהם. למשל “הערפילים של אבלון” של מריון צימר ברדלי, על ימי המלך ארתור, ויש עוד רבים. ישנן גם דוגמאות לא מועטות בתחום משחקי התפקידים. אבל בשפה העברית זהו תחום לא מפותח.

בספרות העברית אפשר להזכיר את ספרו של יהושע בר יוסף “סוכת שלום” (עם עובד ,1958) שמתאר את צפת של המקובלים במאה ה-16, ועוסק גם בכוחות על טבעיים. הוא בהחלט עונה על כל הגדרה של ספרות פנטסטית היסטורית.

ישנם עוד כמה אבל לא רבים. ובוודאי לא כאלו שזכו לתשומת לב ביקורתית חיובית. ואף לא אחד מהם עם המחקר שהשקיע חיות-מן ב”מסכת תהום”.

בדרך כלל מחברי הרומנים ההיסטוריים בעברית העדיפו לשמור על ריאליזם ולהתעלם מעולם הפנטסיה שבו הדמויות שלהם מאמינות, או לבצע “רציונליזציה” שלו. דהיינו המחבר מסביר או רומז, והקורא מבין היטב, שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות את האמונות השונות על שדים, רוחות, וכוחות על טבעיים, שבהם מאמינים הגיבורים.

דוגמה טובה היא חוקרת הכישוף היהודי והסופרת דורית קידר שכתבה ספר בשם כומיש בת מחלפתא:ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית (הוצאת המחברת, 2013). זהו רומן היסטורי-ביוגרפי על מכשפה יהודיה במאה הרביעית לספירה, בערך 300 שנה אחרי אלישע. אישה שבאמת התקיימה וכתבה קערות כישוף שאותן קידר חקרה.

ברומן מתוארים חייה ועיסוקיה של כומיש כמכשפה, אבל אין בו אלמנטים על טבעיים מיוחדים. סך הכל הכישוף זוהי עוד פרנסה של אישה מהתקופה, וקידר מעדיפה לעסוק בעולם הריאלי הלא פנטסטי שבו חיה כומיש.

לא כך בספרו של חיות-מן. כאן הכל מתואר כאמיתי וללא כל ספק. בכך הוא אכן מחדש בתחום הפרוזה.

אולי זה מתאים יותר לעדן הפוסט-רציונלי שלנו, שבו ישנה תחיה אדירה של אמונות מיסטיות וכישופיות שונות, בהשווואה למאות ה-19 והעשרים.

אפשר כבר לציין שחיות-מן נותן בספרו את ההסבר הקצר ביותר והממצה ביותר “אי פעם”, בכמה שורות בלבד, לכל המשמעויות הכמוסות ביותר של תורת הסוד היהודית.

בדרך כלל ההסברים שניתנים לדברים שהוא כותב עליהם כאן בקצרה, ובצורה שתהיה מובנת לכל ולא רק ליודעי ח”ן (חכמת הנסתר), הן בספרות היהודית המיסטית והן בספרות המחקרית, הם מפותלים ומתפתלים ביותר וממלאים כרכים שלמים.

אנשים אמורים להבין את הסיבות לכל מדעתם שלהם, כפי שהוא מציין נכונה בספר. והוא מסביר את כל מה שצריך באמת לדעת על תורת הסוד היהודית וסיבותיה בכמה שורות קצרות בלבד.

מהו ההסבר נשאיר לקוראים לחפש בעצמם בספר.

הכופר הגדול

בשלב הזה, בספר הראשון, אנחנו עדיין לא יודעים מדוע אלישע יקרא לימים “אחר”, לאחר שהפך לכופר הגדול בעיני הרבנים האחרים.

זה לא ברור ולא מובהר בספרו של חיות-מן. כנראה יוסבר בספרים הבאים, אם יהיו.

שווה לציין שאנחנו היום, גם בעולם המחקר של התקופה, שחיות-מן קשור אליו, לא באמת יודעים מדוע אלישע בן אבויה נחשב ל”כופר” כזה גדול בתקופתו.

ייתכן שחשב שהמלאך מטטרון, שטענו שהוא אדם בשם חנוך שהתעלה, הוא שווה ערך לאלוהות. אבל אם כך לא היה ראשון בטענה זאת.

הועלו השערות שאלישע היה יהודי מתבולל בתרבות ההלניסטית של התקופה. אבל היו כל כך רבים כאלו אז שספק אם זה היה מעורר תשומת לב מיוחדת מצד הרבנים האחרים.

הועלתה ההשערה שאולי אלישע היה מהנוצרים הראשונים. אבל אם כך הוא היה מוזכר בידי הנוצרים הראשונים האחרים, שבהחלט דאגו לפרט על המאמינים הבולטים באמונתם, והם אינם מאזכרים אותו כלל. אישיות חשובה כזאת הם היו מזכירים.

ההשערה הסבירה ביותר בעיני היא שאלישע בן אבויה היה מראשוני, ואולי הראשון בכלל, הגנוסטים, אלו שהאמינו שהעולם נשלט ואף נברא בידי ישות מרושעת כלשהיא, שהיא האלוהים המוזכר ומתואר בתנ”ך. שהאלוהים הזה מנותק לחלוטין מהישות העליונה האמיתית הטובה, שחובתו של כל גנוסטי הוא ליצור עימה קשר, ואין לה כל קשר שהוא לאלוהים התנ”כי.

רעיונות הגנוסיס אכן מופיעים לראשונה בזמן הספציפי שבו חי אלישע בן אבויה, במאה השניה לספירה. וייתכן שיש קשר בין הדברים.

אני חושב שזה אפשרי שאלישע היה אכן אחד הממציאים, ואולי הממציא בהא הידיעה, של תורת הגנוסיס. כלומר שהאלוהים התנ”כי, שמנהל את העניינים על כדור הארץ, הוא ישות אפלה, האחראית לכל אסונות המין האנושי. ושישנו אל טוב, מנותק לחלוטין המהמין האנושי, “אחר”, שתפקיד הגנוסטי (מילה שמשמעותה “היודע”) לאתר אותו. מי שיצר את התורה הזאת הכיר גם רעיונות הלניסטיים יווניים, גם רעיונות פרסיים, וגם רעיונות יהודיים, ואיחד אותם לראשונה במיקשה (מבולבלת) אחת.

מישהו, כנראה יהודי משכיל מאוד בתקופה הזאת, טרח כנראה להעלות אז על הכתב את שילוב הרעיונות הזה, שאולי נראה מבולבל אבל הייתה לו השפעה אדירה על הוגים שונים ועל קבוצות שונות בתרבויות שונות.

החוקרים חושבים שתורה פסימית כזאת על מצב עולם והאלוהות השולטת בו יכולה הייתה לשגשג רק לאחר תקופה של שואה, אסון גדול במהלך המאה השנייה לספירה. כמו החורבן של מרד התפוצות היהודיות, שהביא לחורבן הקהילות היהודיות במצרים ובאי קיריני, ומרד בר כוכבא שהביא לחורבן היהדות ביהודה.

אולי יוצר תורה זאת היה אלישע בן אבויה. אולי הוא חשב והפיץ לראשונה את הדעה, בעקבות כישלון מרד בר כוכבא, שלבורא המתואר בתנ”ך אכן איכפת מברואיו והוא בהחלט אינו אדיש כלפיהם, אלא שהוא עסוק בעיקר בלהתעלל בהם.

מצד שני, ישנה ישות עליונה אמיתית “אחרת” שאינה מוזכרת בתנ”ך, שעימה על האדם “המבין” לנסות ליצור קשר, כשהוא מתעלם מהעולם החומרי של האל התנ”כי הנחות והמרושע, על מנת להציל את עצמו.

אם היה זה אלישע, אזי זה מסביר בהחלט מדוע כונה “אחר”. סוג של כופר אולטימטיבי שאפילו הנוצרים בהשוואה אליו היו נראים מובנים לרבנים היהודיים.

יצירות קודמות על “אחר”

חיות-מן אינו הראשון שעוסק בצורה ספרותית בדמות של אלישע בן אבויה, “אחר”. הדמות הדרמטית הזאת הציתה את דמיונם של כמה סופרים אחרים, עוד מהמאה ה-19. אזכיר כמה מהבולטים בהם.

סיפור בשם מערפילי ימי קדם, שפורסם לפני יותר ממאה שנה בידי סופר נשכח שחתם בשם “בוקי בן יגלי”, אבל שמו היה יצחק ליב קצנלסון. הוא עסק במפגש האחרון בין רבי עקיבא, הכלוא בכלא הרומאי, ואלישע בן אבויה.

אותו סיפור נקרא בידי הסופר משה שמיר, והוא כתב לו מעין המשך, סיפור שהוא קלאסי היום בשם על סוסו בשבת שמתאר את המפגש הסופי בין אלישע ותלמידו רבי מאיר.

המשורר ש.שלום כתב מחזה על אלישע בן אבויה בשתי גרסאות, “אלישע והשבת” (1932), ו”שבת העולם” (1945). המחזה מעולם לא עלה על הבמה, למרות תקוות המחבר, בגלל לשונו המליצית, אבל הוא מעניין לקריאה.

היה גם רומן היסטורי ביוגרפי של מילטון שטיינברג על חייו של אלישע בשם‏ As a Driven Leaf, שיצא לאור בשנת 1939, ותורגם לעברית בשם כעלה נידף בשנת 1946, בידי המשורר יונתן רטוש (בשם העט יוסף לוז). אני משער כי רטוש, שהיה עסוק אז בהפצת האידיאולוגיה ה”כנענית”, בהחלט יכול היה להזדהות עם הדמות של אלישע בן אבויה בספר. הרומן תורגם שוב בשנת 2015 בידי יעל ענבר, עם מבוא מאת דב אלבוים.

שימו לב שחלק מהיצירות האלו – של ש. שלום, התרגום של רטוש לשטיינברג, הסיפור של שמיר, וגם תרגום ספרו של יוסף אופוטושו “המרד האחרון” שבו מופיע אלישע בן אבויה וחלקו הראשון, “רבי עקיבא”, יצא לאור בעברית ב-1948- יצאו לאור ממש באותן השנים. משום מה במהלך שנות הארבעים היה עניין עצום חסר תקדים בדמות של אלישע בן אבויה הכופר.

למה? אני משער שדווקא אז, בימי ולאחר ימי השואה, תקופתו, ימי החורבן שלאחר מרד בר כוכבא, והדמות של הכופר הגדול וכפירתו באל כאלוהי צדק, נראתה כרלבנטית יותר מאי פעם.

אולי כך הוא גם היום לאחר טבח השביעי באוקטובר 2023. אם כי חיות-מן כמובן כתב את ספרו לפני אותו אסון.

אלא שכל היצירות האלו היו שונות מאוד ממה שחיות-מן עושה. הכותבים יצרו תיאור ריאליסטי לפי הבנתם של האיש ושל תקופתו, ללא כל שימוש בכוחות על טבעיים ותורות הסוד היהודיות.

מכיוון שזהו רק ספר ראשון בטרילוגיה איננו יודעים עדיין דבר על כפירתו הצפויה של אלישע והפיכתו בעיני התנאים האחרים ל”אחר”.

אני מחכה לספרים הבאים בעניין.

ראו גם:

דף הפייסבוק של אייל חיות-מן

עיר של מעלה ומקדש וירטואלי: ירושלים כפי שהיא יכולה להיות, בהגותו של ד”ר יצחק חיות-מן מאת איל חיות-מן