יבשם עזגד בסיפור על מין תבוני חדש שמתעורר על פני כדור הארץ וזאת לא הבינה המלאכותית.. סיפור מיוחד לט”ו בשבט, אם כי באיחור אופנתי מסוים.

המערכת.

שרשי אוויר של בונסאי Emmanuelm at English Wikipedia
שרשי אוויר של בונסאי Emmanuelm at English Wikipedia

העיר הייתה מתאבכת ועולה השמיימה בתמרות אבק סלילוניות, איטיות.

האבק, זה היה הדבר שהבונסאי לא לקח בחשבון.

עכשיו היה האבק מסתיר את עין השמש ומאיים למנוע מהבונסאי את מנת האור הדרושה לו להשלמת מיכסת ההטמעה היומית.

הפרברים המרוחקים כבר היו חוצים את הסטרטוספירה בדרכם אל מרכז הכובד של מערכת השמש. הרחק למטה מהם, על האדמה, ברובעי המסחר והעסקים העירוניים, התנתקו בניינים מאחיזתה של הקרקע.

בזה אחר זה הם היו מנתרים בהססנות, צוברים מהירות, וממריאים לדרכם. אחר כך, בדקות הריחוף הראשונות, קרסו מרביתם והתפוררו לחצץ של בטון ופלדה וזכוכית. העיר לבשה חזות של ענן אבק הפורח באוויר.

תמיסת הגלוקוזה זרמה בנימי גזעו של הבונסאי במהירות כפולה מהרגיל, מפעפעת דרך שורשיו החיצוניים, שזחלו וירדו עד לבסיס המציאות, מוחצים וכורתים תוך כדי כך אגודות של שורשי-אוויר זרים שעמדו בדרכם.

כל העניין הזה של יניקה ישירה מן הקרקע היה חדש ומסעיר למדי בשביל הבונסאי, שאחרי שלוש מאות השנים בהן היה נטוע בעציץ קרמיקה בינוני גילה, כמעט באקראי, כי החיים יכולים להיות הרפתקה נפלאה.

הוא חש כמי שהתעורר משינה עמוקה-ארוכה, והושלך היישר אל התמיסה הרוחשת שריחפה, ברמה משתנה של דחיסות, סביב הנקודה המרכזית שעכשיו הוא ידע לקרוא לה בשם בסיס המציאות.

אין מה לדבר, הוא הרחיב את אופקיו. שורשיו ירדו עכשיו לסופם של עומקים שאף-אחד מבני-מינו לא הבינם לפניו. בעודן מתעמקות, דחקו יונקותיו קבצים של שורשי-אוויר אנושיים. יבשים, מנוונים, אבל עדיין מעוגנים במציאות. הבונסאי לא היסס. התשוקה לאמת שיעבדה ללא רחם את כל חושיו האחרים. הוא חתר בכוח אל בסיס המציאות, ולעזאזל עם כל מי שיעמוד בדרכו.

באיבחת יונקה הוא כרת אלומה של שורשים זרים, ועוד אלומה, ועוד אחת. הוא היכה על סביבותיו כאחוז טירוף. מבתק את שורשיהם של אלה שכלאו אותו שלוש מאות שנים בעציץ קרמיקה. שלוש מאות שנים בעציץ קרמיקה, ועכשיו הוא היה מנתק את קשריהם שלהם אל עברם.

ספינה שכבלי עוגניה נותקו בסערה נסחפת ללב-ים, ומיטלטלת חסרת אונים על פסגות הגלים. אם יש לה מזל, היא תמצא את עצמה על-פני המים גם עם שוך הסערה. אבל משקלה הסגולי של ספינה, בניגוד למה שנהוג לחשוב, גדול בהרבה ממשקלם הסגולי של בעליה. האנשים היו קלים וריקים מכדי שכוח-המשיכה לבדו יהווה ערובה לקיומם העצמאי על-פני האדמה.

וכך, ברגע שנותקו שורשיהם, איבדו האנשים את אחיזתם במציאות. בלי עבר, בלי עתיד, הם היו תלויים בהווה, מנסים לשווא להיאחז בו בציפורניהם. כמו בלונים הממולאים גז קל מן האוויר, הם ריחפו להם אל הריק ואל האבדון שבחלל החיצון. הם וכל רכושם עימהם.

אמנות יפאנית עתיקה: לוקחים עץ צעיר, שתיל, ומענים אותו לאט לאט. מייבשים ומרווים אותו חליפות. מאלפים אותו לחיות על מנות קיום. קוצצים את שורשיו בקפידה. מעכבים את גידולו. הסבל גורם לגזעו להתעצב בצורות מעניינות. סביב ענפיו, אלה שהחזיקו מעמד ולא התייבשו, מלפפים חוטי נחושת. אחר כך מפתלים אותם. מכריחים את הענפים להתפתח בכיוון הרצוי. עם השנים העץ מתעצב בדמות רעיונותיהם של מגמדיו. ביטוי עליון לשליטתה של רוח-האדם בטבע.

זה מה שהם אמרו – אמנות. הבונסאי, לעומתם, היה מוכן להישבע שכל העסק לא היה יותר מסיפור כיסוי לסאדיזם טהור. הם, בעצם, חשבו שהם אוהבים את הבונסאי. הגמד המעוות הכיר את אבותיהם ויכיר את נכדיהם. בעיניהם הוא היה ידיד המשפחה, ביטוי חי להמשכיות. אבל הבונסאי הבין שהמציאות לא תוכל לשאת את קיומם של שני גזעים תבוניים על-פני אותה האדמה. אחד מהם חייב ללכת. והבונסאי, שתבונתו זה עתה התעוררה, לא רצה להיות זה שיאלץ לעזוב.

האנשים לא ידעו שגם להם יש שורשים. הם לא ידעו שהקשר שלהם אל המציאות, אל הצופן הסודי של הקיום, תלוי בשורשים האלה. והם לא ידעו עד כמה השורשים פגיעים, עד כמה הסדר העולמי קטן וחלש לעומת התוהו. אילו ידעו את כל אלה, אפשר שהיו נוהגים אחרת בשורשיו של הבונסאי.

ואפשר שלא. בעצם, הם לא האמינו במה ששיננו לילדיהם: שהפוגע – נפגע גם הוא. זה הכלל שהבונסאי תירגם ללשון המעשה, במובן של “שורש תחת שורש”.

עכשיו היו אנשים ובניינים שאיבדו את אחיזתם במציאות פורחים באוויר ונידפים כאבק ברוח, קרעי שורשיהם מרחפים בעקבותיהם. עמוד האבק התאבך מעל לבניינים הפוחתים והולכים, עוטף אותם כנחש ענק המתכונן להסתער על טרפו. במרכז העיר, שהיה עדיין מעוגן לטבורה של המציאות באמצעות כמה שורשים רופפים, נלחמו אנשים זה בזה על שטחי קרקע למדרך כף-רגל.

באוויר נישאו תחושות התעלות והתרוממות רוח. השמש האירה, אבק העיר התאבך, האנשים עלו לשמיים, והבונסאי קצץ בשורשיהם.

רק דבר אחד הוא לא לקח בחשבון. את האבק, שהחל להסתיר את עין השמש, ומנע ממנו את מנת האור שהייתה דרושה לו להשלמת מכסת ההטמעה היומית. חושיו של הבונסאי התערפלו והלכו, אבק חדר לפיוניותיו וסתם אותן.

זה לא צודק, הוא חשב בפראות, זה לא צודק. האנשים הללו התקיימו המון זמן. אני התעוררתי לפני שש שעות.

מה כבר אפשר לעשות בתקופת חיים בת שש שעות? אבל המציאות, והבונסאי ידע זאת היטב, אינה מתחשבת בצדק.

הוא חש, בבהירות מבהילה, שקיצו קרב. אם גזעו לא יקבל בדקות הקרובות די קרינת אור ואספקה של פחמן וגלוקוזה, תבונתו תתייבש ותיבול. הוא היה זקוק נואשות לאור, אבל האבק, שהוא עצמו גרם להתאבכותו, הטיל עליו את צילו. רבע יממה לאחר שהתעורר לחיים, הבונסאי עמד לחזור ולהיות לצמח.

והוא ידע זאת. מבעד למסך האפל של הכעס והייאוש, הוא הרגיש, שורשיו אמרו לו זאת, שחיים חדשים עומדים לצאת אל האור. והוא ידע שהמציאות החדשה הזו לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיו. הוא לא ידע אם הסדר החדש יהיה טוב יותר מקודמו, אבל האפשרות שכך יהיה הקהתה במעט את צערם של רגעיו האחרונים. דבר מה קרוב מאוד לחיוך נוצר, קפא, ונקבע בבסיס גזעו.

building seen through aerial roots. Dall-E
Building seen through aerial roots. Dall-E
הפוסט הקודםהמוות בשירתו של מאיר ויזלטיר
הפוסט הבאניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 1/3/24
יבשם עזגד. צילום ליאוניד פדרול
יבשם עזגד הוא סופר, עורך, עיתונאי, ואוצר אמנות. פירסם שני ספרי מדע בדיוני, "עבודת נמלים" ב"ספרית פועלים", ו"מעוף כלולות" ב"כתר". ספר עיון / מדע פופולרי "החיים מתחילים כאן" בהוצאת "ידיעות ספרים". שני ספרי היסטוריה של המדע בהוצאת אוניברסיטת צ'ינגווה, סין (בהפקה). וכן עשרות סיפורים קצרים ושני ספרי ילדות. ערך ותירגם מספר ספרי מדע פופולרי. ספריו תורגמו לאנגלית ולסינית. עבד כבעל טורים ועורך ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ", וכמנהל המחלקה לפרסומים ולתקשורת במכון ויצמן למדע. כיום מכהן כאוצר האמנות של מכון ויצמן, וכעורך אתר "קול המדע" של הקרן הלאומית למדע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − תשע =