1
יאיר שכב על צידו הימני והביט בעונג לעבר אזור המותניים בגבה העירום של האישה המעורטלת ששכבה לצידו. "לילה סוער", חשב לעצמו. "כן, זה היה ליל אהבים סוער", הרהר בעונג. מבטו ליטף ברכות את גבה החטוב. האור הרך שבקע מן החלון האיר את תווי גופה היפים. הוא הרהר בלילה הקסום שעבר על שניהם. שערותיה השחורות, החלקות, והמבריקות הסתירו מעט את ה… מה זה היה?
זה…
מעולם לא ראה את זה.
"האם זה נכון?" הוא לא האמין למראה עיניו. הביט, ושוב לא האמין. באורו הקלוש של השחר העולה, קירב את פניו אל מותניה, נשען על מרפקו, התקרב עוד ועוד עד שאפו כמעט ונגע בעורה. הוא אימץ את עיניו ושיפשף אותם.
זה עדיין היה שם.
בטנו התהפכה.
צמרמורת עברה בגוו וזיעה שטפה לפתע את גופו.
שערותיו סמרו.
הוא התהפך ונשכב על גבו…
והרהר בכך בתערובת של אימה ומבוכה.
צעד אחרי צעד העביר בעיני רוחו את מה שעבר עליו בחודשים האחרונים…
2
שמש הבוקר זרחה מבעד לחלון הרחב והאירה את ראשו של יאיר. אורה הבוהק חילחל מבעד לווילון השקוף למחצה. הוא הושיט את ידו באופן אוטומטי לצדה השני של המיטה הזוגית רק כדי לגלות ששום דבר לא מצפה לו שם.
לא חלף שבוע מאז איבד את אשתו בתאונת דרכים קטלנית.
דמעות זלגו מעיניו בלי שנתבקשו, כשזכר את עורה הרך והמשיי של נורית ואת החום שנבע ממנו. הוא התרומם מעט וניסה שוב אך היד המושטת לא נגעה בדבר. לא היה שם דבר, רק זכר גופה.
השנה הראשונה הייתה שנת אבל ודכדוך עמוקים וקשים שלא הכיר מימיו. גופו כאב, ממש כאב, כּאֵב פיזי, מוחשי, לא רק על דרך ההשאלה. "נורית הלכה, נורית הלכה, נורית הלכה", שינן לעצמו בראש ולא הצליח לעכל את מה ששינן. כך, שבועות וחודשים. כשקם בבוקר התנפלה עליו השמש כצייד אכזרי המחפש טרף…
והלילה היורד בסוף היום איים לסגור עליו, משתוקק ללכוד אותו במלתעות של חושך.
נורית הלכה.
לעתים היה עומד שעות ליד החלון הגדול בסלון ביתם ומחפש אותה, מצפה שתחזור, למרות שידע את האמת המרה.
"לאן הלכה נורית ואיך זה יכול להיות שהלכה?", היה בוהה בעיניים עגומות באוויר, הוזה למחצה, מטורף מצער. אולי תחזור עוד מעט, אולי בכלל אין מה לדאוג? אולי לא תחזור עוד מעט אלא בשבוע הבא, בחודש הבא?
"לא", היה מתנער כעבור שעה ארוכה מהזיותיו, מבין בשכלו שאין זה אפשרי, "לא".
וכששכלו התנגש בגעגועיו היה משהו מתמוטט בתוכו.
היא מתה. לעולם לא תחזור עוד, לעולם.
והדמעות היו שוטפות את פניו.
הוא לא זכר כמה זמן חלף מאז נכנס לתקופה המרה הזו, תקופה של אופל…אופל הולך ומתעבה.
אבל כמעט בלי ששם לב לכך, באיטיות אבל בהתמדה, האופל הזה הלך ודעך.
עד שנעלם, כאילו באבחה אחת. לא, זה לא ממש היה באבחה אחת אבל באבחה אחת הוא גילה שהוא מצוי כבר מחוץ לאופל.
האופל נעלם, אבל לא בלי להשאיר שיירים מרים, שורטים וכואבים של מותה, של הפרידה ממנה, שיירים שהמשיכו ללוותו, מי יודע עוד כמה זמן, אולי לנצח.
…
ויום אחד הביט בעולמו והחל לפתע ליהנות מדברים שמזמן כבר שכח שנהנה מהם אי פעם – שמים כחולים, שמים מעוננים, גשם, אנשים מהלכים ברחובות העיר השוקקים שבה חי. הוא נהנה לפתע ללכת ברחובות חשוכים המוארים רק בקושי, בתוך אורותיה המרצדים של עירו, וגם משוֹטטוּת סתם ביום מואר וחמים. נהנה אפילו ממראה נמלה שחדרה למטבח שלו יום אחד, רצה את ריצתה החרוצה, האנרגטית. הוא הביט בחמדה במכוניות הנוסעות, גם באלה שעל פני הקרקע וגם אלה שריחפו באוויר, שמספרן גדל מאד בעשר השנים האחרונות. הוא הביט בעניין ברובוטים האנדרואידים הרבים שפסעו ברחובות כבני אדם. היו כאלה שלא היה קל להבחין בהיותם כאלה במבט ראשון, ורק במבט שני או שלישי התגלו כרובוטים.
הוא התענג על הטכנולוגיה המפותחת שאיפשרה לו כה הרבה דברים שלא התאפשרו פעם. למשל לשוטט על פני הירח, בתוך יער גשם, בערים מדומיינות, כל זאת באמצעות שבב זעיר שהושתל במוחו. יכול היה להמריא בחללית אל מקומות רחוקים בחלל ולנחות על פניהם. יכול היה לנגוע בסלעים או בתצורות אחרות של אותם מקומות, לקפוץ עליהם, ולהמריא שוב בחלליתו החוצה, אל עבר החלל הגדול, העצום. כל זאת באמצעות המציאות המדומה שאיפשר לו השבב.
החיים, שהיו אפורים זמן כה רב, התמלאו שוב בצבע.
היכולת ליהנות מהם חזרה אליו.
אולם הגעגועים אל נורית לא הרפו. היו לו ילדים, כן, שתי בנות ושני בנים. הם הקפידו לבקרו לעתים תכופות, כדי שלא יישאר יותר מדי למחשבותיו, כדי שלא יפליג יותר מדי בגעגועיו, או לפחות כדי לאפשר לו לשתפם בהם, כך שהגעגועים יהיו נסבלים יותר. יחד עם זאת, כל ילדיו היו עתה בוגרים ועצמאים. כל אחד מהם התגורר במקום אחר, ניהל את חייו שלו, והיו להם מחויבויות של עבודה, של זוגיות, של משפחה, של טיפול בענייני הבית. הם לא יכלו למלא את כל זמנו וגם הוא בעצמו לא רצה בכך.
הוא העריך מאד את מאמציהם.
אך הבדידות הייתה קשה מנשוא.
3
"ומה עם חברה?", הנחית עליו לביא, מביט בו מן הצד כשמרפקו שעון על שולחן הקפה הקטן. הם ישבו בבית קפה פינתי תחת שמי קיץ בהירים של שעת דמדומים רכה וענוגה. השאלה נחתה עליו כמו מכת ברק בלתי צפויה. היא הותירה אותו בהלם. הוא שתק במשך רגע ארוך.
"מה עובר בראש שלך?", שאל לביא.
רק מבט ארוך ומהורהר הוחזר אליו במקום תשובה.
"חשבתי שאני החבר הכי טוב שלך", אמר לביא.
"אתה עדיין כזה", החזיר לו יאיר, חיוך קל מסתמן על פניו.
"נו, אז?"
"חברה?", חזר יאיר על השאלה, שנותרה תלויה באוויר שביניהם.
לביא הנהן. הוא פרש את ידיו לצדדים כאומר "מעולם לא שמעת על הדבר הזה שנקרא חברה?"
"שמע, אני מבין שזה עדיין קשה לך", הוסיף בעדינות, מניח ברכות את ידו על זרועו של חברו, "לאבד אישה, ועוד בזוגיות כל כך טובה כמו שהייתה לכם, זה משתק, מדכדך באופן בלתי נסבל."
יאיר הנהן.
השתיקה נמשכה עוד רגע ארוך.
"לא חשבתי על זה", הוסיף לבסוף, "בראש שלי לא היה לזה מקום מאז…". דמעות בצבצו בזויות עיניו.
"ולא בטוח שגם עכשיו יש בראש שלי מקום לזה", שלח אליו מבט עגום.
שתיקה מביכה השתררה ביניהם.
"נו, אז…?", שאל לביא לאחר פרק זמן שנראה כנצח.
"עזוב, אמרתי לך שזה לא הזמן… זה לא הזמן עכשיו", נפנף בשתי ידיו, כאילו כדי לנער מעליו את הרעיון המוזר.
"למה? דווקא כן. חודשים שאתה תקוע בבית. לכל היותר אתה מזמין את עצמך לבית קפה, או יוצא לבדך לטייל בעיר, או יוצא לבדך לטיול. אפילו אותי אתה לא מזמין", הוא חייך.
יאיר הנהן.
"אז למה שלא תעשה בדיוק את מה שאתה עושה עכשיו אבל עם מישהי?"
"אולי, אבל."
"תראה, יש הרבה דרכים להכיר היום נשים, אתה יודע."
"אתרי האינטרנט של היום מאפשרים לך הרבה דברים", לא הרפה. "התקשורת יכולה להתבצע בצורה ישירה מאד. אתה יכול לראות את המועמדת שלך בתלת מימד, להתקרב אליה, להקיף אותה, להריח אותה ואפילו… למשש אותה", גיחך, "אם היא כמובן תרשה לך."
"שאמשיך?"
"אתה נודניק", אמר יאיר ושלח יד לבלום את המשך דבריו.
"ואתה יודע", לא הרפה, "אתה יכול לעשות את זה גם בדרך המסורתית, הישנה והטובה, זאת אומרת ללכת למשל למסיבות,לבארים ו…"
"אני יודע, ועדיין."
"תבטיח לי שתחשוב על זה."
יאיר הנהן בהיסוס.
4
הוא הכיר את אותה בבר השכונתי. תמיד אהב את הבר הזה עוד הרבה לפני שהכיר את נורית, אבל כבר שנים שלא ביקר בו. נורית לא אהבה ברים והוא לא רצה לגרום לה לעוגמת נפש. גם חבריו, שאיתם נפגש בלעדיה רק פעם בחודש או חודשיים, העדיפו מסעדות או בתי קפה. לכן לא פקד את הבר הזה כבר מזמן. עכשיו, אחריה מותה של נורית, החליט לבקר בו שוב.
מרחק ההליכה אליו מביתו היה פחות מחמש דקות. בערב קיץ נהדר ויבש אחד, בשמונה בערב, פסע לכיוון הבר.
מראה הבר העיר בו זכרונות, טובים ושמחים ברובם. הוא היה זכור לו עוד מתקופת נעוריו, בחרותו, תקופת הלימודים שלו באוניברסיטה. לאחר מכן נזכר בעוגמת נפש מסוימת בהתרשמותה המסוייגת של נורית מן הבר, התרשמות מסויגת בלשון המעטה.
היו בו הרבה צללים בבר הזה, וזה היה אחד הדברים שאהב. הצללים היו מעין עולמות שונים, נפרדים, איים, שאפשר היה לנדוד בהם מאחד לשני. השולחנות לא היו אחידים בסגנונם, אורם של הנרות השרה אווירה מסתורית, אפלה. והוא אהב את זה, ולא רק את זה.
הבר כמעט ולא השתנה מאז ביקר בו לאחרונה. השינוי היחיד שהבחין בו היה דלפק המשקאות, ששופץ והורחב.
הוא היסס אם לשבת באחד השולחנות ולחכות שיגיעו אליו כדי לקחת הזמנה או להזמין ישירות בדלפק. לבסוף החליט לשבת ולחכות. שום דבר לא בער לו.
המלצרית שהגיעה אליו לקחת את ההזמנה הייתה רובוטית. לא היה קשה להבחין בכך, למרות דמיונה הרב לאישה אנושית. התנועות היו כמעט אנושיות, אבל רק כמעט, וכך גם הבעותיה – כמעט, רק כמעט, אנושיות. העור היה דמוי עור אנושי, אבל רק דמוי. היה קל להבחין בכך מן הבוהק הלא טבעי שבקע ממנו. החיוך היה מאולץ, מלאכותי. לאדם באמצע המאה העשרים ואחת היה קל להבחין בכל אלה. על מצחה וגם על זרועותיה היה מודפס שם המפעל המייצר ותאריך הייצור שלה, 26.6.2053. הוא נזכר שקרא לא מזמן על כך שלאחרונה יצאו מקו הייצור של מפעלי הרובוטיקה רובוטים אנדרואידים שכמעט בלתי אפשרי להבחין בינם לבין בני אדם. הוא עצמו עדיין לא ראה כאלה.
"מדהים", חשב לעצמו.
הוא הצליח לשתות את הבירה שלו בנחת, לגימה קטנה ועוד לגימה קטנה ועוד לגימה קטנה. לפתע, שום דבר לא הטריד אותו. הוא הביט על סביבותיו ושמחה מילאה את ליבו. הוא לא זכר מתי היה שמח ורגוע כל כך אבל איכשהו זה קרה, הוא אכן היה שמח ורגוע.
המוזיקה הייתה שקטה, אך לא שקטה מדי מכדי לרקוד לצליליה.
מישהו הזמין ברמקול את הנוכחים לרקוד.
הוא המתין מעט ולאחר מכן נזכר בדבריו של לביא על דרך ההיכרות המסורתית שאפשר לנסות גם אותה.
הוא חייך לעצמו ואז קם והביט על סביבתו.
מבטו לכד אישה נאה למראה שישבה אל אחד השולחנות הקטנים. "אולי בת ארבעים, אולי קצת יותר", חשב לעצמו. "אם זה כך, הרי שהיא צעירה ממני בעשר חמש עשרה שנים", עיניה היו טובות, עד כמה שיכול היה לראות באור הקלוש. להפתעתו, שלחה אליו חיוך דק ואף עקבה אחרי מבטו המחפש.
אבל ביישנותו ניהלה אותו. הוא הסתובב ופנה ללכת.
ואז עצר.
"רגע, מה אכפת לי לנסות?", חשב לעצמו והסתובב בחזרה.
הוא פסע לעברה באיטיות וניגש אליה, פניו מלאות היסוס.
הוא ניצב מולה נבוך ולרגע חש כמו גולם. מבט של מבוכה קלה הסתמן על פניה כשהביט בה.
"רוצה לרקוד?", הציע לה למרות ביישנותו רבת השנים. סומק פשט על לחייו. הוא קיווה שלא הבחינה בכך באפלולית הבר.
היא הביטה בו ארוכות בטרם ענתה. חרדה פשטה בגופו. לפתע הצטער על ההצעה וחש מטופש.
"למה לא?", השיבה לשמחתו לאחר רגע ארוך, בקול שקט ואיטי. חיוך קלוש אך קורן הסתמן על פניה.
היא הושיטה את ידה. "לילך", אמרה.
והוא… מעוצמת ההפתעה הושיט את ידו ואמר בקושי, בגמגום, את שמו.
רעד של התרגשות עבר בגופו.
5
הקשר ביניהם פרח בקצב מהיר משציפה. חלק ממנו השתאה על כך ושמח על כך מאד, וחלק אחר ממנו היה אחוז רגשי אשמה. "האם התאבל מספיק על נורית? האם לא היה ראוי שיחכה עוד זמן מה לפני שיכיר מישהי אחרת? נכון, נורית הייתה תמיד במחשבותיו אבל…"
לילך הייתה רגישה לצערו ולסבלו על אשתו המתה. מצד שני, שמחה אתו כששמח, והייתה מאושרת לנוכח ההנאות הפעוטות ביותר שעברו עליו, כגון טעימה מעוגה שאהב, שמיעת תיאורו של ספר טוב שקרא.
לאחר תקופה כה ארוכה של אבל ואומללות היה מאושר סוף סוף.
הוא היה מאוהב…
שוב מאוהב.
כמעט ולא יכול היה להאמין בכך.
אולי זו הייתה הסיבה לכך שחלפו חודשים בטרם החל להבחין בסימנים המוזרים.
בתחילה קשה היה לו להגדיר אותם לעצמו, להסביר אותם לעצמו, ובעצם הוא לא העסיק את עצמו בהגדרתם.
…אבל משהו, משהו, חדר בכל זאת אל מתחת להכרתו, משהו לא מובחן כמעט, מוזר, לא מוגדר, אבל קיים.
וקשה היה לו להסביר לעצמו מהו.
ואז הבחין בהילוכה. כן, הוא היה שונה במידת מה מהילוכה של אישה מצויה, מהילוכו של אדם רגיל. לא באופן שקל להבחין בו ממבט ראשון ואולי גם לא ממבט שני. היה לה מין הילוך קופצני במידה קלילה ביותר. היה זה הילוך חינני, נערי משהו, אבל אם צפית בו במשך מספיק זמן הבחנת במוזרות, בייחוד, שלו.
וכן, גם חיוכה המקסים, שכל כך אהב, גם בו היה משהו מוזר, לא רגיל. מה? היה בו אולי משהו מוגזם. ו…זה היה חיוך שהתפשט על פניה במהירות גדולה מהרגיל, חיוך שהופיע על פניה כאילו נחת עליה לפתע מאיזשהוא מקום.
"מה לא בסדר בחיוכה?", שאל את עצמו שוב ושוב.
"הכל בסדר", הרגיע את עצמו. "אתה סתם מדמיין דמיונות. לכל אחד חיוך ייחודי משלו ולה יש את החיוך… הזה, החיוך הייחודי שלה."
הם פסעו ברחובות העיר אוחזים ידיים, והוא חש בהתרוממות רוח, אבל תוך כדי הליכה שוב הבחין במשהו לא מוגדר, כמעט ולא נראה לעין. "מה זה היה?", שאל את עצמו, "כן, כשהביטה בו היה אור משונה בוקע מעיניה, או שזה רק נדמה לי? בטח, זה רק נדמה לי, אני והדמיונות שלי."
לפתע, ללא שום קשר למחשבותיו הקודמות, נזכר ביחסים האינטימיים איתה. "הסקס איתה נפלא", ציין לעצמו, "פשוט נפלא. איזו תחושה יש למגע עורה הרך והמשיי ואיך שתנועותיה מעוררות בי תשוקה."
"תפסיק", כעס על עצמו. "זה חשוב אבל זה לא העיקר, זה לא הדבר החשוב ביותר. החשוב יותר הוא השיחות המעניינות שלה, החמימות שהיא עוטפת אותי בה ומעל לכל – האהבה, כן, האהבה."
"האהבה", חזר בראשו שוב ושוב על המילה הקסומה, מתענג על צלצולה המתנגן בראשו ברכות.
ומצד שני שוב חש רגשי אשמה כלפי נורית המתה.
6
כבר כשפסעו יחד הביתה, שמחים, לאחר שובם מבית הקפה המיוחד שבו ציינו ביחד את חג האהבה, חש יאיר במוזרות, אבל לא הניח לה להפריע לו.
"מה זה?", ניקרה במוחו המחשבה. "אולי משהו בהליכתה, בתגובותיה, באופן בו ישבה. גם כשניסה להתבונן בצורה מרוכזת בפעולות שביצעה, לא הצליח להגיע לשום מסקנה ממשית. הליכתה הייתה רגילה למדי, בעצם אפילו הליכה אלגנטית ונשית כל כך, ונערית. נכון, מידי פעם הבחין באיזו עווית מוזרה, קפיצה מוזרה בלחייה אבל לא שום דבר חריג, יוצא דופן. בתגובותיה לדברים שאמר לה היה אולי משהו קופצני. מעניין, האם לא שם לב לכך קודם? כשהתיישבה, שם לב שישבנה משתהה מעט, אולי שבריר שניה, לפני שנגע במושב… וזהו, שום דבר שמישהו היה יכול לשים לב אליו."
ואז…
בדרך חזרה, ממש סמוך לביתם, פגשו זוג חברים. בן הזוג היה חבר ותיק שלו.
בגאווה בלתי מוסתרת הציג לפניהם את לילך. הברק שניצת בעיניו של בן הזוג הסגיר את הרושם הנשי העז שעשתה עליו.
היא חייכה אל שניהם ושוחחה אתם בקלילות ובטבעיות כאילו הכירה אותם מאז ומעולם.
הם הוקסמו.
היא לחצה את ידם…
ובאותו הרגע שם לב ללחיצת היד.
היא הייתה מושלמת, מושלמת מדי, לחיצת היד.
"ככה לא לוחצים יד באמת", חשב לעצמו.
"זה כאילו מישהו לימד אותה איך ללחוץ יד, ואז", הוא הזיע, "ואז היא חוזרת על כך בצורה הכי מושלמת שאפשר. כמו, כמו חיקוי מושלם."
7
הם בילו שעות במיטה הזוגית.
כן, היא ידעה בהחלט איך לרצות אותו היטב, לענג אותו היטב.
הוא האמין שגם הוא יודע לענג אותה בחזרה, כפי שמגיע לה.
הוא היה מוקסם מגופה המעורטל, המושלם, המדהים ביופיו. הוא לא זכר מתי ראה קימורים מרהיבים כאלה אצל אישה כלשהי.
זה היה ליל אהבה מושלם.
כשהתעורר, התהפך מצד לצד ולבסוף שכב על צידו הימני.
הוא הביט בעונג לעבר אזור המותניים בגבה העירום של לילך המעורטלת, ולא האמין למראה עיניו. הביט, ושוב לא האמין. באורו הקלוש של השחר העולה, קירב את פניו אל מותניה החטובות, אימץ את עיניו ושיפשף אותם.
זה עדיין היה שם.
צמרמורת עברה בגוו וזיעה כיסתה לפתע את גופו.
שערותיו סמרו.
הוא התהפך ונשכב על גבו…
והרהר במה שראה בתערובת של אימה ומבוכה.
כן, אי אפשר היה לטעות בכתובת המוטבעת במותניים האנושיות למראה: רובוט ROBOH2, מספר סידורי 2,788,894. נוצר בתעשיית רובוטיקס, ישראל, אפריל 2058.
סוזן שוש בן עזרא בפייסבוק:
סיפור מרתק, לא הנחתי לרגע. דמיון פנטסטי. תודה אורעד.